אדיפוס תופס חופש: פרשנות חדשה לטרגדיה היוונית
הכוריאוגרף המוערך חופש שכטר מביים בלונדון גרסה פוסט־אפוקליפטית מרשימה של הקלאסיקה היוונית של סופוקלס. על הכוכב של המחזה, השחקן זוכה האוסקר ראמי מאלק, הוא אומר: "נהייתה בינינו אהבה גדולה. ראמי הוא אמן יסודי ואדם אינטנסיבי"
ילדה קטנה מושיטה יד לאביה ומסייעת לו ללכת. "לא היית צריכה לעזור לי", אומר לה האב. "לא היית צריך לעקור לעצמך את העיניים", משיבה הילדה (ששמה אגב אנטיגונה, והיא עוד תזכה למחזה משלה). עובדה. קורטוב של הומור שחור ב"אדיפוס" של סופוקלס, טרגדיה יוונית בת 2,500 שנה שזוכה להפקה בלבוש מודרני (כולל שימוש חופשי במילים כמו "פאקרס") בתיאטרון האולד ויק בלונדון. אם חשבתם שפרדי מרקיורי היה דמות טרגית, חכו עד שתראו את ראמי מאלק, שזכה באוסקר על גילומו ב"רפסודיה בוהמית", חוזר לשורשים ונכנס לגלימת המלך העתיק ההוא, ובמקרה הזה לבגדיו האזרחיים, שגם רוצח את אביו ושוכב עם אמו (בלי לדעת את זהותם, זה מסובך).
עם חומרים כאלה, די ברור שמאלק לא בא לעשות רוקנרול. מבקרי התיאטרון הלונדוניים, בכל מקרה, דאגו להחריב לו את ההנאה. הם טענו שהוא נראה אבוד וחסר אונים על הבמה, ושמשחקו "חייזרי" או "רובוטי" (שמות תואר שמאלק הורגל בהם אחרי פריצתו בסדרת הטלוויזיה "מיסטר רובוט"). הם היו נדיבים מעט יותר עם ברי לארסון, שיום אחרי הפרמיירה של "אדיפוס" עלתה בלונדון עם טרגדיה אחרת של סופוקלס, "אלקטרה" (שם היא "רק" נוקמת את רצח אביה בידי אמה). אבל השחיטה הגדולה מכולן (ובעיניי שלא בצדק) ציפתה דווקא לסיגורני וויבר הוותיקה על הופעתה ב"הסערה" של שייקספיר, שהוכתרה פה אחד כאסון מוחלט. בזמן שלוס אנג'לס עולה בלהבות, מתברר, כוכבים הוליוודיים נשרפים בזה אחר זה על במות הווסט אנד.
1 צפייה בגלריה
חופש שכטר בעבודה. "אני רגיל להיות בשליטה מלאה. כאן היו הרבה ידיים על ההגה, וזה היה אתגר בשיתוף פעולה"
(צילום: Manuel Harlan)
שבחים מקיר לקיר הורעפו על עבודתו של שכטר
דומיניק קוונדיש, מבקר התיאטרון של "הטלגרף", תהה אם מעריציו הרבים של מאלק חושבים בכלל שהוא יודע לשחק, והסביר כי משחק בתיאטרון הוא חיה שונה לגמרי ממשחק בסרטים, וכי מעטים צלחו בשלום את השניים, ובראשם קווין ספייסי, השחקן שהואשם בהטרדות מיניות והיה המנהל האמנותי של האולד ויק. מחליפו בתפקיד, מתיו וורצ'ס, ביים את "אדיפוס" לצד יוצר המחול המוביל חופש שכטר. שכטר, יליד ירושלים ותושב לונדון כבר 22 שנה, עשה דרך ארוכה מלהקת הורה אפרוחים אל בלט האופרה של פריז, ברודוויי והמטרופוליטן אופרה בניו יורק ועבודות מהוללות בכל רחבי העולם, ואל להקה מצליחה בהנהגתו, הנושאת את שמו. עשרה מרקדני הלהקה מייצגים בהפקה את המקהלה היוונית, בסשנים אחוזי דיבוק של ריקודים בעלי אופי שבטי ופולחני (כולל בגשם ששוטף את הבמה בסצנת שיא), לצלילי המוזיקה המחשמלת (בווליום אדיר) שגם הלחין.
