"יש בתרבות העברית דברים שאני שמח לתת להם כאפה"
"יש בתרבות העברית דברים שאני שמח לתת להם כאפה"
הוא מתחשבן עם אבא שלו על השם שנתן לו, מדביק לשיר שואה מילים בערבית ומצמיד לדפני ליף סטוקר. הראפר והשחקן נטע וינר פורץ במקביל עם אלבום ומחזה חדשים, מופע קאלט בהתהוות וגיחות לטלוויזיה, ומאמין שהשילוב של היפ הופ, יידיש ומזרחית זה בדיוק מה שחסר פה
נטע וינר שוטט בעולמות ההיפ הופ והראפ עוד הרבה לפני שהפכו למיינסטרים. בגיל 15 הגיע לג'אמים ביפו במסגרת תנועת הנוער "סדאקה רעות" המקדמת שותפות נוער ערבי ויהודי, ומאז לא עזב את העיר, את המוזיקה ואת הדו־קיום. הוא סולן להקת ההיפ הופ "סיסטם עאלי" שנוסדה לפני יותר מעשור בשכונת עג'מי ויוצרת בשש שפות ומנהל אמנותי של בית סיסטם עאלי בשכונת ג'סי כהן בחולון: תנועה תרבותית־חינוכית הפועלת לקידום שוויון ושינוי חברתי־פוליטי.
וינר הוא שחקן, במאי, כוריאוגרף, רקדן, מחזאי ופעיל חברתי שעובד בימים אלה על מופע ואלבום חדש "ילד ושמו נטע" ועל המוזיקה לסדרה "מדרסה" שמביים גורי אלפי. בתיאטרון הוא משחק ב"שמואל" ולאחרונה שיחק בסדרה "ריקוד האש" של רמה בורשטיין ב־HOT.
הדבר שהכי מעסיק אותו ביצירה היא השפה. . את השירים למופע "ילד ושמו נטע", שיעלה בבכורה ב־13 באוגוסט במסגרת תל אביב דאנס בסוזן דלל, לקראת אלבום שישיק באוקטובר בזאפה תל אביב, הוא כתב בעברית, ערבית, יידיש ואנגלית. "הרצון שלי לדעת ערבית או יידיש קשור לחיפוש זהות. הן הסבתא והאחות של העברית וכוללות את כל מה שאמרו שאסור שיהיה בה: ערבית במרחב הזה היא שפת אויב ויידיש סומנה כשפה גלותית שצריכה להינעל מאחורי ויטרינה. אני עוסק בהן כחלק מחיפוש אחר זהות יהודית".
וינר (35) חי עם בת זוגו הכוריאוגרפית והרקדנית סתיו מרין ובתם ביפו. הוא נולד בגבעת חיים, בגיל 6 עבר לזכרון יעקב, למד בפנימיית מדעים ואמנויות בירושלים, הקולג' הבינלאומי לאמנויות בהודו. "חוויה קיצונית, משהו בין 'בעל זבוב' ל'החוף'. למדתי שם מחול הודי, שיעור המוזיקה הכי מדהים שהיה לי בחיים", והוא בוגר לימודי סאונד והפקה מוזיקלית ב־Muzik.
לא היה קל כילד לגדול עם השם נטע ושיר הנושא של האלבום מדבר על זה. "זו סגירה של דין וחשבון עם אבא, התחשבנות על השם. הוא נכתב כשיר הפתעה ליום ההולדת ה־60 שלו. זה שיר היפ הופ מטורלל, בוטה ולא פשוט. אבל אבא שלי אהב אותו".
האלבום שהפיק רועי דורון (ג'ימבו ג'יי, ג'יין בורדו) נכתב בקורונה ועוסק במערכות יחסים, זוגיות, אבהות וגבריות. הטקסטים הופכים על הבמה למופע רב־תחומי. "זה מופע דאנס בהרבה מובנים. יש ביצוע ל'הללויה' של לאונרד כהן ביידיש וערבית שכתבתי מחוויית האבהות הראשונית. יש התייחסות רבה למושג אחאות, והערב יתחיל במופע 'צאינה וראינה' של סתיו ומירב דגן, שעוסק בייצוג הגוף הנשי".
יש גם שירים פוליטיים?
"כל השירים הם גם אישיים וגם מאוד פוליטיים. בעיניי כל שיר הוא שיר אהבה, כמו שכל שיר הוא שיר מחאה. השיר 'עני לי' מגולל סיפור אהבה נכזבת לדפני ליף: במחאת האוהלים יש סטוקר שכותב לה מכתבי אהבה. זה שיר אהבה על מחאה נכזבת".
וינר המריא השבוע לאיטליה, שם עולה בבכורה יצירתו "איפה יפו" העוסקת בחיים המשותפים בעיר ונכתבה לתיאטרון גשר במסגרת פרויקט מחזאות של עיריית תל אביב, בליווי רועי חן. "המחזה הוא סיור ביפו שמתקיים בארבעה קולות של השחקנים סמירה סרייה, בני אלדר, רוני בן חמו ואני".
