"בשמיים אני נושם ושותה את השטח בלי תא טייס שחוצץ"
מצנחי רחיפה ממונעים נחרטו בזיכרון הישראלי כחלק מהמתקפה הרצחנית ב־7 באוקטובר. בעמותה הישראלית האמונה על הסדרת השימוש בכלי התעופה מספרים על ההתמודדות בענף שבו כ־500 ישראלים המכורים לחוויה הייחודית, על הטיסות שערכו לפצועי המלחמה ומפונים ועל מה קרה כשטסו בקרבת חומת ההפרדה בעמק חפר
כמעט ואין בנמצא ישראלי שאינו מכיר את התמונות המצמררות שהגיעו משמי נתיב העשרה ב־7 באוקטובר. אותם סרטונים ותמונות שמציגים את מחבלי חמאס עפים ללא מפריע על גבי מצנחי רחיפה ממונעים הישר לתוך ליבו של המושב הדרומי השקט. ההמשך גם הוא מוכר היטב ואף הוצג שוב בתחקירים הצה"ליים שפורסמו בתחילת החודש הנוכחי: המחבלים המעופפים, שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש, עברו מבית לבית כמעט באין מפריע וביצעו טבח מחריד בו נרצחו לא פחות מ-17 תושבים. "היה מדובר בטייסים מיומנים לכל דבר", מסביר לכלכליסט דוד (דייב) בלייק, יו"ר העמותה הישראלית של טייסי הממ"ג (מצנח ממונע גלגלי) – הגוף האמון על הסדרת תעופתם של אותם טרקטורונים מעופפים. "הם ירו מהאוויר במדויק עם מקלעים, זרקו רימונים מסלים מיוחדים שהיו מחוברים להם לכלי וביצעו נחיתות מורכבות ביותר על שבילים צרים מאוד. נדרשו להם לפחות 50-100 שעות אימון טיסה כדי להגיע לרמת השליטה הזו".
אותו יום ארור ותוצאותיו המזוויעות הותירו את בלייק וחבריו לענף הספורט, שהפופולריות שלו בארץ ובעולם רק הולכת ועולה מדי שנה, עם תחושות קשות ותסכול רב. מלבד מלחמת חרבות ברזל והאבל הכבד על כל אחד מקורבנותיה, בשנה וחצי האחרונות היה עליהם גם להתמודד עם הרתיעה העצומה שנוצרה בציבור הישראלי מעצם המראה של טייסי מצנחים ממונעים המשייטים לתומם והנאתם באוויר. ענף הספורט המיוחד והמרגש שלהם, כפי שמסביר בלייק בפשטות, "קיבל את אותה סטיגמה שקיבלו הטויוטות הלבנות של חמאס. אנשים רואים אותנו טסים עם הבקאי (הכינוי של טייסי הממ"ג לכלי שלהם, על שם החברה הראשונה שייצרה אותו - א"ג) ולא יכולים שלא לחשוב על מחבלים", הוא אומר.
הוכחה למצב הלא נעים אליו נקלע ענף הספורט, אליו משתייכים על פי ההערכות קרוב ל-500 טייסים נלהבים מכל רחבי הארץ, הגיעה דווקא מאחד מאזורי התעופה היחידים בהם מורשים מפעילי הבקאי לטוס כמעט באופן חופשי וללא אישורים מיוחדים ("בועה ירוקה" בעגה המקצועית) – אזור השרון. באופן שכנראה אינו צריך להפתיע אחרי 7 באוקטובר, המראה של מצנחים המרחפים להם בקרבה יחסית לחומת ההפרדה עם הרשות הפלסטינית, עורר שדים ממרבצם ומספר טייסי בקאי שטסו להנאתם מעל שדות עמק חפר, נחשדו בטעות כמחבלים על ידי תושבי ישובים הסמוכים לחומה. התקריות, שבנס נגמרו ללא נפגעים, הובילו להתרחקות יזומה של טייסי הבקאי מכל נקודה בה נוכחותם עשויה להתפרש באופן מוטעה. מהלך יזום חשוב נוסף של טייסי הממ"ג - אשר עוברים הדרכת תעופה ותפעול מצבי חירום כחלק מהליך הסמכתם לטוס בכלי המעופף – שנועד להפיג את החשדנות ועל הדרך לשפר את תדמיתו הפגועה של הענף, החל עוד בשלביה הראשונים של המלחמה כשעשרות טייסים החלו לפקוד את מלונות המפונים על מנת להוציא אותם לטיסות מרגיעות ופסטורליות. להראות להם את נפלאות הענף והטוב שבאמת טמון בו.
