"היום כולם היפר רגישים. אם את לא פוגעת באף אחד הספר שלך קקה"
הסופרת היהודייה־ארגנטינאית אריאנה הרוויץ מגנה על ישראל בכל הזדמנות ולא חוששת לצאת נגד המילייה הספרותי "הפרוגרסיבי והאנטישמי". עיבוד לספרה הנועז "תמות, אהובי" שהופק על ידי סקורסזה יתחרה השבוע בפסטיבל קאן. בריאיון לכלכליסט לקראת הגעתה לפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים היא מספרת על מתיחת גבולות ועל הדרך של אמנות עצמאית אל המיינסטרי
ספרות בועטת — זו אולי ההגדרה הכי טובה לתאר את הכתיבה של הסופרת היהודייה ממוצא ארגנטינאי אריאנה הרוויץ. נועזת, בוטה, הופכת מוסכמות על פיהן. הקהל הישראלי יכול היה להיחשף לכתיבה שלה לפני עשר שנים, כשיצא לאור ספרה "תמות, אהובי" — ספר על אימהות מעורערת וזוגיות מתעוררת. עכשיו הוא עובד לסרט קולנוע בהפקת מרטין סקורסזה, בכיכובם של ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון, ויתחרה בפסטיבל קאן שנפתח מחר.
הרוויץ תבקר בישראל בשבוע הבא כאורחת פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים שיתקיים ב־25-19 במאי. זה לא יהיה הביקור הראשון שלה בארץ; היא קשורה לישראל בקשרי משפחה וגם בקשרים אידיאולוגיים: היא תומכת בישראל ומגנה עליה, במיוחד בשנה וחצי האחרונות.
עם פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר פרסמה הרוויץ מאמר בעיתון הארגנטינאי המקוון "Infobae" שבו כתבה "יש מציצנות כלפי היהודים בפיג'מות הפסים ומאחורי גדר התיל, אבל בוז פעיל כלפי היהודים החיים", וקישרה בין האנטישמיות הקלאסית ובין פשעי חמאס, ומתחה ביקורת על הפרוגרס והנטייה להרס העצמי של המערב.
"כל השיח הפרוגרסיבי הזה של 20 השנים האחרונות היה שקר מוחלט כבר מראשיתו, לא רק אחרי 7 באוקטובר. זו הונאה אחת גדולה מבחינה אינטלקטואלית", אומרת הרוויץ בריאיון זום מביתה שבצרפת, שם היא מתגוררת בשנים האחרונות (השיחה איתה מתקיימת בעזרת המתרגמת מצרפתית דנה שם־אור). "לא מפסיקים לדבר על זהויות, אבל הנה היהודים בכל זאת צריכים להסתיר סממנים יהודיים, לכסות את המזוזות, אחרת מפרשים את זה כפרובוקציה. מצהירים שאוהבים את המגוון, אבל זה מיתוס מוחלט. לפחות בצרפת המגמה היא לבטל את מגוון הזהויות. ועוד שקר — להאמין לקורבן — אבל יש קורבנות שלא מעניינים אף אחד. הנשים הישראליות שנאנסו ונפגעו מינית ב־7 באוקטובר לא מעניינות את הפמיניסטיות".
עם כל הביקורת על השמאל, איך בכל זאת שומרים על ערכים ליברליים והומניסטיים?
״אמן צריך להיות ביקורתי כלפי הכל — כלפי הימין, כלפי השמאל. אם אני מבקרת את השמאל זה לא אומר שאני ימנית ולהפך. האקט היצירתי הוא אקט של ביקורת עצמית במהותו".
"הפקת הסרט היא נס"
הרוויץ (47), נשואה ואם לילדים, נולדה בבואנוס איירס וגדלה בשכונת ויז'ה קרספו שבה חיה קהילה יהודית גדולה, ובשכונת בלוונרה, שם אירע ב־1994 פיגוע התאבדות בבניין הקהילה היהודית שבו נרצחו 85 בני אדם. היא למדה תסריטאות ומחזאות, והשלימה לימודים גבוהים באמנות ויזואלית ובספרות השוואתית בסורבון שבפריז. מלבד הכתיבה הספרותית הרוויץ כותבת ומשתתפת בהצגות ובפרפורמנסים, וביימה סרטים דוקומנטריים. אמה היא מורה לעברית והרוויץ מחוברת מאז ומתמיד לזהות היהודית שלה. היא גם מבינה עברית ומדי פעם מתבלת את המשפטים שלה במילים בעברית. בפעם הראשונה ביקרה בישראל כשהיתה בת 17 עם טיול של התנועה הציונית העולמית, ואחר כך חזרה לביקורים משפחתיים. והיא אפילו רואה את עצמה מתישהו מהגרת לכאן.
