ממכתבי אהבה לקולנוע הצרפתי ועד קומיקס שואה: דוקאביב חוזר עם אגרוף בבטן
הפסטיבל שייפתח השבוע שב לאקטיביזם עם סרט פתיחה מטלטל, "לאחוז בליאת", שעוקב אחר המאבק של בני משפחתה של ליאת אצילי שנחטפה ב־7 באוקטובר. ויש עוד סרטים שאסור להחמיץ: ממכתבי אהבה לקולנוע הצרפתי וטריפו ועד קומיקס השואה של ארט ספיגלמן
לפסטיבל דוקאביב, שייפתח בחמישי הקרוב, יש קפטניות חדשות: מיכל ויץ נכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית ולימור אהרונוביץ׳ היא מנהלת הפסטיבל זו השנה השלישית, והשינוי מורגש. אם בשנים הקודמות שבהן צמח דוקאביב להיות פסטיבל הקולנוע השני הכי גדול בארץ מבחינת מספר צופים (אחרי פסטיבל חיפה), היה נדמה שהוא בוחר לשים דגש על סרטים אופטימיים – לפחות בכל הקשור לבחירה בסרטי הפתיחה שעסקו לא פעם במוזיקה (הסרטים על שושנה דמארי, דודו טסה ויהודה פוליקר, למשל) – הרי שהשנה נדמה שהפסטיבל עושה סיבוב פרסה וחוזר לימיו האקטיביסטיים תחת ניהולה של אילנה צור ז״ל, שייסדה את הפסטיבל לפני 27 שנה, והעדיפה סרטים העוסקים באקטואליה ולא בתרבות. וכך, סרט הפתיחה השנה הוא לא ליטוף בגב אלא אגרוף בבטן: ״לאחוז בליאת״, סרט אמריקאי שמתעד את מאבקה של משפחת ביינין לשחרר את ליאת אצילי־ביינין משבי חמאס.
״לאחוז בליאת״ זכה השנה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין, אותו פרס שבו זכה שנה לפני כן ״אין ארץ אחרת״, שאחר כך גם זכה באוסקר. מה שהופך את ״לאחוז בליאת״, שיערוך את בכורתו האמריקאית בפסטיבל טרייבקה שלושה שבועות אחרי בכורתו בדוקאביב, לאחד מסרטי התעודה המדוברים של השנה. זו דוגמה לקולנוע תיעודי קלאסי, כזה שמצמיד מצלמה סבלנית ועקשנית למושאי התיעוד והולך איתם. בלי ראיונות, בלי ראשים מדברים, בלי ארכיונים. ברנדון קריימר, במאי הסרט, הוא קרוב משפחה של משפחת ביינין והוא ליווה אותם בישראל ובארצות הברית ב־54 הימים שחלפו בין החטיפה ב־7 באוקטובר ובין שחרורה של ליאת בהסכם החטופים הראשון, בסוף נובמבר 2023. את הסרט הפיק דארן ארונופסקי (״רקוויאם לחלום״).
במרכז הסרט ניצב אביה של ליאת, יהודה ביינין, עולה ישן מארצות הברית, שלא מסוגל לשבת בחוסר מעש בשעה שבתו מוחזקת בעזה ויוצא למסע לגיוס תמיכה בינלאומית לשחרורה. יהודה ביינין הוא גיבור דוקומנטרי מופלא, אי אפשר לכתוב איש כזה, שלוכד בתוכו באופן שובר לב כל כך הרבה צדדים סותרים וקונפליקטים אישיים ואידיאולוגיים. הוא איש שמאל ישראלי מובהק, מתנגד נחרץ לממשלת נתניהו, ומבחינתו יש אשם ברור בחטיפתה של בתו: ראש הממשלה. ובכל ריאיון ובכל מפגש שלו עם דמויות ציבור הוא רוצה שזה יהיה ברור. אלא שיועצי התקשורת והלוביסטים שמתלווים למשפחות החטופים מנסים לשכתב לו את מסריו: לא מעט מהאנשים שאת תמיכתם מנסים לגייס באמריקה הם אנשי ימין, אוהדי נתניהו, והרטוריקה של האב עשויה להזיק לקמפיין שלהם. יהודה – ושומעים את זה בקולו ורואים על פניו – רועד מרוב קונפליקט.
