המחיר של לא לבחור צד: יוסף סוויד במופע יחיד מרגש בלונדון
במופע חדש בעל השם הטעון "בין הנהר לים" שעלה בלונדון, מדלג השחקן יוסף סוויד, בצורה מצחיקה ומרגשת בין סיפור הגירושים שלו, סקס בקיבוץ, משבר הזהות שלו כפלסטיני ישראלי, והמחיר שהוא משלם על הסירוב לבחור צד מאז 7 באוקטובר
"אני לא אדבר על 7 באוקטובר או על המלחמה בעזה", מבטיח (ולא מקיים) השחקן יוסף סוויד כבר בפתח הצגת היחיד שלו "בין הנהר והים" בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, "אני אדבר על הגירושים שלי". מכאן התגלגל לפנינו ערב היברידי נדיר בסוגו ועוצמתו, שנע בין סטנד־אפ מצחיק מאוד לתיאטרון סיפור מרגש מאוד ובסופו של דבר גם פוליטי כי הכל הרי פוליטי, גם ההימנעות מפוליטיקה.
סוויד הכריזמטי מספר שהוא פה בכלל בגלל אשתו. כלומר גרושתו. כלומר גרושתו היהודייה. כלומר גרושתו היהודיה השנייה. הגרושה הראשונה היא הבמאית יעל רונן, והשנייה היא אשת התקשורת עדי שילון. כל זה בזמן שהוא מפלרטט באופן ספונטני אך מתוכנן – ומקסים - עם נשים מהקהל, "אבל מעל גיל 40, כדי שלא יאשימו אותי בהעדפת צעירות מדי". בשיחה רצינית יותר עם הקהל מאוחר יותר מסביר סוויד שמוקד המחזה הוא לא הנהר או הים, אלא המילה "בין". תמיד בין כל העולמות, הזהויות והציפיות של הסביבה ממנו, עד שהלך לאיבוד. עד גיל 4 הוא בכלל לא ידע שהוא ערבי, וזה נודע לו רק בזכות ילד מנוזל בגן היהודי בחיפה שאליו שלחו אותו הוריו, פשוט כי היה קרוב לבית. הילד קרא לו "ערבי מסריח" והסביר שהוא עצמו יהודי. "מה זה אומר בכלל להיות ערבי? עד היום אני לא לגמרי בטוח", מגלה סוויד בהצגה. הוא מגדיר את עצמו "פלסטיני ישראלי" אבל מתעמת עם ההגדרה שוב ושוב, וכשהוא מגלם את אביו, הוא מטיח בעצמו "אתה פלסטיני עם דרכון ישראלי".
סוויד, נוצרי שהלך עם משפחתו לכנסייה בימי ראשון (שם, באחד הקטעים הכי מצחיקים בהצגה, גם ניהל רומן בוסרי עם נערה נוצרייה), הבין בגיל 4 שהמילה "ערבי", שאותה כאמור לא הכיר עד אז, תשפיע מעתה על כל פרט ופרט בקיום שלו. "אם אישה יהודייה לא מעוניינת בי, זה בגלל שאני ערבי. אם אשה יהודייה כן מעוניינת בי, זה בגלל שאני ערבי. אם אני מקבל תפקיד מרכזי בסרט 'הבועה', של מחבל מתאבד גיי, זה בגלל שאני ערבי. ואם לא נותנים לי לשכור דירה, זה בגלל שאני ערבי. הכל בגלל שאני ערבי. כל הכישלונות שלי, כל ההצלחות שלי. כל הסיפורים שלי קשורים להיותי ערבי".
המחזה, שסוויד כתב יחד עם איזבלה סדלק האוסטרית שגם ביימה, עלה לראשונה בגרמניה ומאז הספיק לנדוד בהצלחה לפסטיבל הפרינג' באדינבורו ולניו יורק, עד שנחת באולם הקטן של התיאטרון הלונדוני, מהחשובים בעולם. באולם הזה בדיוק התחילו את דרכן יצירות אלמותיות כמו "מופע האימים של רוקי". הוא מדלג בין וידויים על סקס בקיבוץ עם צעירה יהודייה שהגילוי ש"יוסי" הוא בעצם יוסף הערבי רק הדליק אותה יותר, ובין חשבון נפש באמצע החיים של סוויד, שיהיה בן 50 בחודש הבא.
הרצון שלו להיות בסדר עם כולם ולא לנקוט עמדה אחרי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, לא להשתתף בהפגנות ולא לכתוב ברשתות החברתיות, הוא שקורע מעליו את שני חבריו הקרובים ביותר – בן קיבוץ בארי שדרש מסוויד גינוי פומבי מוחלט של חמאס ותומכיו, ופלסטינית מרמאללה שתבעה ממנו להביע התנגדות לרצח העם בעזה. סוויד בוחר שלא לבחור צד והבחירה הזאת מהדהדת למרחקים, מה שעשוי לשמח חלק מהצופים ולקומם אחרים. "בינתיים אף אחד לא פוצץ שום הצגה", הוא מציין כמעט באכזבה ועד כה הוא בעיקר מקבל חיבוקים מכל המגזרים. הכאב שלו עמוק ושקוף, וזה הכאב של כולנו.
"זאת לא הרצאה", הוא משיב במחזה לאביו שמבקש ממנו להסביר לקהל על הערבים של 1948. בסוף הוא מסכים וגם עוקץ את הבריטים על כך שבתום המנדט נתנו את פלסטין ליהודים במקום לפלסטינים – "אתם אשמים בהכל!". סוויד מגיש את "גרסת הטיקטוק" של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כפי שביקש ממנו בנו הבכור אלכסנדר שגדל כ"אזרח העולם" בברלין ואפילו לא ידע להגיד למי ששאל אם הוא שייך לחמאס. אלכסנדר גם תוהה, "אם אתגייס לצה"ל, אצטרך להילחם נגד עצמי?", ולסוויד אין תשובה. פנטזיה של אלכסנדר, ברוח "דמיין" של ג'ון לנון, חותמת את המחזה. מישל, בתו של סוויד מנישואיו השניים לעדי שילון, עומדת במרכזו של משפט הגירושים שברקע המחזה. עורכת דין מייעצת לסוויד לדרוש משמורת מלאה על הילדה כדי למנוע אפשרות מעבר שלה לישראל. סוויד בוחר בדרכי שלום כי יש מספיק מלחמות בעולם – הוא ושילון הסכימו לבסוף על משמורת משותפת שבסיסה בברלין.
ההצגה של סוויד מטיילת בעולם כבר שנה, וצפויה להמשיך במסעותיה ולזכות בחיים ארוכים, אם כי ישראל ופלסטין לא משובצות בלוח ההופעות בעתיד הנראה לעין. "אני אפילו לא בדיוק יודע למה", סיפר סוויד לקהל בתום ההצגה, בלי להיתמם. "לא נהייתי שחקן כדי לשחק את עצמי", הוסיף. "אבל היה לי צורך ממשי לספר את הסיפור שלי ודווקא עכשיו. בהתחלה הייתי בטוח שהוא ספציפי מדי וחששתי שהוא לא ידבר להרבה אנשים. הופתעתי ושמחתי לגלות שטעיתי. בסך הכל זה סיפור של משפחה ככל המשפחות. משפחה ערבית־פלסטינית־יהודית־נוצרית־אוסטרית־רומנית נורמלית לגמרי. הדבר הכי רדיקלי במחזה הזה, בתקופה הזאת, הוא אולי הקריאה לשלום".