שני ספריה שתורגמו לעברית — "תמות, אהובי" (זיקית) ו"מפגרת" (תשע נשמות) - הם רומנים סוערים ומותחים שבמרכזם אשה השואפת לשחרר את עצמה מאפרוריות היומיום, ומגיעה אל הקצה.
"תמות, אהובי" תיאר אמא טרייה שהולכת ומשתגעת, ואת כתבת אותו כשהיית בעצמך אם טרייה. זה מבהיל.
"הספר הזה מאוד הצליח בישראל והפך להצגת תיאטרון (בתיאטרון הסמטה - של"א). זה באמת פרדוקס, הוא נכתב כשהייתי אמא טרייה. נוטים לקשר את האימהות לחיים, אשה שמעניקה חיים לתינוק קטן, אבל שוכחים שמשהו מהאמא מת. לפחות ככה זה אצל הגיבורה של הספר, היא נותנת חיים אבל מרגישה מתה. הספר עורר תגובות סוערות, היו נשים שבכו כשקראו אותו, והבינו שאפשר לאהוב את הילד ולסלוד ממנו בו־זמנית. הרומן שיחק על האמביוולנטיות הזאת".
לבימוי הסרט גויסה הבמאית הסקוטית המוערכת לין רמזי ("חייבים לדבר על קווין") ובית ההפקות של סקורסזה רכש את הזכויות לכל הטרילוגיה ("תמות, אהובי", "מפגרת", ו"precoce" שטרם תורגם לעברית). "זה ממש נס כי הספר ראה אור בהוצאה עצמאית. זה עדות לכך שאמנות עצמאית יכולה להגיע למיינסטרים. גם מבחינת השפה זהו נס, כי אני כותבת בספרדית, לא באנגלית. זו מדינה פריפריאלית, אין הרבה ספרים שנרכשים להפקה קולנועית מהמקום שממנו אני באה".
"הכתיבה היא אקט אלים"
בימים אלה רואה אור ספרה החדש "רעש התקופה" (תשע נשמות, בתרגום מיכל שליו), ספר הגות שבו היא מתנגחת בהנאה גלויה במוסכמות תרבותיות עכשוויות. היא כותבת על חופש יצירה, גבולות השפה, תפקידם של האינטלקטואלים והיחסים בין הספרות לפוליטיקת הזהויות.
כתבת בספר "לכתוב בלי לפגוע באף אחד זה אוקסימורון". למה את מתכוונת?
"האקט של הכתיבה הוא אלים ביסודו, ככה אני מבינה אותו, גם כשמדברים על משפחה, אהבה, זוגיות. והיום בתקופה שלנו כולם נעשו היפר רגישים, אז עכשיו עוד יותר מתמיד כשאתה כותב — מישהו ייפגע מזה. לא להעליב את השחורים, לא להעליב את ההיספאנים, את אלה שבעד טראמפ ואלה שנגד טראמפ. גם אם תנסי לא לפגוע, תיכשלי. אם תצליחי לא לפגוע - הספר שלך קקה.
"בתקופה של דיכוי פוליטי הסופרים הכי מרגישים את הצורך להיות חופשיים. ודווקא תחת משטר דמוקרטי הצנזורה הופכת להיות צנזורה עצמית. זה הפרדוקס. תראי את תרבות הביטול. כולם מפחדים להגיד משהו כדי שלא יבטלו אותם. אבל התפקיד של אינטלקטואל זה בדיוק לחשוב באופן אינדיבידואלי".
את כותבת בספר "כדי להצליח באמנות, אדם צריך להיות האויב של עצמו". למה?
"האמנים הגדולים שאני מעריכה מהמאה ה־20 — סילביה פלאת׳, מרגריט דיראס, אימרה קרטס — עבדו עם השנאה העצמית, לא עם האהבה העצמית. בתהליך יצירה צריך להיות ביקורתי, חסר רחמים וחסר פשרות כלפי עצמך — כדי שבהמשך תוכל להיות גם חסר פשרות כלפי אחרים. הביקורת העצמית, שהיא מאוד הרסנית בחיים שלנו, הכרחית לתהליך היצירה. כתבתי את 'תמות, אהובי' עם רגש של שנאה עצמית, ראשית כל כלפי עצמי. זו הדרך שיש לכתוב בה. זו הסיבה שבשבילי כתיבה היא ההפך מאקטיביזם פוליטי — בגלל שבכתיבה מעמידים את הכל בסימן שאלה, לא בטוחים בנוגע לשום דבר, לא בנוגע לעצמך, לא בנוגע לאויב. מדובר בהטלת ספק קיומית. ביטחון בדברים הוא לא אמנות. האקט האמנותי הוא ההפך מזה".
ב- 22 בחודש בשעה 20:00 הרוויץ תתארח בבית הוצאת תשע נשמות ברחוב גורדון בתל אביב