"זה פשוט נורא שהפכו את הבקאי לכלי מלחמה", אומר בלייק, "אנחנו עובדים כיום מאוד קשה כדי לשנות את התדמית. היתה לנו תחושה מגעילה אחרי 7 באוקטובר וחלקנו לא ידענו בכלל איך נחזור נחזור לטוס. היה לנו ברור איך אנשים יסתכלו עלינו מעכשיו ומה יגידו".
בלייק בן ה-58, שנדבק בחיידק סמוך ליום הולדתו ה-50, בעצמו הטיס בשנה וחצי האחרונות עשרות פצועי מלחמה ומפונים. מהלך מקרב נוסף התרחש ביום העצמאות האחרון, כאשר 80 טייסי ממ"ג ביצעו מטס ראווה מרגש משלהם לאורך חופי מרכז הארץ. הטייסים התייצבו אל המטס כשהם רתומים למצנחים מיוחדים שנתפרו בתצורת דגל ישראל על ידי חברה מקומית. "סך הכל ישראל היא אחד המקומות שיש בהם הכי הרבה טייסי ממ"גים ביחס לכמות התושבים", מגלה בלייק, שלמרות מאורעות המלחמה והשפעתם על התחום, בכל זאת מזהה עלייה עקבית בפופולריות של הענף עליו הוא אמון. "זהו כלי הטיס הבטוח והאמין ביותר שיש. מלבד המראה במנחתים, ניתן לגרור אותו בעגלה ולהמריא עליו גם משדות קצורים".
מקור ההנאה לדבריו, וכך גם הסביר לפני מספר חודשים לטייסי חיל האוויר שמעט לגלגו על המהירות האיטית בה טסים הממ"גים (50-60 קמ"ש) ביחס למטוסיהם, הוא בחוויית התעופה הרב חושית שהבקאי מאפשר. "שאלתי אותם: 'כשאתם טסים מעל מטע, מה אתם מרגישים?'. רובם דיברו על הנוף היפה שהם רואים. הסברתי להם שמלבד המראות, אני שותה ונושם את השטח, אני ממש מריח את הגידולים ואת רגבי האדמה. לי אין תא טייס, ברזלים וזכוכיות שחוצצים ביני ובין מה שקורה שם למטה".
אבל למרות הפסטורליות ותדמיתו המשתפרת של הבקאי, בימים אלו עדיין קשה מאוד לנתק את תחום התעופה הספורטיבי והחוויתי מהצד הצבאי. גם בימים של הפסקת אש, טייסי הממ"גים הישראלים מסייעים לצה"ל באופן פעיל על מנת להתכונן לקראת פלישה אפשרית נוספת מהאוויר. כשצריך, הם נקראים לדגל על עם כליהם על מנת לדמות את תנועותיו האפשריות של האויב מעל האדמה. "אין ספק שגם בשטחי הרשות הפלסטינית יש להם כלים כאלו ותמיד קיימת האפשרות שיעלו עם כלי כזה מהאוויר ויעברו את המכשול", גורס בלייק, שמכוון לגרסה פשוטה יותר של בקאי, כזו שמצריכה ריצה לטובת המראה ואינה מצוידת במרכב וגלגלים - מה שמכונה ממ"ר (ראשי תיבות של "מצנח ממונע רגלי") בשפה המקצועית. הם גם יכולים להשיג ולהכין כלים כאלו, מה גם שהיו גניבות של כלים כאלו מהארץ".
כנראה שעד שהמציאות הישראלית והאזורית לא תשתנה מן הקצה אל הקצה, נגזר עלינו שהמראה הפסטורלי של בקאי מרחף לו באוויר, תמיד יצבוט בלב או יעורר חשדנות.
