מנהלת סם שפיגל: "נטפליקס משקיעים בבית הספר למרות שאין להם את הזכויות"
מנהלת סם שפיגל: "נטפליקס משקיעים בבית הספר למרות שאין להם את הזכויות"
בית הספר לקולנוע סם שפיגל עובר למשכן חדש ומהודר במרכז ירושלים בהשקעה של 150 מיליון שקל. דנה בלנקשטיין כהן, שהחליפה את המייסד המיתולוגי רנן שור, מקבצת סביבה הנהלה נשית, מרגישה אחריות על הקהילה שסובבת את בית הספר וחושבת ש"את הרגולציה עם נטפליקס צריך להסדיר, אבל זה לא במנדט שלנו"
לבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה יש בית חדש. הוא עבר דירה מהאיזור התעשייתי של תלפיות בירושלים, ממש למרכז העיר, בסמוך למרכז ז'ראר בכר. המבנה החדש בן שבע קומות כולל שלושה אולמות קולנוע, אולפן צילום, מחסני ציוד ענקיים, 25 חדרי עריכה, חדרי הקרנה, ספרייה, כיתות חדשות ומועדון סטודנטים בקומת הגג המשקיף על העיר.
בראיון לרגל חנוכת הבית, המתרחשת בסמוך לפסטיבל הסרטים בירושלים, השבוע, שבו מתקיימים שתיים מהחממות של בית הספר, מדברת מנהלת בית הספר דנה בלנקשטיין־כהן בעיניים נוצצות על המבנה שעיצבה האדריכלית מאירה קובלסקי, על בית הספר עצמו, התלמידים, הבוגרים והמורים "ירושלים זה המקום הכי טוב בעולם ללמוד בו קולנוע וטלוויזיה. עיר מלאה קונפליקטים ומורכבות, וגן עדן למספרי סיפורים", היא אומרת.
1 צפייה בגלריה
המבנה החדש של בית הספר סם שפיגל. "אנחנו מרגישים שקיבלנו מתנה ויש לנו אחריות לשתף את הקהילה בה"
(צילום: יואב דודקביץ)
בשנה שעברה נבחר בית הספר בפעם החמישית על ידי המגזין האמריקאי "הוליווד ריפורטר" לאחד מ־15 בתי הספר הטובים לקולנוע בעולם (מחוץ לארה"ב). כעת יהיה חלק מקומפלקס תרבותי. לצד הבניין החדש, שהוקם בעלות של 150 מיליון שקל — מחציתם מכספי העירייה והממשלה ומחציתם מתרומות — נמצא בית הספר למשחק של ניסן נתיב, התיאטרון החזותי ובית הספר למוסיקה מן המזרח.
כשבלנקשטיין כהן נשאלת מה התוכניות בנוגע לבניין החדש היא אומרת: "אנחנו מרגישים שקיבלנו מתנה ויש לנו אחריות לשתף את הקהילה. התוכנית היא לפתוח את האולמות לקהל הרחב בשעות שאחרי הלימודים, לעשות בית קולנוע שיופעל על ידי סטודנטים. בחזון שלי זה יהיה מוקד לאוהבי ואוהבות קולנוע שיוכלו לבוא ולצפות בו בסרטים".
מה עם לפתוח את ההרשמה ליותר סטודנטים?
"הגדלת כמות התלמידים עלולה לפגוע במצוינות. כיתה לא יכולה להכיל יותר מ־30 תלמידים. בשנתיים של הקורונה היתה עלייה מטורפת של ביקוש, ועכשיו ירדנו לממוצע הרגיל של סטודנטים שרוצים להתקבל. נמשיך בשני מסלולים: מלא שנמשך ארבע שנים (בניהולה של שיר שושני) ובו לומדים הכל — בימוי, הפקה, תסריט, ליהוק, צילום — והוא סופר אינטנסיבי; ומסלול תסריטאות שנמשך שנתיים, ומתקיים פעמיים בשבוע, והוא לקהל טיפה אחר, מבוגר יותר".
"פתחנו יחידה ללימודי חוץ לקהל הרחב. זה נולד מתוך ביקוש. עשינו חמישה מחזורים שצביקה קרצנר מוביל וזה היה נפלא. פתחנו לראשונה מכינה במזרח ירושלים, לדוברי ערבית, עבור צעירים שרוצים להתקבל לבית הספר, במטרה להיות פתוחים לכל תושבי העיר. סיימנו השנה את המחזור הראשון".
שנים ארוכות מדברים על אקדמיזציה של המוסד. המעבר לבית הספר החדש ישפיע על התהליך?
"הכיוון שדובר עליו בעבר היה מיזוג עם מוסד אקדמי אחר, כי אנחנו לא בית ספר מספיק גדול. זאת סוגיה שנמצאת בבדיקה. אנחנו שנים בדיאלוג. זה תהליך ארוך ומורכב".
לדברי בלנקשטיין כהן "יש דנ"א נורא מובחן בלהיות סטודנט של סם שפיגל: זה כולל תשוקה גדולה, סקרנות, יכולת לספר סיפור, נחישות וקשיחות, כי זה עולם קשוח, אבל גם להיות מענטשים, בני אדם".
