מי הרג את תקשורת הספורט בארץ?
העיתונאי החד עמיר פלג מפרסם ספר ביקורתי ושנון שמציג את המחדלים והפגמים של עיתונות הספורט הישראלית
רק לאחרונה נחשפנו לשערורייה הגדולה של יחסי ההזניה בין תקשורת הספורט לבין ההתאחדות לכדורגל בישראל. זה קרה כשערוץ הספורט השפיל את מצלמותיו ונמנע מלצלם את מפגן אלימות האבוקות שפוצץ את המשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. עוד לפני האירוע חשף עמיר פלג, בספרו "המרוץ לתחתית", (הוצאת גם וגם), את הסעיף בהסכם שבין ההתאחדות לערוץ שכפה את קבורת הסיפור: "הזכיין לא יתמקד וידאג להסיט את השידור ממצלמה המצלמת אירוע גזענות ו/או אלימות... לרבות אבוקות, רימוני עשן...".
בתקופת הזוהר של העיתונות המודפסת פרסמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שני מוספי ספורט שמנמנים מדי יום, 12-8 עמודים. הקוראים נחלקו לשניים: כאלה שנטלו את העיתון והשליכו לפח את מוסף הספורט, וכאלה שלהפך. ואלה שנטלו את מוסף הספורט של "ידיעות" ביום חמישי, מיהרו מיד ל”פלג בחמישי”, מדור הביקורת הנשכני של פלג. וגם הם נחלקו לשניים — כאלה שחטפו ממנו וכאלה שנהנו ממשב הרוח המרענן של ההצלפות השנונות, ז'אנר ביקורתי שלא היה מוכר בשאר חלקי המדור.
ספרו החדש של פלג אינו קובץ מטוריו, אלא שחזורם אל תוך תחומי ביקורתו. כל פרק מוקדש לאחד הפגמים והמחדלים שמוצגים לאורך כל הגזרה התקשורתית: בורות, חפיפניקיות, עילגות, וולגריות, בריאת סקופים מפוקפקים, קידום אינטרסים אישיים ומסחריים, והרבה פטריוטיזם, מפלט המנוולים, שמתובל בהלעגה והתנשאות כלפי זרים וחנופה מתרפסת למאמנים ושחקנים כחול־לבן. וישנם פרקים שמוקדשים בלעדית לפרסונות שמעצבנות במיוחד את פלג כמו הפרשן שגיא כהן והפרשן שהוא גם סוכן השחקנים אבי נמני.
פלג שייך לדור כותבי הספורט שניסה להחליף את הקו המקובל — החנף והדוברותי — לביקורתי, עצמאי ואפילו תחקירי. כך זכה ב־2013 באות אומ”ץ על תחקיריו בתחום הספורט. הוא היה הראשון וגם האחרון כי הז'אנר הזה לא זכה לחיקוי ונכחד בהדרגה. את עיקר האש חוטף בספר הערוץ ספורט 5. לפי פלג, הוא האחראי העיקרי למותה של תקשורת הספורט בישראל בגלל שלל התחלואים שנמנו לעיל. פלג מתמקד בעיקר בדוגמאות ופחות בסיבות. המרכזית שבהן היא העברת המוקד של תקשורת הספורט מהפרינט לטלוויזיה. באופן טבעי, עיתונאי הטלוויזיה שונים מאחיהם הכותבים. ראשית, פוטנציאל המעידה בדיבור, במיוחד בשידור חי, הוא גבוה לאין ערוך מפוטנציאל המעידה בכתיבה. שנית, דמות טלוויזיונית היא “טאלנט” שחשוף יותר לביקורת, ולכן “כוכבי” הערוץ הם מטרות גדולות בהרבה מכתבי העיתון של פעם. לכך מצטרף אלמנט נוסף: בעידן השידורים החיים המרובים, אין לשדרי ופרשני הערוץ ערך מוסף משמעותי עבור הצופים, לפחות לא מול עכברי הכדורגל והכדורסל השרופים שמזהים מיד כל שגיאה ותקלה. פלג הוא המייצג המצרפי של הציבור הזה, שלא שוכח ולא סולח. והוא משווה וגם מעלה בהלקאה מנומקת על כשלי אתיקה, נפילות מקצועיות וניגודי אינטרסים שלא תמיד נהירים לצופים. והכל, בשפה שנונה שאינה עושה חשבון. גם הפרות הקדושות ביותר של עולם הספורט מובלות אצלו לשחיטה.
אלא שגם המסלול הזה לא תמיד נקי מקשיים. לפעמים הוא נטפל לקטנות בואכה קטנוניות. נטייתו להרבות פרטים וסיפורים מכל פגם מציפה דוגמאות שראויות לעתים לפרשנות חומלת ולא לפטיש בראש. במיוחד לא ברורה ביקורתו הנוקבת על פרשני כדורגל ישראלים שמבקרים מאמנים כפפ גווארדיולה או ז'וז'ה מוריניו. פלג לא מבין מאין מגייסים הפרובינציאליים שלנו את החוצפה להעיר ולנזוף במאמני־על. דווקא מפלג מצופה לדלג על ההיררכיה הזו בשמה של ה”אמת” העיתונאית המקצועית. וחוץ מזה, היהודים לאורך כל ההיסטוריה היו מיעוט שהצטיין. לא בכדורגל אבל בביקורת ובעליונות אינטלקטואלית. איינשטיין (אלברט, לא מאיר) ביקר את ניוטון, שפינוזה את אלוהים, אז שגיא כהן יכול לבקר את גווארדיולה.
