"אין במוזיאון דריסת רגל לצביון לאומי, אני מדווחת רק למועצת המנהלים"
אחרי שורת התפטרויות של מנהלי מוזיאון ישראל, נקראה המנהלת והאוצרת הבכירה סוזן לנדאו לחזור מהפנסיה כדי להציל את הגדול והחשוב שבמוזיאונים במדינה. כעת, עם פתיחת חגיגות ה־60, היא מדברת בריאיון מיוחד לכלכליסט על הכורח להמציא את המוזיאון מחדש נוכח הצניחה במספרי המבקרים ובתרומות, על האמנים שלא מוכנים להציג בישראל ועל ההתעקשות לשמור על העצמאות של המוסד
השבוע נפתחות במוזיאון ישראל החגיגות לציון 60 שנה להקמתו. גדול המוזיאונים בארץ, בעל האוספים המרשימים - מפרהיסטוריה וארכיאולוגיה, דרך אמנות יהודית ועד לאמנות העכשווית ביותר - הספיק הרבה, ואף הציג תערוכות שחלקן הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, וחלקן - כמו "חיה ומות כאווה בראון" הפרובוקטיבית של רועי רוזן ב־1998-1997, למשל, אף הגיעו לדיונים בכנסת. ודווקא עכשיו, המוזיאון שהגיוון המדהים ואיכות אוספיו הפכו אותו לחשוב בישראל - מתנהל ללא מנכ״ל קבוע בעקבות שרשרת של התפטרויות מנכ״לים בזה אחר זה.
מי שגויסה לפני שנה וחצי לייצב ולנהל אותו היא סוזן לנדאו (79), שהיתה בעבר גם מנכ"לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל אביב. ואף שתפקידה מוגדר כ"ממלאת מקום מנהל המוזיאון", היא מנהלת אותו בפועל ואחראית גם לאירועי שנת ה־60 של המוזיאון, עד לאיתור מנהל קבוע.
״אחרי שפרשתי ממוזיאון תל אביב חשבתי ׳מספיק, הגיע הזמן קצת גם ליהנות מהחיים׳", מסבירה לנדאו את החלטתה לקבל את התפקיד הרבה לאחר גיל פרישה וכשמאחוריה קריירה ענפה, ולחזור לנהל את מוזיאון ישראל הבעייתי והמורכב, "אבל אז קרו שינויים פרסונליים בהנהלת המוזיאון, ומועצת המנהלים פנתה אליי מיוזמתה ושאלה אותי אם בכל זאת הייתי מוכנה לחזור למוזיאון, כמי שמכירה את המוסד. התשובה שלי לא היתה מיידית, גם בגלל הגיל שלי, אם אני בכלל יכולה לקחת על עצמי משימה כזו, אבל הבנתי את המצב הלא פשוט שהמוזיאון היה בו בספטמבר 2023, והרגשתי שלמוזיאון הזה, שמאוד יקר לי, אני צריכה לעזור. זו מעין חובה שלי".
לנדאו אכן מכירה את מוזיאון ישראל היטב, ומבפנים. עד לעזיבתה לנהל את מוזיאון תל אביב ב־2012, היא עבדה בו כאוצרת במשך 34 שנה. בשיאן, היא אף כיהנה בו כאוצרת ראשית לאמנויות. לאורך שנות עבודתה הרבות במוזיאון היא היטיבה לזהות אמנות בינלאומית חשובה בזמן אמת, כך שהמוזיאון הציג ואף רכש בזכותה יצירות של כוכבי אמנות בינלאומיים בתחילת דרכם: ז'אן־מישל בסקיה, דמיאן הירסט, מאוריציו קטלאן, אנסלם קיפר ורבים נוספים. בנוסף, היא חתומה על שורה ארוכה של תערוכות אמנות בינלאומית בשני המוזיאונים שבהן היתה אוצרת ראשית. חלקן אף היו תערוכות בלוקבאסטרים עם כוכבי אמנות בינלאומיים כמו ב"זמנים מודרניים" (מעל מיליון מבקרים, שיא היסטורי) או יאיוי קוסאמה (מעל 750 אלף מבקרים).
