"אנחנו רוקדים את חופש הביטוי"
"אנחנו רוקדים את חופש הביטוי"
כבר יותר מעשור רוברט באטל הוא המנהל האמנותי של אלווין איילי, מלהקות המחול החשובות בעולם. בריאיון מיוחד לקראת הביקור בארץ, הוא מספר איך העובדה שגדל באחת השכונות העניות של מיאמי דחפה אותו לפתח קריירה מזהירה, כיצד המופעים של הלהקה רלבנטיים לתנועת Black Lives Matter ומה הוא חושב על אוהד נהרין
כשרוברט באטל היה בן 13, הוא צפה בפעם הראשונה ביצירה האיקונית "Revelations" ("התגלויות") של הכוריאוגרף האפרו־אמריקאי פורץ הדרך אלווין איילי. רקדנים שחורים כמוהו הציגו על הבמה לצלילי גוספל את מסע השחרור שעברה הקהילה השחורה מעבדות לחופש. כילד חובב מחול שגדל בשכונה קשה במיאמי בשנות ה־80 הוא נדהם. "זו באמת היתה התגלות", אמר בראיונות בבגרותו.
25 שנה אחר כך הוא זכה להפוך למנהל האמנותי של הלהקה שייסד איילי ב־1958, והפכה במשך השנים לאחת החשובות בעולם ולמוסד של ממש בתרבות ובהיסטוריה האמריקאיות. היא זכתה באינספור עיטורים ופרסים, הופיעה בטקסי השבעה של נשיאים (קרטר וקלינטון), בביקורים היסטוריים ברוסיה ובסין ובטקס הפתיחה של אולימפיאדת אטלנטה. "כשהלהקה הוקמה תרומתם של השחורים לתרבות האמריקאית לא באה לידי ביטוי על הבמה, ואיילי רצה ליצור את ההזדמנות הזאת עבורם", מסביר באטל את החשיבות ההיסטורית בריאיון ל”כלכליסט”, "המטרה הזאת עומדת לנגד עינינו לאורך כל השנים, והרקדנים רוקדים את חופש הביטוי שלהם. נכון שיש בזה אלמנט בידורי, אבל לפני הכל הם מעבירים את הסיפור האנושי שאיילי התחיל, וזו הסיבה שאנחנו תמיד נשארים רלבנטיים". באטל רואה עצמו כמבטא את החזון של איילי ונושא את המורשת קדימה, אך לא רק. "לאורך הדרך עשיתי בחירות אמנותיות ברפרטואר ששיקפו את הסקרנות שלי. כבר בעונה הראשונה, למשל, העליתי את 'מינוס 16' של אוהד נהרין, זו היתה בחירה נועזת בזמנו. אני חושב ומקווה שהרחבתי את היריעה בלי לפגוע ביסודות".
לצד הלהקה הראשית המונה 32 רקדנים, פועלים גופים נוספים, בהם הלהקה הצעירה, אלווין 2, ובה 12 רקדנים, מרכזי לימוד לרקדנים ופעילויות רבות בחסות הלהקה ברחבי ארצות הברית. המרכז בניו יורק ממשיך לגדול ולהתפתח, ונכון ל־2022 תאגיד אלווין איילי מונה 343 עובדים והכנסות של 39 מיליון דולר (על פי Zippia, אתר המספק נתוני תעסוקה). חלפו 65 שנה מאז ההקמה, להקות מחול רבות נוסדו ויוצרים אפרו־אמריקאים לא נדרשים לבמה מיוחדת כדי להעלות את יצירותיהם, אבל באטל מדגיש כי "אירועי הגזענות שהיו באמריקה בשנים האחרונות חשפו את העובדה שעדיין יש לנו מטרה. המסר העיקרי הוא שאנחנו יותר דומים מאשר לא דומים. מעבר למחול אנחנו גם יוצרים קשרי קהילה ומפגישים אנשים".