"בלי להעליב אף אחד, אני לא קורא ביקורות", מגלה שכטר בשיחה עם כלכליסט ביום שאחרי הצגת המבקרים. כך נחסכו ממנו העלבונות שספג מאלק, אבל גם השבחים שהורעפו מקיר לקיר על עבודתו שלו. "הריקוד פה מתקיים בממד אחר", מספר שכטר, "ממד החלום והלילה, משהו רוחני ועמוק, שמנווט בין כל המילים והמוקשים של הסיפור". וורצ'ס הצהיר שרצה לעשות הצגה ש"הקהל ירגיש בקרביים", וזה בדיוק מה שהוא ושכטר יצרו. "כשמתיו פנה אליי הוא אמר שמעניין אותו העולם שלי, האווירה והאטמוספרה של העבודות שלי. אני רגיל בדרך כלל להיות בשליטה מלאה על כל האלמנטים, וכאן היו הרבה ידיים על ההגה, זה היה אתגר מעניין ותרגיל בשיתוף פעולה. לא ביימתי את השחקנים, כי מה ששחקנים עושים תמיד נשגב מבינתי, אבל הייתי שותף בכל השאר".
פרשנות חדשה שמחברת למשבר האקלים הגלובלי
הכימיה של שכטר עם מאלק — שמוצאו המצרי, אגב, הוזכר בכתבות ובביקורות על ההצגה הרבה פחות ממה שהוזכר מוצאו הישראלי של שכטר — היתה מיידית לדבריו. "נהייתה בינינו אהבה גדולה", הוא אומר. "ראמי הוא אמן יסודי ואדם אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי. הרבה לפני תחילת החזרות הוא בא לראות הופעות של הלהקה בלונדון, וכששמע שאני נוסע ליצור בבלט האופרה של פריז, הוא אמר לי: אני בא איתך. הוא הסביר לי שגם אם לא יעשה תנועה אחת בהצגה, חשוב לו לראות את התהליכים של היצירה. יש לו סקרנות מטורפת, הוא קצת מוטרף, מאוד אמיץ, זורק את עצמו למצבים מסובכים, וזה מדהים ומעורר השראה לעבוד איתו. לטוב ולרע, הוא בלתי צפוי, ובכל הופעה הוא מביא משהו אחר. יש בו משהו כל כך מוזר ושונה, שאולי המבקרים לא ידעו איך לאכול בדיוק, מעבר להיותם קצת סנובים ומקובעים מלכתחילה".
אני אהבתי את הופעתו של מאלק, שיש בה משהו שבור, חיצונית ופנימית, גם באופן שבו נדמה כי פעולה פשוטה של דיבור מסבה לו כאב. חשבתי גם שהאאוטסיידריות הטבעית שלו (כולל מבטא אמריקאי בוטה שלא נעשה ניסיון לטשטשו) נכונה לתפקיד. "אני מסכים איתך", אומר שכטר. "ראמי הוא סוג של יצור על הבמה, אורח מכוכב אחר שמתפורר לנגד עינינו, כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים".
היו מבקרים שמצאו בתפקיד המנהיג הבעייתי בהפקה החדשה והפוסט (או פרה) אפוקליפטית, שמרפררת גם למשבר האקלים העולמי, גוונים של דונלד טראמפ. "זה בהחלט זורק אותך לשאלות על מנהיגים עכשוויים", מהרהר שכטר. "מי אדם טוב? מי אדם רע? מי משקר לנו, או לעצמו? מה המניע שלו, מה הסאבטקסט של הדברים, מה הקו המוסרי שלו. זה מאוד מטריד כמובן".
כיוצר שהגשים את רוב חלומותיו המקצועיים, בכל זאת נותרו לשכטר, שבחודש מאי יחגוג 50, חלום או שניים, "שבשבילם אצטרך לעצור קצת את הרכבת הדוהרת" (של עבודות המחול ברחבי העולם). למשל, להעלות מופע שכולו מוזיקה, ללא מחול ("מין קונצרט די.ג'יי"), ולביים סרטים.