הבנתה של לנדאו באמנות בינלאומית וקשריה הרחבים תרמו לכך שלאחר שסיימה לנהל את מוזיאון תל אביב ב־2018, היא שימשה כמנהלת האמנותית של קרן נסימה לנדאו בתל אביב, גלריה פרטית מייסודו של היהלומן ואספן האמנות הישראלי־בלגי סטיב נסימה, שמתמחה באמנות בינלאומית יוקרתית מהסוג שכמעט ולא נראה בארץ.
"רק רבע תקציב מתמיכות"
כעת, רגע לפני פתיחת שנת ה־60 של מוזיאון ישראל, היא מספרת לכלכליסט על האתגרים העומדים לפניה. "בהתחלה דיברנו על כך שאגיע רק לשנה ונחפש במקביל מנהל קבוע שיוביל את המוזיאון לתקופה ארוכה", היא אומרת. "אבל שלושה שבועות לאחר מכן פרצה המלחמה ושינתה את הכל לגמרי, כך שהבנתי שתהליך החיפוש ייקח הרבה יותר זמן. וגם, אני מודה, אף שחשבתי לעומק על ההחלטה לחזור למוזיאון, לא לקחתי בחשבון שב־2025 תהיה חגיגת שנת ה־60 של המוזיאון. כך שאני כאן עד סוף השנה".
חשוב לה להדגיש שהמוזיאון מכוון למגוון רחב של קהלים ושואף להעניק חוויה לכל האוכלוסיות בישראל. "למשל, בחודש שעבר, בחג הפסח, הגיעו החרדים למוזיאון בהמוניהם, ויש לנו סיורים ביידיש עבורם", היא מספרת. "הם הולכים לאגף לאמנות ותרבות יהודית (היודאיקה) כפי שהם הולכים גם לארכיאולוגיה. אנחנו מקבלים מהם מכתבים נרגשים על הביקורים, וגם מכתבים מעניינים עם שאלות והשגות לגבי התצוגה".
ומה לגבי תערוכות אקטואליות, ואפילו פוליטיות - שמבקשות להגיב כעת למצב המלחמה? זה משהו שמוסד־על כמו מוזיאון ישראל, שנמצא כמטווחי קשת מההפגנות למען החטופים בכנסת, יכול להגיב אליו?
"מוזיאון ישראל, בגלל החשיבות והמיקום שלו, נתפס אולי כמוזיאון לאומי, אבל צריך לומר שמדובר במוסד עצמאי לגמרי. טדי קולק, מנכ״ל משרד ראש הממשלה ב־1964 והאיש מאחורי חזון הקמת המוזיאון, ראה נכון לעתיד, כבר בשלבי ההקמה, להבטיח את עצמאותו של המוזיאון הן מבחינת הניהול שלו והן מבחינת התכנים שמוצגים בו.
2 צפייה בגלריה
אוספי המוזיאון על גבי מסך ענק המנגיש אותם למבקרים באמצעות AI. כ-500 אלף פריטים שרובם במחסנים
(צילום: Yoav Cohen, TEMA Creative)
"המוזיאון מנוהל על ידי עמותה וחבר מנהלים, כשלמוסדות תרבות מובילים אחרים ישנה מעין מניה סמלית במועצת המנהלים שלו, והם מקבלים דיווחים, לא הממשלה או העירייה. שלא כמו מוזיאון תל אביב, למשל, שהוא תאגיד עירוני וחצי מתקציבו הוא עירוני, אנחנו תלויים בהכנסות עצמיות. מהתקציב הכולל של המוזיאון, ההכנסות של מבקרים, אירועים, המסעדה והחנות הן כ־35%. ותרומות - בערך 40%. כך שרק רבע מהתקציב מגיע מתמיכות של המדינה והעירייה. התרומות מושגות על ידי אגודות הידידים שלנו בארץ ובעולם. העצמאות הניהולית הזו של המוזיאון היתה עניין עקרוני אז, וזה נשמר לגמרי גם כעת. אין במוזיאון דריסת רגל לצביון לאומי כזה או אחר, ואני כמנהלת מדווחת רק למועצת המנהלים".
