ששון קדם: "אם רוצים להצליח פה מאוד צריך להיות בינוניים"
ששון קדם: "אם רוצים להצליח פה מאוד צריך להיות בינוניים"
המעצב הנודע מעולם לא התעניין במיינסטרים ובייצור מהיר. לכן בזמן שמעצבי אופנה סביבו קורסים ומצטמצמים, הוא פותח חלל יצירה ענק בהשקעה של מאות אלפי שקלים ומסתייג מה"צרחנות" של עמיתיו ברשתות החברתיות. "אני לא רוצה להציל את העולם", אומר היוצר הוותיק שמועמד לפרס רוטשילד, "ההצלחה שלי נובעת מזה שאני קצת חכם וקצת טיפש"
בדרך לרחוב הרצל 144 בתל אביב אני חולפת על פני מוסכים ובתי מלאכה, מבני ענק נטושים וניצני בנייה. בתוך כל ההמולה הזאת נגלה לפתע חלון הראווה הענק של החנות החדשה של המעצב ששון קדם והמבט מתהפנט אל פסלי החמר המדהימים של האמן הישראלי־האמריקאי דיוויד מוריס, דוודים עצומים מנחושת מהודו, קבקבי עץ משדות האורז בסין, שרשראות אתיופיות, פסלים אפריקאיים וקיטבגים גדולים רקומים מפריז — כל פרט קורא להשתהות עליו ולהיבלע בעולם שכולו אסתטיקה ייחודית. "זה מיקס שעוזר לי בחשיבה", אומר קדם, היושב על ספת עור כשהוא לבוש גלבייה אפורה ומעליה קימונו רחב מקולקציית הגברים החדשה שלו. "זה פותח לי המון מרחבים, כי כשאתה יוצר מתוך תרבויות, אין תחתית. אי אפשר לדבר על הבגדים שלי בלי לדבר על החומרים שהם לא אופנה אבל הם דרך חיים שלי".
דווקא באקלים הכלכלי הנוכחי והמשבר של ענף האופנה, בימים שמעצבים ותיקים כמו דורין פרנקפורט סוגרים חנויות וצעירים נאבקים על קיומם, בחר קדם לפני כחצי שנה להגשים חלום ולהקים — בחלל המשתרע על 480 מ"ר עם תקרות גבוהות — את הממלכה שלו בהשקעה של כ־450 אלף שקל. בחלל הזה יש כל מה שהוא צריך בשבילו ובשביל 15 העובדים הוותיקים שאיתו: סטודיו, משרד, חדר תפירה וגזירה, חדר צילומים ומחסן בדים. "החלטתי לתת לעצמי מתנה, לא התחשבתי במציאות בחוץ, אלא במציאות שלי", הוא אומר. "ימאמוטו אמר פעם שמעצב טוב מתכחש למציאות. כמה יש לי עוד? 12 שנים? 20 שנים? כל חיי רציתי את זה ועכשיו הכל פה", הוא אומר בסיפוק, "יצרנו עיר, הכל בפנים, , לא צריך להשתמש באנרגיה כדי לצאת ולהביא דברים".
לא מעניין אותי, לא אג'נדות ולא לראות מה אחרים עושים. אבל ברור שאפשר לזהות את ההשפעות שלי: יוז'י יאמאמטו, קום דה גרסון, איסיי מיאקה, דריס ון נוטן. אבל בסוף אני תמיד נשאר נאמן לעצמי. כשאני רוכן על שולחן העיצוב אני תמיד ששון, לטוב ולרע".
במשך 24 שנים עשה הכל לבד. בשש השנים האחרונות בנו, צוף (32) משמש כמנכ"ל החברה וקדם מתרכז בעיצוב בלבד. "יש בו שילוב של רגישות, תבונה ועסקים. לא יכולתי הרי להביא מנכ"ל שינחית עליי דברים בלי להכיר את הנפש שלי כי כל העסק הזה קיים 30 שנה רק בגלל תמרון שלי בין אינטליגנציה רגשית לבין מעש".
הקורונה היטיבה עם העסק ומאז המגפה חל גידול של 25% במכירות. "הקורונה הביאה אותנו ליישור קו של כל העסק", מתאר צוף קדם: הם פתחו מותג של גברים, "שוק חדש לחלוטין", והשיקו אתר של ארבעת הקווים שקדם אחראי להם: קדם ששון, קדם ארט, אמה וגברים.המכירות בחו"ל מהוות, לדבריהם, 50% מהמכירות של העסק.
בשבוע שעבר גם התבשר קדם כי הוא מועמד לפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב. "לא הייתי מטאור אף פעם", אומר קדם הנרגש. "השפה כרוכה בחקירה לכן כל היצירה איטית יותר מאשר להביא משהו שהוא פצצה. בזמני פרצו המעצבים יוסף וסיגל דקל שהיו מדהימים, ואני עובד ועובד. קינאתי ביכולת ובקלילות שלהם להופיע", הוא מודה, "למעשה אני בוק, בנאלי, כי אני עושה אותו דבר כל החיים. אני לא רוצה לחדש, אני רוצה אותו הדבר. מגיע גיל מסוים שאתה כבר לא צריך להוכיח. אפשר להישאר בד’ אמותיך ולהתפרס פחות. רק למתוח את החבל בדיאלוג שביני לבין הלקוחה".
