עם גופיית סבא באופרה של וינה: המעצבת הישראלית ששוברת מוסכמות
עם גופיית סבא באופרה של וינה: המעצבת הישראלית ששוברת מוסכמות
מאיה בש, מעצבת אופנה נחשבת ומחלוצות מתחם גן החשמל, הוזמנה ליצור תלבושות למחול באופרה הלאומית האוסטרית ושחררה את הדמיון: הרקדניות התחילו בבגדים שמדמים להקת פלמינגו, עברו לשמלות שנפרמות בכוונה וסיימו בגופיות מהקיבוץ
במאי האחרון עלתה מעצבת האופנה מאיה בש על בימת בית האופרה בווינה. בש היתה אחראית על עיצוב התלבושות ליצירת המחול "עדן" של הכוריאוגרפית עדי חנן, המתגוררת בשנים האחרונות בעיר ורוקדת ויוצרת באופרה הלאומית האוסטרית. זה היה שיאו המרגש של תהליך ארוך שהחל עוד ב־2023, הפוגה קצרה ומעוררת השראה לפני שחזרה לסטודיו הוותיק שלה ברחוב החשמל בתל אביב.
הרעיון שעומד במרכז היצירה הוא סיפור אדם וחווה על תשוקה ומתיחת גבולות לצלילי שוברט. הבלט מחולק לשלושה חלקים, והתלבושות משקפות את מה שמתרחש בכל אחד מהם, מתארת בש. "בחלק הראשון הגברים הם ציידים שחוגגים את כוחם, הם מופיעים במכנסי חליפה כהים בגזרה קלאסית, ואת קבוצת הנשים הלבשתי כמו להקת פלמינגו, בשמלות נשפכות. החלק השני מייצג את המאבק בין נורמה לתשוקות, על כל השמלות יש קשירות, כך שבתנועה מסוימת השמלה מתחילה להיפתח, וקצת ליפול, זה מייצג את המהפך של חופש וחיפוש שעובר על הגיבורים. בחלק השלישי מגיע שוויון מסוים, הגברים והנשים הופכים בו־זמנית לחושניים ורוחניים: הלבשתי אותם במכנסיים קצרים וגופיות זהות, מין אזכור לקיבוצים, שם המגדר מיטשטש. פה יש חיבור חזק לקו של המותג שלי".
בש, בת 45, היא מחלוצות מתחם גן החשמל: היא שם מאז 2006, שנתיים אחרי שסיימה את לימודיה בשנקר. היא עברה בין כמה חללים באזור שעבורה הוא בית, לדבריה. מסטודיו גדול שהעסיק בימיו הטובים שש עובדות, תופרות ותדמיתניות, בימים אלה היא עובדת כמעט לבד. עיצוביה נטולי טרנדים, נעים על הקו שבין מחויט לסטריט, בין מינימליזם להדפסים עם אמירות ברורות, בין פריטים נטולי מגדר לפריטים נשיים מובהקים בצבעוניות מונוכרומטית ונגיעות צבע פה ושם.
1 צפייה בגלריה
מאיה בש. "בווינה היתה לי הזדמנות לצלול לעולם מקביל, לעבוד עם צוות מקצועי שיממש את הרעיונות שלי"
(צילום: עוז מועלם)
החוויה בווינה, כולל המפגש עם בעלי מקצוע כמו חייטים, ותדמיתנים ותופרות, עוררה בה מחשבות על התעשייה המקומית. "כל מה שאנחנו עושים פה, התעשייה פה, זה להילחם בסיטואציה, זה להבין איך לשרוד. פתאום הבנתי עד כמה המקום שאנחנו חיים בו קשה. בווינה, בעיצומה של המלחמה, היתה לי הזדמנות לצלול לעולם מקביל שבו אפשר להתרכז ביצירה, לעבוד עם צוות מקצועי שיממש את הרעיונות שלי".
אחרי 20 שנה בתעשייה היא עובדת עם מתפרה קטנה ברחובות. על תופרת בסטודיו אין מה לדבר. גם לא על תפירה בחו"ל. "בכל פעם שרציתי לתפור בחו"ל, קרה משהו. איך אפשר להזמין בדים שיגיעו עוד ארבעה חודשים? איך אני יודעת מה יהיה פה?".
שיתופי הפעולה שלה עם אמנים ויוצרים נמשכים שנים, למשל ליין של חולצות מודפסות בציורי דמויות תל־אביביות של האמנית זויה צ'רקסקי, או שיתוף פעולה עם המעצבת אביגיל קולקר שיוצרת פריטים שבהם משולבות אמירות נחרצות על אירועים עכשוויים. "שיתופי הפעולה מוסיפים עניין ביצירה והשילוב מוביל לרעיונות חדשים ומפתיעים".
בשנים האחרונות יצרה בש תלבושות לכמה מופעים, בין השאר למופע מחול של יסמין גודר "מתרגלים אמפתיה", מופע של היוצרת רננה רז "ההצגה הכי משעממת בעולם" ועבודת המחול "כחולות" של הכוריאוגרפית גלית ליס. "אני עושה את זה גם כי זה מעניין אותי", היא מודה. “הדיאלוג מלהיב ומדהים. זה דורש ממני חיבור, עניין, הקשבה תעוזה והרבה דמיון".
הקשר שלה למחול קרוב במיוחד, "אם לא הייתי מעצבת אופנה, הייתי רקדנית", היא אומרת ומספרת שלפני כעשור היתה חלק מקבוצת מחול. זה מקל עליה. "אני מבקשת מהיוצרים להסביר לי את הרעיון והתנועות, אני מקשיבה למוזיקה וצוללת לעולם הזה. אני תמיד מתרגשת מעבודה כזאת".
העבודה על פרויקטים כאלה שונה מעיצוב קולקציה ומייצרת אתגרים. בעבודה על המחול באופרה בווינה נסעה בש לפגישות עם אנשי המחלקות השונות, חייטים, תופרים ומעצבי הבמה. "זו הייתה חוויה לעבוד עם צוות מקצועי. במיוחד הרשים אותי תהליך היצירה והקראפט המפואר. בניגוד למה שקורה בארץ בשנים האחרונות, בווינה יש שפע שלא דמיינתי. יש מגוון עצום של בדים, מחלקות של צביעה, והתהליכים כל כך מסודרים שאפשר להוציא לפועל כל רעיון. אנשים צעירים בוחרים לעבוד כתדמיתנים ותופרים. כאן הם לא קיימים. מי יבחר ללמוד את זה כשזה לא משהו שאפשר לחיות ממנו?". ובכל זאת, אחרי ההצלחה המסחררת בווינה, בש לא מוותרת על הסטודיו בארץ. "זה מה שאני עושה ומה שאני אוהבת לעשות, ואני אוהבת את הבועה הזאת שלי פה", היא אומרת, "יש לי דיאלוג עם לקוחות. כל עוד יש מי שצריך את מה שאני יוצרת – אני אצור".
