"הייתי הולך מחנות לחנות ומתחנן שייקחו את הספר"
סופר הרשת המצליח תה כבר לא צריך לחזר אחרי הוצאות ספרים. עם שבעה ספרים שמכרו אלפי עותקים באופן עצמאי, 80 אלף עוקבים ברשתות ופסטיבל ספרות בנמל יפו, הוא מספר איך הכתיבה בטוויטר התפתחה לספרות ממש, למה בחר להישאר אלמוני 15 שנה, ומתי יחשוף את זהותו
הוא מזמין תה שחור כמתבקש משמו — נכון יותר, הכינוי הספרותי שלו — תה. כובע לבד לראשו, תיק עור משרדי חום בסגנון ישן, משקפיים עגולים. הוא סופר רשת מצליח זה יותר מעשור, שמעדיף — עדיין — לשמור על אלמוניותו. הוא כותב יצירות קצרות — סיפורים, נובלות, רומנים קצרים — בשפה פשוטה, שמניחה בפני הקוראים את הדברים כפי שהם ומושכת את תשומת לבם. הטקסטים כתובים בכישרון, בנימה של כנות — אמיתית או מבוימת, אבל כזאת שמייצרת אינטימיות מיידית — ומשייטים במרחב שבין הרוקי מורקמי לאתגר קרת.
תה, מעבר להיותו סופר רשת מצליח, פתח הוצאת ספרים שבה הוא מפרסם את שבעת ספריו המודפסים, שנמכרו באלפי עותקים, ובשלוש השנים האחרונות גם מוביל ביחד עם שותפו אסיף אלקיים פסטיבל ספרות עצמאית בנמל יפו. זה פסטיבל שמבוסס על מה שהם מכנים "סופרים חופשיים", שמוציאים את ספריהם בכוחות עצמם — אבל לא רק. בסוף השבוע הקרוב יתקיים פסטיבל הסופרים הישראלי השלישי. בפסטיבל הראשון השתתפו 40 סופרים והגיעו 600 מבקרים, בשנה שעברה הגיעו עשרת אלפים מבקרים. השנה ישתתפו 200 סופרים.
"בכנות, זה התחיל מזה שרציתי למצוא מקום שבו אוכל למכור ספרים שלי בשבוע הספר", מספר תה. "היום יש לי חוזה הפצה עם הוצאת כנרת זמורה אבל אני עדיין עצמאי. אני מוכר גם בחנויות הספרים, והחלק העיקרי של המכירות שלי הוא עדיין ברשת ובאתר שלי (wanderingtea.com)". ספרו המצליח ביותר הוא ספרו הראשון "על אהבה ומעשיות אחרות", שמורכב מסיפורים קצרים על אהבה ושברון לב, וראה אור לפני 11 שנה. הסיפורים עלו קודם לרשת, ורק אחר כך אוגדו לספר.
"זה לא הצליח מיד, התחלתי בהדסטארט, היו לי 340 קוראים, הייתי הולך מחנות לחנות עם תיק על הגב והתחננתי שייקחו", הוא מספר. "עבדתי עם שמונה חנויות. והוא התחיל להימכר, בטפטופים. כשהוא הגיע ל־2,500 עותקים הלכתי לכנרת זמורה. דניאל רוז, ממנהלי ההוצאה, בסוף השתכנע, ומכרנו עוד 5,000 עותקים בחנויות".
איך אתה מסביר את ההצלחה של הספר?
"הייתי חלוץ בתחום, אני חושב שאף אחד לא קדם לי ברשתות חוץ מאלכס אפשטיין, והוא התחיל דווקא בדפוס ועבר לרשת. היתה לי הבנה בסיסית שאם אתה נותן משהו בחינם, אחר כך גם יקנו אותו. ראיתי את זה קורה במוזיקה, בקומיקס. הייתי בהתחלה בטוויטר, היתה שם עדיין קהילה מצומצמת, וכשעשיתי את המעבר לפייסבוק ראיתי כי טוב. מהר מאוד הגעתי ל־3,000 עוקבים נאמנים (כיום יש לו 52 אלף בפייסבוק ו־30 אלף באינסטגרם – של"א), ומשם הדרך היתה קלה.
