"לחגוג את התרבות הערבית ולא להתמקד רק בדיכוי שלה"
חוק מיושן מימי המנדט אוסר על יבוא ספרים ממדינות ערב לארץ, ללא קשר לתוכנם. המפיק ויוצר הקולנוע טוני קופטי יצא עם דודו לחיפוש אקטיביסטי ומשעשע לפרקים, אחר הספרים בערבית שנעלמו מהמרחב הציבורי בארץ. את המסע המרתק הפך יחד עם יניב ברמן לסרט הדוקו "המבריחים", שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב
"לפני 1948 היו ביפו 12 חנויות ספרים ובתי דפוס, כיום יש רק חנות אחת, אין כמעט ספרים בערבית במרחב הציבורי", אומר טוני קופטי, מפיק ויוצר קולנוע. הוא גילה את המחסור המפתיע והאבסורדי כשנכנס כשותף בחנות הספרים יאפא ביפו שהוקמה ב־2003 על ידי דודו, מישל אלרהב, כדי להחיות את התרבות הפלסטינית בעיר. יחד הם יוצאים למסע מרתק ברחבי הארץ ובמדינות ערב, בעקבות קשיי היבוא הבלתי נתפסים כמעט של ספרים בערבית, חקירת היעלמות הספרים שהיו ביפו עד 1948 ומצוקת לימודי השפה במערכת החינוך הערבית. ההרפתקה של השניים, מסע אקטיביסטי עם רגעים קומיים, מתועדת בסרט הדוקומנטרי "המבריחים" שיצרו קופטי והבמאי והתסריטאי יניב ברמן ומתמודד השבוע בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב.
במסעם הם מגיעים לירושלים, רמאללה, חיפה, נצרת, ירדן, מצרים ועוד, ומבינים את גודל המצוקה: למשל הורים שנאלצים לתרגם לילדיהם סימולטנית סיפור לפני השינה או אשה שרוצה לקרוא פילוסופיה בשפת אמה ולא משיגה ספר של שפינוזה. "לפני 1948 בכל עיר וכפר התרבות פרחה", אומר קופטי, "סבא שלי מספר שאום כולתום והמשוררים הגדולים היו מגיעים לפה. היו בתי קולנוע, עיתונים, נבחרות כדורגל וטניס, בתי ספר מהטובים במזרח התיכון, הנמל הכי גדול, תעשייה שלמה של תרבות וכלכלה. התרבות נכחדה ואנחנו מנסים להחזיר אותה דרך הספרים".
הסיבה שאי אפשר לייבא לארץ ספרים בערבית היא פקודת מסחר ארכאית מימי המנדט הבריטי שלפיה חל איסור גורף על כל פעילות כלכלית בין ישראל ואזרחיה לבין מדינות אויב – למשל עיראק, סוריה ולבנון. כך, למשל, גם ספר של הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז, אסור לייבא כיוון שהודפס בסוריה. הסופר איאד ברגותי אומר בסרט: "אנחנו חיים תחת חוק חשוך. איך אפשר לאסור על סיפורים? סופר רוצה שהסיפור שלו יגיע לכמה שיותר אנשים".
"השפה הערבית הספרותית היא זו שמחברת את כל העולם הערבי ואת הפלסטינים פה לשאר העולם הערבי, וברגע שאתה משכיח מהם אותה, אתה מנתק אותם משאר העולם הערבי", אומר ברמן. "המשימה האמיתית היא להחזיר את הכמיהה לקריאת ספרים, שאנשים יסתקרנו וירצו לקרוא. אני לא יכול לתאר לעצמי את החיים בלי השפה שלי, אני מבין את הגדיעה התרבותית שלהם וזה חורה לי. חשוב לי שהתרבות הערבית לא תיכחד ואני עצמי לומד ערבית ומאמין שזה חלק מהמציאות שלנו פה. צריך להחריג את חוקי היבוא. אם תבריחי בגבול ספר אחד או שניים זה יעבור, אבל עם יבוא סיטונאי יש בעיה". קופטי מוסיף כי "כשתופסים אותך עם הרבה ספרים, זה עניין של אלפי דולרים שהוצאת. אין מסים על ספרים אבל החוק המנדטורי הזה מכשיל".