אירועי מבצע שומר החומות באים לידי ביטוי במופע. "זה לב שפועם שם חזק. אני עד היום בהתאוששות מזה, בגלל הדאגה הגדולה לחברים. כל החוויה ביפו היתה של משהו מאוד מופקר. זו מצד אחד חוויה תקדימית שערערה ומצד שני אמת שמתפרצת ברגע נתון. יפו מאכלסת אינסוף השראה ואהבה, וגם אי־צדק וזעם וקושי. אם יש אופק הוא יפו! היא העיר המעורבת היחידה בארץ. בבניין שלי גרים עולה מאתיופיה, משפחה של חרדים והיפסטרים לצד משפחות פלסטיניות. אין חיה כזאת במקום אחר. על זה 'איפה יפו'. זה ראפ על הציר שבין אמינם לביאליק לפיירוז".
וינר מנגן על אקורדיון ואומר שהיפ הופ וכלייזמר הם שני היסודות המוזיקליים שלו. "תובל פטר, האקורדיוניסט המיתולוגי של להקת הנח"ל ו'התרנגולים', היה מורה שלי. לקחתי ממנו את השורש הארצישראלי והבאתי אליו את סיסטם עאלי".
בין התרנגולים לסיסטם עאלי מפרידות 50 שנה, ולדברי וינר גם סוג של התפכחות: "אני מעריץ את מה שנעשה פה אבל יש דברים שאני שמח לתת להם כאפה". הוא מתכוון לשיר “חלון לים התיכון” מהאלבום האחרון שלהם. “בשיר המקורי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד נאמר 'אחרי שהגעתי ליפו תקוות נולדו מתוך ייאוש, מצאתי לי חדר וחצי על גג של בית נטוש'. זה שיר שמדבר את הסיפור המשפחתי שלי: סבתא שלי, ניצולת שואה שהגיעה לתל אביב. ניגנתי אותו לחבר'ה ואמנה ג'רושי עשתה פרי סטייל בערבית על המצב של ערביי יפו היום — סמים וגטו ואלימות משטרתית ותחושה שאין אופק. ואז אנבר סייטיברג'ימוב שעלה מאוזבקיסטן ענה לה בפרי סטייל ראפ ברוסית על חוויות העלייה שלו. ככה נולד שיר שהיה התנגשות חזיתית בין פוליקר וגלעד והמטען שהם מביאים, לבין החוויות של אמנה ואנבר. לבית הנטוש הזה יש עוד זוויות".
וינר משחק בימים אלה בהצגת ההיפ הופ הפרועה "שמואל" בתמונע שמתרחשת בצד ההומוריסטי של הגיהינום, שלה כתב את מילות השירים. בטלוויזיה שיחק ב"הד קולך" בכאן 11 וב"ריקוד האש" של רמה בורשטיין ב־yes שהיתה, לדבריו, "חוויה רוחנית. רמה היא סוג של אדמו"רית של טלוויזיה וקולנוע". בורשטיין מספרת ש"הדמות של נטע, אליעזר, נוסדה כגלולה שאמורה לנחם אותי. אליעזר נוכח, קשוב ומכיל, הוא ייאבק עבור ההחלמה והשמחה שלי, לא יפחד מכוחי ומפצעיי. כשנטע בא לאודישן, ראיתי את כל הערמה המכובדת הזו בעיניים שלו. היה טבעי לו להיות גיבור־העל הזה".
כעת הוא כותב עם רועי דורון את המוזיקה לסדרה "מדרסה" של סייד קשוע, על בית ספר דו־לשוני בירושלים, שתעלה בכאן חינוכית בשיתוף מכאן 33 בבימוי גורי אלפי. "הסדרה קרובה ללבי בהרבה מובנים וזה תענוג". וכבר 20 שנה שהוא עושה ראפ. "היפ הופ היום זה הבמה המרכזית של המוזיקה שמאפשרת מגוון מטורף. זה הבסיס היום ברמה של מיינסטרים מוזיקלי. אני מלמד קורס ראפ בניסן נתיב אבל כבר אצל שייקספיר הביט נתן את המניע הדרמטי, ראפ זה הפורמט האולטימטיבי לספר סיפור. והוא היום שפה לגיטימית בתיאטרון, בטלוויזיה, במחול וזה אחלה: אני עף על מרגי. וגם הכוכבים של הזמר המזרחי הם ראפרים, איתי לוי הוא ראפר מדהים, גם עדן חסון. זה אדיר. אלה מקומות שמצליחים לעקוף את ההגדרות והגבולות וזה בדיוק מה שחסר לי: מגוון".
אז אתה בשל לדואט עם איתי לוי?
"אני אשמח. אני אתן לו ביט בוקס שיעשה ראפ".
