בנה של דליה רביקוביץ: "דווקא בגלל מה שקורה פה החלטתי להשאיר את כתביה בארץ"
במלאת 20 שנה למותה של דליה רביקוביץ, מהמשוררות הגדולות שהיו כאן, החליט בנה, עידו קליר, להשאיר בארץ את הארכיון שלה והעביר אותו למכון "גנזים". הוא יכול היה למכור אותו לאוניברסיטה בחו"ל, אך הוויתור הכספי לא הרתיע אותו: "רציתי להרגיש שלמרות הכל יש פה מדינה עם תרבות, היסטוריה, ואני מקווה שגם עם עתיד"
החודש מלאו 20 שנה למותה של דליה רביקוביץ, אחת המשוררות החשובות שפעלו בארץ. לקראת התאריך הזה מסר עידו קליר, בנה של רביקוביץ, את הארכיון האישי שלה לשימור והנצחה במכון "גנזים" בתל אביב. זו אינה החלטה מובנת מאליה; עמדה בפניו האפשרות למכור את הארכיון לאחת האוניברסיטאות הגדולות בחו"ל, כפי שעשו, למשל, יורשי יהודה עמיחי וחנוך לוין. אבל קליר החליט שעיזבונה הכתוב של אמו צריך להישאר כאן, במולדת העברית.
הארכיון מכיל חומר רב ובעל ערך: שירים וסיפורים בכתב ידה של רביקוביץ – ממחברות ילדות ועד דפדפות צהובות שעליהן כתבה בשנות ה־90; מכתבים שנשלחו אליה על ידי קרובי משפחה רחוקים, ברוסית, לפני כמאה שנה; שירים שכתב אביה, לוי רביקוביץ, שעבד כמהנדס חשמל ונהרג בתאונת דרכים כשדליה היתה בת 6; או מערכי שיעור של אמה, מיכל גור־אריה (רביקוביץ), שהיתה מורה נערצת למקרא ולחגי ישראל בסמינר הקיבוצים.
שורשים במאה שערים
"הארכיון הזה ישב אצלי בחדר העבודה 18 שנים", מספר קליר, "ובמשך השנים עברתי עליו חלקית, אבל לא על הכל, זה המון חומר, 11 ארגזים. יש שם ספרים עתיקים וכתבות עיתון, מכתבים, טיוטות כמובן. היה לי קשה להיפרד מהארכיון כי זו עדות חיה ונושמת לכל סיפור החיים של אמא שלי, אבל ידעתי שמתישהו אצטרך להעביר את זה לשימור. איאפשר לשמור דברים כאלה בבית פרטי, יש דברים שיכולים להשתבש, וגם צריך לשמור את זה בתנאים מסוימים. אבל לא כל כך רציתי להיפרד ממנו".
"היה לי קשה להיפרד מהארכיון כי זו עדות חיה ונושמת לכל סיפור החיים של אמא שלי, אבל ידעתי שמתישהו אצטרך להעביר את זה לשימור"
ואז קרו 7 באוקטובר והמלחמה. "הרגשתי שאני חייב להגן על החומר הזה", אומר קליר, "דיברתי עם גדעון טיקוצקי שהוא חוקר ספרות וחבר טוב, הוא המליץ לי על מכון 'גנזים' כי שטח האחסון שלהם הוא מתחת לאדמה".
הוא העביר את החומר אליהם אך לא קיבל החלטה סופית. אחרי כמעט שנתיים הבין שכדאי לשקול מה הלאה. "התבלטתי מה לעשות וחשבתי אולי לתת את זה לאוניברסיטה אמריקאית, הייתי די אמביוולנטי. אבל אחרי כל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות צרם לי הרעיון להעביר את החומר הזה לחו"ל. אמא שלי היתה משוררת ישראלית, יוצרת עברייה, ההיסטוריה שלה קשורה עמוקות להיסטוריה של מדינת ישראל.
