איך הפך "חגיגה בסנוקר" לבלוקבאסטר קנוני שעדיין מושך ומצחיק את הצופים?
הסרט שצולם בשלושה חודשים ונקטל על ידי המבקרים הפך לאחד מסרטי הבורקס המצליחים בישראל. למרות הביקורות הקטלניות, הסרט משך 600 אלף צופים והיה תרופה מושלמת למדינה שבורה אחרי מלחמת יום כיפור
במרץ 1975 צולם בתל אביב הסרט ״סנוקר״, שהפגיש בפעם השנייה את יהודה בארקן, זאב רווח, הבמאי בועז דוידזון, התסריטאי אלי תבור והמפיק שמחה זבולוני שבעה חודשים בסך הכל אחרי שסרטם המשותף הקודם, ״צ׳רלי וחצי״, שבר קופות. ב־28 ביוני הסרט כבר עלה לבתי הקולנוע לכבוד החופש הגדול. מצילומים להפצה בתוך שלושה חודשים. בימינו זה לפעמים לוקח ארבע שנים.
״סנוקר״ – שבתחילת שנות השמונים, עת יצא לראשונה בקלטת וידיאו, שובש שמו ל״חגיגה בסנוקר״ – נשאר עד היום אחד המודלים הבולטים והמצליחים של סוגת סרטי הבורקס. ולראיה, מפעל הפיס מנציח אותו על כרטיסי חישגד ומקיים הערב הקרנה חגיגית של הסרט בסינמה סיטי גלילות בנוכחות אלה משחקניו שעדיין בחיים. יש להניח שזאת תהיה הקרנת סינג־א־לונג, שבה הקהל מצטרף לדמויות ומצטט איתן את משפטי המחץ המוכרים. השבוע תוכלו להיתקל בו, כמדי שנה, ברצף הסרטים המשובצים ביום העצמאות.
להבדיל מ־600 אלף צופיו בקולנוע, המבקרים בארץ לא אהבו את ״סנוקר״. זאב רב־נוף, המבקר של ״דבר״, כתב ביחס ל"צ'רלי וחצי", "התסריט מגובש יותר והמרכיבים המובהקים של טמטום מובהק נוטרלו״. שלמה שמגר ב״ידיעות אחרונות״ היה עוקצני במיוחד: ״אחרי ׳צ׳רלי וחצי׳ בבימויו של דוידזון היה יסוד להניח שהאיש ייקח ללב את מה שנאמר על רמתו הקולנועית ויעשה מאמץ כן להימנע מלגרור את קהל הצופים למצולות כאלה. באה המציאות וטפחה על פנינו. 'צ'רלי' ייסר אותנו בשוטים? 'סנוקר' מייסר אותנו בעקרבים”. יא ווארדי, איזה קטילות.
אבל שמגר טעה. אני אומנם מסכים איתו ש״צ׳רלי וחצי״ היה סרט לא טוב, ואני לא מבין את אהבת הקהל אליו – הוא מכוער למראה, לא מצחיק ולא מרגש. הוא מלודרמה סוחטת דמעות, שהוזמנה על ידי המפיק זבולוני על בסיס סרט איראני שהוא ראה בילדותו, שיוצריה דחפו לה בכוח בדיחות קלות מדי – אך ״סנוקר״, לעומת זאת, נראה כמו ניסיון של היוצרים לשכנע את זבולוני שהם יכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב.
אורי דן כתב את הסיפור, על בסיס כל קומדיות הטעויות שאי פעם נוצרו שבבסיסן תאומים זהים וסיפור אהבה תמים. תבור כתב את שלד התסריט ועליו דוידזון, רווח ובארקן הפגיזו עם פאנצ׳ים מאולתרים. דוידזון השיג מזבולוני 50% יותר תקציב לסרט וגייס את דוד גורפינקל כצלם.
״סנוקר״ נראה טוב. כמה טוב? עשר שנים אחר כך צילם מרטין סקורסזי את ״צבע הכסף״, החגיגה בסנוקר שלו, עם פול ניומן וטום קרוז. סצנות הביליארד שצילם גורפינקל ל״סנוקר״ לא פחות יפות מאלו של ״צבע הכסף״. מתי כספי הלחין את ״סנוקר״ עם נעימת נושא איקונית, ועם שיר אהבה בשם ״ברית עולם״, שהפך לקנוני בעצמו ומי זוכר היום שהוא נכתב במקור לסרט.
דוידזון ביים את ״סנוקר״ כשהיה בן 31. היום הוא בן 81, ויותר מ־45 שנה שהוא חי בלוס אנג׳לס ולא מביים סרטים. אותי זה מעציב. כמו וודי אלן, הייתי רוצה לראות איך השטותניק הזה מתבגר עם סרטיו, שהוכיחו שמתחת לבדיחות ולמתיחות יש בו צד מלנכולי.
אבל ישראל היא ארץ אוכלת יוצריה, ובוודאי אלה שמעיזים להצחיק ולבדר. גיורא מנור כתב ב״על המשמר״ ש״׳סנוקר׳ מאפיין את כל התפל והטיפשי והרדוד והגס, ויש להניח שהוא יזכה להצלחה קופתית״. הוא צדק, הסרט הצליח בקופות. ביוני 1975 חלפו בסך הכל עשרה חודשים מאז ששככו הקרבות של שלהי מלחמת יום כיפור, והקהל רצה לצחוק. ״סנוקר״ – לצד ״גבעת חלפון אינה עונה״, ״מבצע יונתן״ ו״הלהקה״ – היה התרופה למדינה שפופה ושבורה. ״שיהיה לצופה הישראלי מעט טוב בימים טרופים אלה״, כתב עליו יעקב בר־און ב״דבר״. וכי אי פעם לא היו כאן ימים טרופים? העובדה שמעט הטוב הזה שרד את כל השנים האלה מוכיחה שהטיפשי והרדוד הזה אולי לא היה כל כך טיפשי ורדוד.