בלנקשטיין כהן, תל־אביבית בת 41, היא בוגרת בית הספר, וככל הנראה בעלת הדנ"א המדובר. היא מונתה לתפקיד החשוב לפני שלוש שנים, כאשר מנהלו ומייסדו ב־30 השנים הקודמות, רנן שור, פרש. קודם לכן שימשה כמנכ"לית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
"לתחושתי אני לא חדשה. אני כבר מנהלת שלוש שנים, שמתוכן שנתיים של קורונה, שהן כמו שבע שנים רגילות. צלחנו את המשבר הזה בהצלחה, היתה התגייסות רבתית ואף אחד לא יצא לחל"ת. הגעתי לתפקיד עם המון תוכניות וחלומות ואחרי חודשיים בתפקיד, כשפרצה הקורונה, הכנסתי אותן למגירה. אני מרגישה שבשנה האחרונה אנחנו מממשים את החלומות. כולל המעבר לבניין החדש. אנחנו מביאים את בית הספר לארץ המובטחת".
אם כבר השתמשת בדימוי התנ"כי הזה, אי אפשר שלא להתייחס לכך שמי שייסד את בית הספר והיה המנהל שלו כמעט 30 שנה, רנן שור, כמו משה, לא הגיע לארץ המובטחת.
"הוא עשה דברים נפלאים בהקמת בית הספר, וזאת זכות לקחת את בית הספר למחוזות העתיד. אני שמחה שזה הזמן שלי".
התגובה הדיפלומטית־טלגרפית שלה נובעת מכך שעזיבתו של שור לוותה בתלונות על יחס פוגעני כלפי התלמידים. הדגש שבלנקשטיין שמה בשיחה על בית הספר על נושאים כ"אחריות", "ליווי הסטודנטים", "תמיכה", "בני אדם" וכו', הוא חלק מתפישת עולמה אבל גם אמירה מובלעת על שינוי בניהול וביחס לסטודנטים, מבלי לומר זאת במפורש.
הביטוי "זה הזמן שלי", שבו היא משתמשת בתשובה לשאלה האחרונה, מתקשר לסיסמאות העת הזאת כמו "הגיע הזמן", חלק מתנועת Metoo, ומעוררת את השאלה אם הבחירה שלה לעבוד עם צוות מנהלות נשים הן גם חלק מאג'נדה חברתית.
"אני אוהבת להקיף את עצמי באנשים שהם חכמים ממני וטובים ממני בתפקידים שלהם", היא אומרת. "אני אוהבת לעבוד עם נשים ספציפיות, שהן כרגע מנהלות, כי הן נשות מקצוע מעולות. חלקן היו שם לפני בואי, את חלקן אני הבאתי. ברמת המורים צריך להיות שוויון, ולכן נוספו מורות חדשות. לי מאוד חשוב לתמוך בבוגרות שמסיימות. מה שקורה ביום שאחרי סיום הלימודים לנשים צעירות מאוד מטריד אותי: הן מסיימות את סם שפיגל בגיל 28 ו־30, ואז ניצבות בפני העשור הבא, שבו מקימים משפחה, ובזמן הזה אנחנו מאבדות הרבה יוצרות מעולות. אני מאמינה באיזון שבין עבודה וחיים, גם אצל גברים וגם אצל נשים".
שתי חממות שמסתיימות ומוצגות בשבועיים הקרובים, בזמן פסטיבל הסרטים, קשורות ליום שאחרי. "האחת היא חממה לפיתוח פיצ'רים בינלאומית, שמנהלת אורית זמיר שהוציאה סרטים כמו 'הבן של שאול' והסרטים הראשונים של נדב לפיד; ומאחר שזאת השעה היפה של הטלוויזיה הקמנו חממה חדשה במודל קצת שונה. החממות פתוחות לכל התעשייה, ולמי שעשייה מוכחת מאחוריהם, כמו לדוגמה אמרי דקל קדוש שעשה סרטים קצרים. המתקבלים יעברו פיתוח עם מנטורים כמו דפנה לוין, נח סטולמן, קרן מרגלית ורונית וייס. סשן הסיום יתרחש בלוס אנג'לס, בספטמבר בתמיכת משרד החוץ. נטפליקס ופאראמונט שותפים במיזם הזה".
בחודש שעבר ביקר מנכ"ל נטפליקס טד סרנדוס בירושלים ופגש סטודנטים בבית הספר. היו מי שתהו על הביקור של הבכיר, כמה יוצרים אפילו הפגינו נגד ההשפעה של שירות הסטרימינג על הרגולציה פה.
"אנחנו בתקשורת עם נטפליקס. הם התלהבו מהחממה. אין להם יד ורגל בזכויות. היה לנו מהותי מאוד בבנייה האסטרטגית של החממה להבהיר שהיוצרים נכנסים ויוצאים עם אותן הזכויות על היצירה שלהם. את נושא הרגולציה של נטפליקס צריך להסדיר, ראוי וחשוב להתעסק בו, אבל זה לא במנדט הפעילות שלנו. הביקור היה נפלא. ביקור היסטורי מרגש".
לדבריה ההשתתפות של השירות הענק בחממה והביקור הם הבעות אמון בבית הספר. "אני רואה את התפקיד שלנו לגדל את הדור הבא, לדאוג לאופק, ולפתח את התעשייה", היא מסכמת. "לא רק שיהיו אנשי מקצוע הכי טובים, אלא שיהיה להם לאן לצאת. כי אחד הדברים הכי קשים הוא האופק, ואנחנו מנסים לספק את התקווה".