לנדאו נותנת כדוגמה את התערוכה "שדה" של הצלם גסטון צבי איצקוביץ, שעוסקת במצב ובמלחמה ומוצגת כעת במוזיאון. איצקוביץ נסע חודשיים לאחר טבח מסיבת הנובה לאתר וצילם את הנופים שבהם התרחשו החטיפות והמתקפה הרצחנית, באותה שעת בוקר מוקדמת, כשהם ריקים, פסטורליים ומאיימים, ובנוסף את יצירותיהם של זויה צ׳רקסקי, ציבי גבע וזיוה ילין שעסקו במלחמה והוצגו במוזיאון. עם פרוץ המלחמה אנשי המוזיאון גם יצאו לשטח. אגף הנוער קיים סדנאות שבועיות למפוני מלחמה בדרום והגיע עד אילת, אנשי המוזיאון גם מקיימים מפגשים עם חיילים שסובלים מפוסט־טראומה, וסיורים למשפחות המפונים. "אני מייחסת חשיבות עליונה לכל האקטיביזם הזה שבו המוזיאון יוצא החוצה ומביא את התכנים שלו לרחבי הארץ", היא אומרת.
"במקום ה־17 של ה'טיים'"
כפי שלנדאו הסבירה, המודל הכלכלי של המוזיאון נשען רבות על הכנסות עצמיות ולכן הוא נפגע מאוד בשנה וחצי האחרונות. "המצב לא פשוט", היא מודה. "אין תיירות בארץ, וזו בעיה. בעבר מוזיאון ישראל היה אחד מיעדי החובה של כל תייר שהגיע לישראל, והחניונים היו מלאים. כיום ישנה ירידה של עשרות אחוזים בביקורים במוזיאון, ולא רק אצלנו אלא בכל המוזיאונים, וזה מתבטא היטב בהכנסות. אנחנו רחוקים מאוד מנתוני המבקרים של 2019, לפני הקורונה, אבל אנחנו מזהים עלייה זהירה לעומת השנה שעברה: בארבעה ימים במשך הפסח ביקרו 32 אלף מבקרים. ועם זאת, אנחנו לא נהיינו מוזיאון יהודי. אנחנו מוזיאון אנציקלופדי־אוניברסלי. אומנם חלק מהמוזיאון קשור לתרבות יהודית, אבל חשיבותו האמיתית היא בשילוב של האוניברסלי והמקומי, וחשוב לשמור על האיזון הזה. כמו שחשוב לשמור על המורשת היהודית, חשוב להיות חלון לעולם".
עוד קושי שיוצר המצב הביטחוני הוא בגיוס תערוכות ענק בינלאומיות, שמושכות מאות אלפי צופים, כפי שהביאה לנדאו בעבר. "כרגע אני לא חושבת שזה בכלל אפשרי. אנחנו מבודדים, כיוון שהמדינה במלחמה", היא אומרת. "איזה מוזיאון בעולם יסכים לסכן את אוספיו? וכמובן, עלויות הביטוח וההובלה לישראל - אלו יהיו סכומים אסטרונומיים. אבל הדבר המצער ביותר הוא שאלו האמנים הבינלאומיים בעצמם שלא מוכנים ולא רוצים להציג בארץ. זה ייקח זמן עד שתערוכות כאלו יחזרו, כיוון שההשפעה של המלחמה היא לטווח ארוך. אבל זו גם ההזדמנות שלנו במוזיאון לעבוד עם האוספים הבינלאומיים שלנו, אנחנו למעשה יכולים ליצור המון תערוכות בינלאומיות רק מן האוספים שברשותנו. לא במקרה ה׳טיים׳ דירג את מוזיאון ישראל במקום ה־17 מבחינת החשיבות בכל העולם".