קדם מרגיש בחסרונו של חקר האופנה בקרב מעצבים: "יש פה מעצבים צעירים שהם וואו, אבל הכל כאן רעוע, כי מפחדים. אין תהליך, לא מספיקים לחקור ולהיטמע בדבר מסוים ולהוציא אותו עד הסוף. אם רוצים להצליח מאוד — המגמה היא להיות בינוני. זה לא שאני יכול לעשות נו־נו־נו לאף אחד, כי החיים פה כל כך קשים וסיזיפיים ואי אפשר להתעסק רק ביצירה, אלא אם כן יש לך הורים עשירים או עשית איזה אקזיט. אבל עולם האופנה נהפך תובעני ובהרבה מקרים התובענות הזאת מביאה לבינוניות. המהירות פוגמת בייחודיות: צריך לעמוד בדדליין, להרוויח כסף ולא נעצרים רגע לחשוב למה עושים את הבגד. נכון שאי אפשר להיות מנותק בתוך ארמון משלך וברגע שאתה מתחשב בצורכי המציאות אתה תמיד צריך להוריד רמה, להתפשר. גם אני עד היום מתפשר, אבל פחות ופחות. כי אני עדיין רוצה לחיות ולהתרגש. בהרבה מקרים כשאתה רואה קולקציות של אחרים, אתה מבין את המוות. אני לא אומר את זה בגנות. יש שלבים בחיים שחייבים להרכין ראש".
קדם לא מרכין ראש. התשוקה והמגע עם אנשים, בדים ופריטים שאסף שנים הם שמניעים אותו. כשלקוחה נכנסת לחלל החדש שלו, הוא מחבק, מדבר, מלביש. כל כך רחוק מהעולם הווירטואלי והרשתות החברתיות. "אני אולד סקול. מאמין בלבוא ולראות, ואם זה טוב — לקנות. אני אוהב מגע ישיר. מבחינתי, בכל הרשתות החברתיות האלה הכל נעשה מבעד לזכוכית עבה. זה לא באמת רגש. בן אדם חייב להרגיש, ומה שקורה ברשתות זה לא תרבות צריכה אלא תרבות צריחה — צורחים בשביל להיות עדכניים".
התפיסה הזאת היא חלק מהייחוד של קדם, ומה שהותיר לצדו לקוחות נאמנים והביא חדשים, כמו מי שראו הופעה של עידן רייכל שלבש בגד בעיצובו או את התלבושות הנפלאות למופע המחול "מקום" של להקת ורטיגו שאיתה הוא עובד שש שנים.
ואם בחו"ל הוא זכה להכרה והבנה מיידית, בארץ זה לקח שנים. לדבריו, היומיום הוא ההשראה שלו והיכולת שלו לתרגם אותו בהנדסה מרחבית וליצור איתו זה מה ששומר אותו רלבנטי לאורך השנים.
יכולת ההנדסה המרחבית הזאת היא שמייתרת אצלו את שיח המידות הרווח בעולם האופנה, ובגדיו מתאימים לנשים גדולות, רזות, גבוהות או נמוכות. קדם מקיים דיאלוג עם הלקוחה, מביים אותה מול המראה ומתאים לה מלתחה לגוף ולנפש. מקצת הלקוחות שלו מוכרים מעולם אמנויות הבמה, אבל את קדם זה לא ממש מעניין, הוא לא מתעסק בשמות. "מי שרוצה אותי שיבוא ויראה מה אני עושה. זה לא מתוך אגו, אלא מתוך הבנה שדברים צריכים להיות מורגשים".
הקולקציה שלו גדולה, וריבוי הגזרות עוזר לבנות לוקים עשירים. "אני חי בתוך עמי ואופנה היא מוצר. אבל בפועלי אני משתדל להביא ערך מוסף", הוא אומר.. אכן, אי אפשר לטעות כשרואים בגד בעיצובו, עד כדי כך שהיו מי שכינו את המותג ולקוחותיו "כת". "להפך", מתקומם קדם, "מה שקושר את הלקוחות שלי הוא היכולת לבחור את שפה שתאפשר לגוף שלהם צורת ביטוי אינדיבידואלית. כשאת עוטה אותי עלייך, הגוף שלך משתנה, הכוריאוגרפיה שלך משתנה".
עכשיו קדם נפנה להדגמה של מה שאמר: הוא עוטה עליי קימונו יפהפה ומעיל קווליט ארכיטקטוני ומביים אותי מול המראה. "אני גם קצת חכם וגם קצת טיפש וזה הכוח שלי — הקוטביות", הוא מסביר לסיום. "אני יכול להיות בחושה בסיני ואחרי שבוע בשאטו בפריז והכל באותה נשימה. אני לפעמים העני הכי עשיר בעולם ולפעמים העשיר הכי עני בעולם. אבל אני אף פעם לא הולך על פי אמות מידה ומוסכמות".