"אהבה נמכרת בקלות. היו שני דברים שעזרו לי, אחד זה הפורמט של הקצרים שפיתחתי בטוויטר. נכון, הרשת מרדדת טקסטים, לאנשים אין קשב ואין סבלנות, אבל היא גם מלמדת אותך להעביר את המסר כמה שיותר מהר וקצר ועדיין בצורה ספרותית. הכתיבה הקצרה עזרה לאנשים לקרוא את הספר, וטמנתי בו סיפורים ארוכים יותר, כך שהקצרים היו שביל פירורי הלחם בשביל הקוראים. זה נגע בהם כי אלה סיפורים אוניברסליים, הם לא ידעו אפילו אם אני גבר או אשה, אם אני מבוגר או צעיר. הגימיק של המסתורין עזר. הפרסונה עזרה".
מה זה אומר פרסונה?
"זו כתיבה בגוף ראשון, והיא על דמות. לפעמים אני כותב משהו שקרה לי במציאות או רק חצי קרה ומשלים אותו. אבל הקוראים מרגישים שזה האדם הזה שקורים לו הדברים האלה. בסיפורים הכי אישיים שלי אני יוצר הפרדה ביני לבין הדמות. בספר הבא שלי איחשף. הוא ייצא תחת שמי האמיתי והוא יספר על תה. וזה הרגע שבו אנחנו נתפצל. יש הדמות תה, ויש החיים שלי, וההפרדה הזאת חייבת לבוא מתישהו".
אז איך קוראים לך?
"זה יתגלה רק כשהספר ייצא. אמרו לי שלא מוסרים סודות בחינם. או שמשלמים על זה באמון או בכסף. גם אני משלם על זה, אני מוותר על הסוד שהחזקתי 15 שנה. אבל זה כבר לא סוד כזה גדול כי כדי להוציא חשבונית לנמל יפו או להוצאת כנרת, אני צריך לכתוב את השם האמיתי שלי".
למה המסתורין? גימיק שיווקי?
"התחלתי את זה כי לא רציתי שחברים יידעו שאני כותב על אהבה, זה היה נדוש ומתוק ומביך. ההצלחה מביאה הכרה, אבל בהתחלה יש הרבה לעג, ולא רציתי שילעגו לי. אולי גם אני בהתחלה לא ראיתי בזה ספרות רצינית".
למה בחרת בכינוי תה?
"זה כינוי שקיבלתי כשהייתי ביפן, גרתי שם חצי שנה, שם החלתי לכתוב בטוויטר. היפנים לא ידעו את השם שלי וכינו אותו טי. אז נשארתי עם זה".
הוא בן 40, נשוי, כרגע חי באילת. למד לתואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. הוא גדל ברמת השרון למשפחה אמידה שירדה מנכסיה כשהיה בן 12. הוא עזר בפרנסת המשפחה, השלים בגרויות אחרי התיכון. "עבדתי בארבע עבודות, הייתי עובד כמלצר ומביא שאריות כדי שלאחים שלי יישאר יותר אוכל", הוא מספר. "עבדתי בבית אבות, אכלתי אנשור (משקה להשלמה תזונתית – של"א). אלה היו שנים קשות. וכל הזמן כתבתי. בהתחלה סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, שלחתי לארה"ב לכל מיני הוצאות, יש לי בבית ארגז שלם של מכתבי דחייה. מתוכם שני מכתבי דחייה אישיים, כלומר מנומקים. בגיל 25 עברתי לכתוב על רגשות, ומדי פעם הייתי משלב יסודות של פנטזיה".
ספרות רשת נחשבת לז'אנר רדוד יחסית.
"יש לי חבר, לירן כהן, שהיה ברשימות רבי־המכר שבועות, מכר מעל 100 אלף עותקים, ואז יצאה כתבה קוטלת ב'הארץ'. הכותרת היתה משהו כמו 'האם אוסף דפים שנכרך יחד יכול להיקרא ספר? לא במקרה הזה'. האם הספר שלו היה טוב או רע? אפשר להתווכח. אבל הוא גרם לאנשים שאף פעם לא הרימו ספר להרים ספר. אומרים: בהתחלה מתעלמים ממך, אחר כך צוחקים עליך, בסוף מצטרפים אליך. לפסטיבל בנמל יפו הגיע אתגר קרת בשנה שעברה, השנה יגיע אשכול נבו, יהיו הוצאות ספרים ותיקות כמו כנרת וידיעות".
אתה לא זקוק לפעמים להכרה מצד הביקורת או האקדמיה?
"אני לא זקוק, אני רוצה. אבל תני לי קורא שקורא באמת ומגיב באמת — זה הרבה בשבילי. אם מבקר יטרח לקרוא ספר שלי, אפילו הוא יגיד שזה רע, לפחות הוא קרא והגיב".