"האבסורד הוא שבכלל לא מסתכלים על התוכן, זה לא מעניין את האנשים במכס מה כתוב בספר, אלה חוקי סחר יבשים. גם אם יש סופר ישראלי שתורגם והודפס בלבנון, הספר יוחרם", אומר ברמן. "ניסינו לעורר את חברי הכנסת הערבים אבל הדיכוי של השפה כזה גדול שזה לא על סדר היום שלהם. זה הכל קשור לחינוך, צריך להגביר את שעות הלימוד של ערבית ספרותית אצל ילדים ערבים".
הסרט מלווה בשירים של הראפר הפלסטיני תאמר נפאר וקומיקס של אבי בלייר, ויש בו גם רגעים מצחיקים, למשל כשטוני ומישל מגלים שבמקדונלד'ס מחלקים ספרי ילדים בערבית עם ארוחת הילדים. "ברשתות הספרים לא מוצאים ספרים בערבית לילדים ובמקדונלד'ס כן. זה אבסורד", צוחק קופטי. "עבדנו קשה כדי להנגיש את הסרט לצעירים הערבים. כדי לחגוג את התרבות ולהפיץ אותה ולא רק לדבר את הדיכוי שלה", אומר ברמן.
אנחנו בעידן דיגיטלי, אין אפשרות להוריד את הספרים מאתרים בחו"ל?
"אפשר להוריד חלק מהספרים אבל מה שחשוב לנו זה שאנשים יוכלו לבוא לראות אותם", אומר קופטי. וברמן מוסיף: "כשאתה רואה דברים במרחב הציבורי זה מגרה אותך. כשאתה רואה אוכל, אתה נהיה רעב, אותו הדבר עם ספר".
ברמן (47) יצר, בין השאר, את סרט הדוקו "שלום פלוגה א'" ואת הסרט "מדינת הגמדים" שאותו הפיק קופטי. בשנה הבאה תצא קומדיה שלהם העוסקת במאמן בליגת־העל שנענש ונשלח לאמן קבוצת ילדים בגליל. קופטי (45) שהחל דרכו בעבודה לצד אחיו הבמאי המוערך סכנדר קובטי ("מועדים לשמחה", "עג'מי"), הפיק גם את "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד.
1 צפייה בגלריה
כרזת “המבריחים”. לא יוקרן בעולם הערבי כי ממומן על ידי קרנות ישראליות
(באדיבות דוקו אביב)
"אנחנו חברים טובים", מספר ברמן. "טוני מוכן להמר על קולנוע עצמאי ובסופו של דבר שיתוף הפעולה פה זה הסיפור. אפשר להתגבר על המחלוקות בעולמות האידיאולוגיים, אנחנו משתדלים לשים את זה בצד. זו תקופה טעונה מאוד, כל צד צריך להבין את הצד השני ואת הכאב שלו. אם אתה יכול להבין, אז אפשר לעבוד יחד".
את הסרט צילמו בשנים 2024-2018 והעבודה עליו היתה מלווה בקשיים, בין השאר אנשים שלא הסכימו להתראיין כיוון שהסרט ממומן על ידי קרנות ישראליות. אתגר נוסף הוא ההפצה וההשתתפות בפסטיבלים בעולם הערבי, שם "הוא לא יוקרן בגלל שהוא ממומן בכסף ישראלי וזה מאוד עצוב. זה מלכוד, אתה עושה סרט לאוכלוסייה הערבית וחלקם לא ירצו לראות אותו. הם חושדים מראש שהמסרים בסרט ישראליים כביכול", אומר ברמן.
הסרט יוקרן בהמשך בערוץ מכאן 33 (המיועד לציבור הערבי) של כאן. בנוסף ייערכו הקרנות לקהל בערים ערביות ובמרכזי תרבות ערביים וכמובן ביאפא. הם ינסו להפיץ אותו לפסטיבלים בעולם. "בתקופה הזו זה לא יהיה פשוט, אבל קצת קשה לבכות על הסרט כשהמציאות הרבה יותר אכזרית ממנו. אני מקווה שהסרט יגיע קודם כל לצופים הערבים", אומר ברמן.
"שאלנו את עצמנו למה אנשים לא רוצים להכיר את התרבות הזאת", אומר קופטי. "יש בזה גם אלמנט של פחד, כי אם אתה מכיר את הצד השני אז אולי לא תהיה מלחמה יותר. הרבה יהודים שלומדים וקוראים בערבית אומרים שהם מבינים דברים על הצד השני. כשמכירים מבינים שיש פה עם ויש תרבות עצומה ואולי מבינים שכן צריכה להיות פה מדינה אחת לכל אזרחיה וצריך להיות פה מקום פתוח כמו שהיה לפני הכיבוש".