2 צפייה בגלריה
צילום של רועי עידן, שנרצח בכפר עזה, מתוך עבודת הוידאו של גסטון צבי איצקוביץ שמוצגת במוזיאון
(צילום: רועי עידן)
אחת הסיבות למשבר הניהולי שנוצר במוזיאון בשנים האחרונות היתה מעורבותו המתמשכת של המנכ״ל לשעבר ג׳יימס סניידר, שניהל את המוזיאון במשך 20 שנה עד 2016 והצטיין כמנהל וגם בגיוס כספים (על פי פרסום ב"הארץ", הוא גייס 2.8 מיליארד שקל למוזיאון בתקופת כהונתו). סניידר, כך נטען, המשיך גם לאחר פרישתו להיות מעורב בהחלטות הקשורות להתנהלות המוזיאון ולגופים התורמים לו. אחריו היתה שרשרת של התפטרויות מנכ״לים בזה אחר זה, ערן נוימן, עידו ברונו והאחרון שבהם דניס וייל, לאחר שחבר המנהלים שינה את הגדרת תפקיד המנכ״ל.
"צריך להבין שלמצוא מנהל למוזיאון זה דבר מורכב ומסובך, כיוון שהתפקיד שלו, בין היתר, הוא גם לגייס כספים - וזה דבר קריטי", אומרת לנדאו. "זה לא פשוט למצוא גם מנהל מוזיאון מוסמך בתחומו, וגם שיידע לגייס כסף. לכן בארה״ב יש 30 משרות כאלו שאינן מאוישות. ברור שתפקיד גיוס הכספים נופל עליי, ולשם כך ישנן אגודות הידידים בעולם, הן עוזרות לנו בגיוס ולשם כך הן קיימות. אגודת הידידים בארה"ב היא הגדולה ביותר, אבל ישנן אגודות גם בצרפת, שוויץ, אוסטריה וגרמניה. בעיניי חיפוש הדרך של המוזיאון זה דבר טוב. צריך לחשוב מהו עתיד המוזיאונים בכלל ולא להמשיך רק מתוך אינרציה. מוזיאון ישראל צריך לחשוב את עצמו מחדש, לצאת לפעילויות בחוץ ולהביא את מי שלא הגיע אף פעם. הוא לא יכול להישאר רק במגדל השן, אלא להזמין את כל הקהלים.
"יש לנו רעיון להרחיב את שיתוף הפעולה של המוזיאון, באמצעות אגף הנוער, עם הכפר האקולוגי בקיבוץ נתיב הל״ה, שמטפל בחיילים שנפגעו מפוסט־טראומה ובמשפחותיהם. יש כאן צוותים שאני בהערכה אדירה אליהם, שמסורים למה שהמוזיאון עושה בלי קשר לזהות המנהל: שימור האוספים, המחקר, והחינוך - אלו הדברים האלמנטריים, זוהי חובתנו. הם עשו את זה גם תוך כדי המלחמה וביצירתיות רבה, כשתוך כדי כך גויסו למילואים, גם איבדנו אנשים בעזה. הם נתנו את כל־כולם ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. דרך המנהל היא לא תמיד דרך המוזיאון. מוזיאון ישראל גדול מסך מנהליו".
***
מה צפוי בחגיגות ה־60 למוזיאון?
לנדאו החליטה לשים במרכז החגיגות את אוספי המוזיאון. "אלו אוספים נדירים, 500 אלף פריטים, מספר בלתי נתפס ממש. מדובר במניפה עצומה של תרבות - מהפרהיסטוריה ועד אמנות עכשווית", היא אומרת. "אף ששני שלישים מהאוספים נמצאים במחסנים, הנגשנו אותם על גבי מסכי מגע ענקיים דיגיטליים באמצעות AI, וכל אחד יכול לשוטט בהם, לקרוא את המידע וגם לשלוח לעצמו בקלות את החומר". בנוסף מתוכננת תערוכה מקיפה על האמנות הישראלית בשנות ה־70 שתשלב גם אמנות עכשווית. יוצגו 700 ספרים, קטלוגים ופרסומים שנוצרו במוזיאון מיום היווסדו, צפוי שיתוף פעולה של אמנות ומדע עם האוניברסיטה העברית, שחוגגת 100 שנה, ובשנה הבאה עם האקדמיה בצלאל, שחוגגת 120 שנה.
