הסופר מישל וולבק: "אף פעם לא ביקרתי פה בתקופת שלום"
הסופר הצרפתי הנודע הגיע לישראל כדי לקבל את פרס ירושלים לספרות. האיש שבאירופה תויג כאנטי־פלסטיני וזכה על כך לביקורת וטינה, התקבל כאן באהדה, ביקר בבארי וגם תפס מחסה בממ"ד. "אני נוקט עמדות מוסריות, ועל כן לא פעם מחשיבים אותי לציניקן"
נבוך, כנראה ביישן, ממעיט במילים, ישב שלשום הסופר הצרפתי מישל וולבק בחדר במשכנות שאננים בירושלים, במסיבת עיתונאים קטנה שערכו לכבודו בפסטיבל הסופרים הבינלאומי שמתקיים עכשיו בעיר. כבר יותר משבוע וולבק — אחד הסופרים החשובים היום באירופה — מבקר בישראל, מבלה בתל אביב, נצפה בארוחות עם אנשי ספרות מקומיים, מצולם במרחב מוגן בשעת אזעקה, זוכה להרבה כבוד ואהבה.
וולבק, שזכה בפרס ירושלים לספרות מטעם פורום הספר הבינלאומי, הוא סופר חד, חריף ובוטה, שהסיר מעליו מזמן את משקלם הכבד (לטעמו, לפחות) של כללי התקינות הפוליטית. הוא כותב ואומר דברים שלא נהוג לומר או לכתוב, וזוכה לקיתונות ביקורת, אפילו טינה, בקרב חוגי שמאל וספרות בצרפת. הוא הואשם במיזוגיניה, באסלאמופוביה, ועכשיו, מאז 7 באוקטובר, הוא בכלל מתויג כאנטי־פלסטיני — עמדה לא פופולרית במיוחד במיליה התרבותי בצרפת.
בכל מקרה, וולבק הוא סופר מצוין וגם פופולרי, עם ביוגרפיה מורכבת ויכולת יוצאת מן הכלל לזהות תהליכים חברתיים ופוליטיים, עם חוש כמעט נבואי, וליצור — למרות אווירת הניכור שהגיבורים שלו בדרך כלל חיים בה — קרבה עם הקוראים שלו.
אז הנה הוא בישראל, בא לקבל את פרס ירושלים, ועושה מאמץ לענות על שאלות של עיתונאים. הוא נשאל איך זה לבקר בישראל בזמן מלחמה. "אני לא חושב שאי פעם ביקרתי בישראל בתקופה של שלום", הוא מגחך. "כשהייתי בשבוע שעבר בקיבוץ בארי, חשבתי מה היה צריך לעשות כדי להגן טוב יותר על התושבים שם. זה בהחלט משהו שאפשר לעשות. הקשבתי לסיפורים שלהם, אי אפשר לתפוס את מה שקרה שם".
הוא נשאל על התגובות האנטישמיות והאנטי־ישראליות בעקבות 7 באוקטובר. "זה מפלצתי מה שקרה בעקבות 7 באוקטובר. אני אמור להבין את העולם שאני חי בו. באירופה היינו אמורים לראות תנועה חיובית כלפי יהודים, אבל קרה בדיוק ההפך. נפערה תהום שלא ברור מאיפה היא הגיעה", אמר. "אני פשוט לא מבין את האנשים האלה שתומכים בחמאס. אני מרגיש שדיאלוג עם אנשים כאלה בלתי אפשרי. זה לחלוטין שונה מכל דבר שהכרתי לפני כן".
הוא מספר שידידים יהודים שחיים בצרפת היו שואלים אותו לפעמים איפה כדאי לגור, במקום שאין בו אנטישמיות, והוא היה מייעץ להם. "לפני עשר שנים הייתי נותן עצות, שולח אותם לאזורים כפריים מסוימים, היום אני כבר לא יודע לאן לשלוח אותם, הדמוגרפיה השתנתה, ואני כבר לא מומחה".
ואז הוא נשאל מה המשמעות עבורו של ספרות וכתיבה. "למען האמת אני לא חושב שרומנים יכולים להשפיע על החברה", הודה. "יש כתבים אחרים שיכולים להשפיע — 'הקפיטל', 'מיין קאמפף' — אבל לא פרוזה. אני מאוד אוהב לקרוא, ולכתוב רומנים זה צורך עבורי. אני תמיד נזכר באנקדוטה מפורסמת של אלכסנדר דיומא, על אצילים שבתקופת המהפכה נידונו למוות, והאנשים האלה בזמן ההמתנה לגיליוטינה ישבו וקראו ספר. זו תכלית הספרות. היא מאפשרת לשמור על מרחק מהסיטואציה".
"בכל סופר מערבי, אם ירצה ואם לא, טבוע חותמן של הדתות המונותיאיסטיות. שום סופר, ובפרט סופר מערבי, אינו יכול להיות אדיש לירושלים", אמר וולבק על הבמה בטקס קבלת הפרס. הוא נזכר בפרס הספרותי הראשון שקיבל אי פעם, בשנת 1992. זה היה פרס קטן לשירה, וגם אז — כמו היום — מנהלי הפרס גיששו אצלו מבעוד מועד אם יסכים לקבלו. "אני נאלץ להסיק שכבר אז הצטיירתי כאדם לא נעים, שונא אדם ונוטר טינה, מה שנקרא בצרפתית 'נרגן', מישהו שאינו מהסס 'לירוק לסיר המרק'", אמר. "מעולם לא הבנתי עד תום משום מה יצא לי השם הלא נעים הזה. לי דווקא נדמה שאני מנסה לרצות, בגבולות יכולותיי — המצומצמות, זה נכון. כך או כך, אין זה מטבעי לסרב למתנות".
וולבק מנה בנאומו כמה סיבות לסרב לפרס ספרותי, כולל סירובו של ז'אן־פול סארטר לקבלת פרס נובל מחשש להפוך לממסדי. סארטר, הוא מציין, אף על פי שאינו אוהב את ספריו, הוא דוגמה לסופר מעורב. "אני נוקט עמדות מוסריות, ועל כן לא פעם מחשיבים אותי בצרפת לציניקן", אמר. "בקיצור, אני מתקשה להסביר את עצמי, אבל אני ממשיך לנסות. והיום אני אסיר תודה באופן מיוחד לוועדת הפרס על רצונה לגמול לי, כדברי השופטים, על 'הכישרון המוסרי' שלי. כי אין אלה דברים בעלמא, זה ההפך הגמור ממה שאומרים עליי בדרך כלל, ואף על פי כן זו אמת לאמיתה: יחשבו מה שיחשבו על ספרי, החקירה המוסרית היא שמזינה אותם והיא שמשקה אותם".