באטל (50) מונה ב־2011 למנהל האמנותי של הלהקה לבחירתה של קודמתו בתפקיד ג'ודית ג'יימיסון, המוזה של איילי שמת מאיידס ב־1989. בכך הפך לאדם השלישי שניהל את הלהקה, בנוסף הוא גם יצר עבודות ללהקה הבוגרת וללהקה הצעירה. באטל גילה כישורים אמנותיים בגיל צעיר. הוא גדל בליברטי סיטי במיאמי, שכונה מוכת עוני, סמים ואלימות, ובראיונות סיפר שבדרך לבית הספר היה נוהג להחביא גרזן בתיק כדי להגן על עצמו כי פחד מהצקות. דודים של אמו אימצו אותו כיוון שהיא לא היתה כשירה, וגידלו אותו יחד עם בתם, שלאחר מותם הפכה לאמו. הם גם היו אלו שטיפחו את לימודי המחול שלו. "הייתי בר־מזל וגדלתי אצל הדוד והדודה הגדולים שלי. הדוד שלי נולד בתחילת המאה הקודמת, והוא חווה את הגזענות בצורה אחרת ואת כל התחלואים של החברה והמדינה. הוא היה צריך להתגבר על הרבה קשיים, והוא אמר לי שאני חייב להיות הכי טוב שאני יכול, ולהיות מה שאני רוצה. הם איפשרו לי את זה, ולכן יש לי הרבה הערכה לדברים, למשל זה שאני יכול לטייל בעולם, דבר שהוא לא היה יכול, או העובדה שיכולתי להפוך את הריקוד לקריירה, מה שלא היה אפשרי להרבה אנשים. ראיתי ושמעתי מקרוב על המאבק, זה לא משהו שקראתי בספרים, זה היה בבית, וזה גרם לי להעריך את מי שאני ואת איפה שאני, ולא לתת לשום דבר להגדיר אותי אחרת ממה שאני רוצה להיות".
באטל למד מחול בתיכון ובהמשך בג'וליארד היוקרתי, שם פגש את המנטורית שלו קרולין אדמס. הוא רקד בלהקת המחול של דיוויד פרסונס והקים להקה משלו (Battleworks) שאיתה הופיע ברחבי העולם. ב־2005 העניק לו מרכז קנדי לאמנויות בוושינגטון תואר מאסטר של כוריאוגרפיה אפרו־אמריקאית וכן תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בארצות הברית.
בעקבות אירועי הגזענות ב־2020 ותנועת Black Lives Matter שקלת מחדש איך הלהקה יכולה להיות מעורבת בשיח הפוליטי?
"מתחילת קיומנו זה תמיד שם באופן אורגני בעבודות שלנו. ככה זה צריך להיות ולא צריך לכפות את זה בכוח. ב'התגלויות' זה לגמרי שם, ואפילו כשאנחנו מעלים מופע על אהבה, יש בזה עדיין משהו מהפכני. בעצם קיומנו אנחנו ממשיכים להיות חלק מהשיח, אנחנו ארגון רב־גזעי ורב־תחומי שמזכיר לנו וגם לקהל את מה אנחנו מייצגים. אז המעורבות הפוליטית באה לידי ביטוי במי שאנחנו".
מה אתה אומר על כך שמבקרים אתכם שאתם עדיין ממשיכים להעלות את "התגלויות" כמעט בסיום כל מופע שלכם?
"אני חושב ש'התגלויות' הוא פלא העולם השמיני. אם ללהקות אחרות היה ריקוד כזה, הם גם היו סוגרים איתו כל מופע. זה הריקוד ששם אותנו על המפה, ונוצר בהשראת ילדותו של איילי בטקסס. הקהל נשאב אל עולמם של השחורים באמריקה במסעם הרוחני מעבדות לחירות. אנשים באמת אוהבים את היצירה, ולפעמים כשאנחנו לא רוקדים אותה ,אנחנו סופגים ביקורת מהקהל, שזה יותר חשוב ממבקרי המחול".
לאורך השנים באטל שיתף פעולה גם עם כוריאוגרפים ישראלים כמו חופש שכטר ואוהד נהרין, והביע עניין בעבודותיהם של ענבל פינטו ואבשלום פולק. "יש כמה שמות שלא עבדתי איתם ואני אשמח. כשחגגתי עשור בתפקיד ביקשתי מנהרין לעשות שוב את 'מינוס 16' שהיה הצלחה בשנתי הראשונה. זה היה ממש לפני הקורונה והוא השיב בחיוב, אבל העולם נעצר וזה לא קרה. כולי תקווה שנוכל לעבוד יחד בהמשך, כי זה משמעותי ללהקה לעבוד עם מישהו שיש לו השפעה כזו עצומה על עולם המחול".
אלווין איילי תשוב בפעם הרביעית לישראל ותפתח את עונת המחול במשכן לאמנויות הבמה תל אביב ב־19 בספטמבר. היא תציג שתי תוכניות, בהן עבודות שנוצרו על ידי איילי, כמו הסולו הנשי האיקוני Cry ו־Night Creatures למוזיקה של דיוק אלינגטון, וכן עבודות של כוריאוגרפים שונים, בהן בכורה עולמית של הכוריאוגרף והרקדן ג'מאר רוברטס, ויצירה חדשה של הכוריאוגרף קייל אברהם, לצלילי מוזיקת סול, היפ הופ ו־R&B. המופע יסתיים באופן מסורתי עם היצירה המיתולוגית של איילי "Revelations".