"המשפחה של אמא מהצד של אמא שלה נמצאת בישראל מ־1871, סבא של סבתא שלי בנה את הבית הראשון במאה שערים, והיה ממקימי פתח תקווה. סבא שלי, לוי רביקוביץ, עלה לארץ מחרבין, ועזר בבניית תחנת הכוח בארם נהריים. זו משפחה שיש לה קשר להיסטוריה של העם היהודי בישראל, ועם כל מה שקורה פה עכשיו – דווקא בגלל כל מה שקורה פה – רציתי להרגיש שלמרות הכל יש פה מדינה עם תרבות, עם היסטוריה, ואני מקווה שגם עם עתיד.
אני מניחה שהיה בזה גם ויתור כספי.
"נכון, אני לא יודע כמה, אף אחד לא נתן לי הצעת מחיר, אבל אני מניח שכן. אני מקווה שהארכיון הזה ישמש עדות לעבר והשראה לעתיד".
החומר ייחשף עכשיו לקוראים ולחוקרי ספרות.
"נכון, חשוב לי שיהיה נגיש לכמה שיותר אנשים. עד היום היו פניות ואנשים באו אליי ועיינו בדברים, אבל החומר לא היה מאורגן כמו שצריך. עכשיו, ב'גנזים', זה יהיה הרבה יותר קל. יש מספר קטן של פריטים שהם יקרים ללבי ואותם שמרתי. יש לי קשר טוב עם המכון, העובדים שם אנשים נפלאים ואני מרגיש שם כמעט בן בית".
המעשה הציוני הנכון
"לאורך השנים", מספרת אדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים" של אגודת הסופרים, "פניתי לעידו לשאול לגבי הארכיון של אמא, אבל אני יודעת את זה לא רק לגביו - אלא לגבי כולם, שאין ללחוץ על ארכיונים. זה דבר מאוד אישי ומאוד אמוציונלי. כשמגיע הרגע מבינים. זה קרה לי עם יגאל מוסינזון וגם עם רות דיין, באתי אליה כמה פעמים ובסוף היא התקשרה ואמרה 'בואו קחו'.
אדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים": רביקוביץ היא משוררת של תל אביב. היא חיה פה וכתבה פה, ואני חושבת שזה נכון שהארכיון שלה יישאר בתל אביב"
"שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר עידו צלצל אליי וביקש לשמור על הארכיון, הוא נורא דאג. לא אמר שהוא מפקיד אותו, רק ביקש שנשמור. החומר היה מוגן בקומה מינוס שלוש בבית אריאלה. זה נראה לי מעשה ציוני אמיתי לשמור על הארכיון הזה, ואם הוא היה מבקש אחרי שנתיים לקבל אותו אליו בחזרה, היינו מחזירים לו. כשהתקרב יום השנה ה־20 למותה הצעתי לו להיפגש. לקחתי בחשבון שזה ארכיון מבוקש ושהוא יכול לרצות למכור אותו, אבל הוא מיד אמר: 'הארכיון של אמא שלי צריך להישאר בארץ, אני חושב ש'גנזים' זה המקום המתאים'. אני מקווה שבתוך שנתיים הוא יהיה סרוק ונחלת הכלל. עידו ממש רוצה שאנשים יראו את הארכיון”.
אילו אוצרות כבר זיהית בו?
"זה שהיא משוררת מדהימה אנחנו יודעים, אבל היא הרבה יותר מזה. אשה חזקה ואמיצה, עם כל הכאב שעברה, ואנחנו מטפלים בחומרים באהבה גדולה".
יש תחרות מסוימת בין הארכיונים בארץ, זה יכול היה להגיע גם לספרייה הלאומית או למרכז קיפ.
"עידו הרגיש בנוח עם האנשים שלנו, ובנוסף, דליה רביקוביץ היא משוררת של תל אביב. היא חיה פה וכתבה פה, ואני חושבת שזה נכון שהארכיון יהיה בתל אביב".
