דיווה ובת: שני סרטי ביכורים על אמהות נעדרות
"ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני״ ו״רובינא: היה רע לתפארת״, שני סרטים מרתקים מפסטיבל דוקאביב שיעלו גם ב־HOT8, הם יצירות ביכורים נשיות ומבטיחות עם תובנות שוברות לב על הורות
שניים מהסרטים המרתקים בפסטיבל דוקאביב שננעל בתחילת השבוע עסקו בנושאים כמעט זהים, אבל כל אחד מהם סופר באופן שונה לחלוטין. ״ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני״ ו״רובינא: היה רע לתפארת״ הם שני סרטי ביכורים נשיים, סרטים על אמא ובת. או יותר נכון, על דיווה ובת. על אמא מפורסמת ועל הבת שגדלה בצילה, ולצד העובדה שאבא שלה לא נמצא בתמונה, והיעדרו הופך את נוכחותו למסתורין, אפילו למיתוס.
שני הסרטים – שהשמות של שניהם לקוחים מתוך להיטים שבוצעו על ידי גיבורות הסרטים – הופקו עבור ערוץ HOT8 וממש כדאי לצפות בהם ברצף (״ספק ילדה ספק אישה״ עולה בערוץ היום, ״רובינא: היה רע לתפארת״ יעלה בקרוב), כי חוץ מרכילות עסיסית על התרבות הישראלית, יש שם תובנות שוברות לב על הורות, אמהות ועל חיים לצד אב נעדר. שניהם ממחישים כמה אמהות היא דבר קשה וכפוי טובה. אילנה רובינא שרה ״לך איתה״, דפנה ארמוני שרה ״היא תיקח אותך״. שתי נשים ששרות על גברים שעוזבים, ונשארות בחיים של בדידות ואכזבה.
״רובינא: היה רע לתפארת״ הוא פשוט סרט נהדר שבוים על ידי סיגל ראש ונערך למופת על ידי שאולי מלמד (״טאבו: עמוס גוטמן״). זה סרט שבנוי כולו מארכיונים, כשמעט הדוברים המספרים את סיפורן של הנשים לבית רובינא נשמעים רק בקולם.
ההפתעה הראשונה שהסרט מספק היא עד כמה תרבות הבמה הישראלית תועדה. החל מהימים הראשונים של תיאטרון הבימה, שחנה רובינא היתה ממייסדיו, ועד להופעות של בצל ירוק, בהן הכירה אילנה רובינא את אורי זוהר שיהפוך לרגע לבעלה. אביה של אילנה הוא המשורר אלכסנדר פן, שעזב את חנה רובינא עוד לפני הלידה. רובינא האם, שהיתה טרודה בקריירת הבמה חובקת העולם שלה, ״תייקה״ – כך אומרת זאת אילנה – את בתה תחילה במשפחה אומנת בירושלים ובהמשך בבית ילדים בקיבוץ גבע. הסרט מציג את מכתביה קורעי הלב של אילנה הילדה, שמתחננת שאמה תבוא לבקר אותה, לקחת אותה, מבטיחה לאמה שתתנהג יפה אם רק תחזיר אותה הביתה. והאם שמעדכנת את בתה שהיא עסוקה בהצגות ולכן מנועה מלבוא.
מכתבים בין הורים וילדים עומדים גם במרכז ״ספק ילדה ספק אישה״, שזכה בדוקאביב בפרס הבימוי (אלה ארמוני) והעריכה (נואית גבע). ארמוני יצרה סרט בגוף ראשון שהוא למעשה מכתב לאמה, דפנה ארמוני. אולי מתוך הבנה שלשאלות הקשות אמה לא תענה, היא מציגה אותן כסדרה של שאלות רטוריות בקריינות. וכך, הסרט לא מספק תשובה לשאלה איך קרה שדפנה ארמוני, שהיתה אחת הכוכבות הגדולות בישראל, הפכה עם השנים לשבר כלי. אבל גם לשאלות שלה יש ערך. ארמוני משיגה את מה שאף במאי תיעודי אחר לא היה מצליח: גישה אינטימית לתיעוד של דפנה ארמוני בהווה. זה עצוב, זה מריר, זה כואב. היא בעיקר מתמודדת עם השאלה איך לחיות כך, ולא איך הגיעה אמה למצב הזה.
שאלה רכילותית נוספת שמרחפת מעל הסרט, וכנראה תהפוך אותו לאחד מסרטי התעודה הנצפים בארץ השנה, היא מי האבא של התאומים שילדה ארמוני לפני 32 שנה, אלה ועדן. כמי שצרך כמו כולם מדורי רכילות בשנות התשעים גם אני שמעתי את השמועה שהאבא הוא שלום חנוך. זה הרי התבקש: הוא כתב לארמוני את הלהיט הגדול ביותר שלה, ״אלה״. אלא שאלה נולדה עשר שנים אחרי ״אלה״ (״זה שיר נורא יפה, אבל נורא עצוב״, אומרת אלה בקריינות, ״אז למה קראת לי על שמו?״).
ובכן, חנוך אינו האב, אף שהסרט ערוך באופן שנון כך שכל מי שדפנה ארמוני התרועעה איתו בשנות השמונים הופך להיות חשוד באבהות. בגיל 30 אלה ארמוני מגלה את זהות האב, אבל נאמנה לבקשת אמה לא חושפת אותו בסרט. הקהל, מצדו, מבין עד מהרה, שממילא זה לא חשוב. הסרט לבסוף חושף שהאבא, ככל הנראה, לא מוכר, לא מפורסם, לא נשוי. אין כאן שום סקנדל. רק סוד. והסוד הזה הופך, לפיכך, עוד יותר מסתורי. ״למה הסוד?״, שואלת ארמוני את אמה בקריינות.
ארמוני הצעירה מתעדת באופן כמעט כפייתי את חייה ואת חיי אמה, בצילום שלרגעים נראה כמו וידיאו ביתי. אבל יש לה עין, לאלה. הצילום מלוכלך, והסרט שורף כמו פצעון מוגלתי, אבל נקודת המבט פיוטית, עדינה, והעריכה נותנת מקום לרגעים הליריים, ולא רק מחפשת את הסקופ הבא. וככל שהסרט נמשך, נראה שגם נקודת המבט של הבת משתנה. מתיעוד חייה של אמה היא מתחילה לבחון את מהות התיעוד עצמו. למה אמה צילמה, ולמה הפסיקה. עבור מי היא צילמה? ומה הבת הדחיקה מילדותה.
ארמוני – שמגלה שבגילה לאמה כבר היה תקליט זהב – חרדה לשחזר את סיפורה של אמה, ולהיות זו שתמיד שואלים ״לאן היא נעלמה ולמה היא נאלמה?״. הסרט שיצרה – שאף אחר מלבדה לא היה יכול לעשותו – מוציא אותה מהנרטיב הזה והופך אותה ליוצרת עם אומץ להביט למקומות שרבים מעדיפים להפנות מהם מבט, שיהיה מעניין לראות לאן תמשיך הלאה, מהצד ששולט במצלמה ולא נשלט על ידיה.