האם להביע את דעתו בכנות, או לצנזר אותה לטובת גיוס דעת קהל לקידום הסכם לשחרור בתו? ואז אנחנו פוגשים את אחיו של יהודה, ג׳ואל ביינין, פרופסור להיסטוריה, איש כה קיצוני שלידו יהודה הוא איש מרכז קונפורמיסטי. עבור ג׳ואל, מהדוברים היהודים הבולטים הפרו־פלסטינים באקדמיה האמריקאית, ישראל אשמה ב־7 באוקטובר והקיבוצים של עוטף עזה הם בעצמם שטחים כבושים. אפילו יהודה לא מצליח להישאר לידו זמן ממושך מרוב שדבריו מעוררים בו חמה. כשליאת חוזרת הביתה – ומספקת לסרט קתרזיס רגשי כביר – גם היא מנסה ליישב לעצמה את הסתירות בתפיסותיה ועמדותיה. מצד אחד, היא מספרת, שוביה התנהגו אליה יפה, ולכן הם ראויים לרחמים ולחסד, ומצד שני, היא אכן מסגירה את העובדה שהוחזקה בבית משפחה רגילה, עובדה שסותרת את הניסיון לייצר נרטיב שבו יש בעזה חפים מפשע. זו דרמה אנושית קורעת לב, טרגית ממש, שלרוע המזל הגיעה במקרה הזה לסוף טוב באופן חלקי, כי ממש לאחר שחרורה של ליאת התגלה כי בעלה, אביב אצילי, נפל בקרב על ניר עוז וגופתו נחטפה לעזה, והסוף הטוב של המשפחה התגלה כזמני בלבד. זה סרט תיעודי ישיר, לכאורה פשוט, אבל כביר ברגעים אנושיים קטנים, שמציג את המורכבות האישית והאידיאולוגית של משפחות החטופים, ובעיקר את נקודת המבט האמריקאית על המצב בין ישראל ועזה, שרואה בישראלים ובעזתים קורבנות של ממשלת ישראל.
עוד כמה סרטים שכדאי מאוד לראות השנה בדוקאביב
״מכתב אהבה לקולנוע״ ו״פרנסואה טריפו: תסריט חיי״: אף אחד לא עושה סינפיליה כמו הצרפתים, ושני הסרטים הלא־מושלמים האלה מרגשים בכמה שהם אוהבים קולנוע. ״מכתב אהבה לקולנוע״ הוא מעין מאמר אודיו־ויזואלי מאת הבמאי ארנו דפלשן (״אח ואחות״) שמנסה, מצד אחד, להסביר את ההתאהבות שלו בקולנוע ומצד שני, לספר את סיפור תולדות הקולנוע וחוויית הצפייה. זה מבולבל מאוד וגם קצת יומרני, אבל קשה לעמוד בקסמו של הסרט. ובסרט על טריפו מוצא סרג׳ טוביאנה, עורך ״מחברות הקולנוע״, טיוטות לביוגרפיות שטריפו ניסה שייכתבו עליו ולא הגיעו לסיומן, ובאמצעות הפסקאות שהספיקו להיכתב מראה הסרט איך טריפו סיפר את סיפור חייו בסרטיו.
״פייבמנטס״: אלכס רוס פרי טוען שפייבמנט, להקתו של סטיבן מלקמוס, היא הלהקה הטובה והחשובה בעולם. ב־1999 הם התפרקו וב־2022 התאחדו מחדש. ובמקביל, בניו יורק ניסו להרים מיוזיקל, או אופרת רוק ניסיונית, על בסיס שירי הלהקה. פרי עוקב אחר סיבוב האיחוד והחזרות למופע ויוצר מעין ביוגרפיית רוק קופצנית, תזזיתית, משונה וכיפית נורא.
״ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי״, שיוקרן בקרוב ב־yes דוקו, מספר את סיפור חייו של הקומיקסאי שיצר את ״מאוס״, סיפור הישרדות השואה של אביו כקומיקס בכיכובם של עכברים. נדמה שאת היצירה הזאת כל העולם כבר מכיר. וכעת, בביוגרפיה הזאת שבה מתראיין ספיגלמן לצד מכריו ומוקיריו, מתברר סיפור חייו האפל, שכולל את התאבדותה של אמו, גם היא ניצולת שואה, ואת מסעו של ספיגלמן אל המיינסטרים דרך מגזיני הקומיקס הכי אלטרנטיביים באמריקה. ספיגלמן מספר, שחוץ מסיפורי השואה שסיפרו לו הוריו, את כל מה שהוא למד על העולם הוא למד מקומיקס, ובייחוד מקומיקס שיצרו יהודים. ״הייתי בטוח שקומיקס הוא הדרך החילונית של היהודים להתמודד עם אימת השואה״, הוא מספר.
