"תרבות היא אופק שמאפשר לנו לחיות כאן כבני אדם"
המוזיקאי רועי אופנהיים, המייסד והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה, מתרגש ממופע חדש עם יוני רכטר. הוא חייב שקט כדי ליצור מוזיקה, מבלה עם המשפחה במשחקי קופסה, מקנא באשתו שדוברת שש שפות, ואם לא היה מנצח, היה מנהל מכינה קדם־צבאית או מרגל
רועי אופנהיים
גיל: 49 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: נשוי + 2 • מייסד, מנהל אמנותי ומנצח של תזמורת המהפכה. ד"ר לפילוסופיה של החינוך וראש מסלול קומפוזיציה ברימון. בחודש הבא יעלה המופע "העיקר זה המילים – מנגנים יוני רכטר" בהרצליה ותל אביב
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בדיוק סיימנו הופעה של 'אדבר איתך – שתי שפות. אהבה אחת' של תזמורת המהפכה בגרסה החינוכית, ביחד עם נגנים תיכוניסטים מעמותת פוליפוני לחינוך בנצרת ונשפנים של תזמורת הנוער הלאומית. זה רגע של התרגשות ושפיות, מציאות מקבילה, לראות את תיאטרון חיפה מלא בבני נוער יהודים וערבים שיושבים יחד ושרים ביאליק בערבית ופיירוז בעברית".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אספרסו כפול ארוך. אחרי שאני מוריד את הילד בבית הספר אני מחפש ספסל בגינה הציבורית ליד הבית בנווה אביבים".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם אריק איינשטיין. יש הרבה אנשים שהייתי רוצה לשבת איתם אבל בגלל שצללנו לחומרים שלו בפרויקט 'אני ואתה' (מחר ביגור, בשבוע הבא בירושלים), אז כרגע איתו הכי מכולם. כנער הערצתי אותו ויש לי את כל האלבומים שלו, והמפגש עם מוני מושונוב, שגם לוקח חלק בפרויקט, גרם לי להבין למה כשאני שומע איינשטיין יש לי תחושה של בית ויש אופטימיות, כנות וצניעות שאני מאוד אוהב. אבל זה חייב להיות גם עם מוני וזהר שרון, השותף שלי לניהול האמנותי של התזמורת".
על מה אתה עובד עכשיו?
“'העיקר זה המילים' (ההופעות הבאות ב־26 וב־27 ביולי). זה פרויקט שבו ביקשנו מיוני רכטר להתרכז בשלושה משוררים בעלי גוון שונה שמפעילים אותו: דליה רביקוביץ, אברהם חלפי ועלי מוהר. יוני הוא אחד מגיבורי הילדות שלי. הוא במופע איתנו על הבמה, שזה כבר מלחיץ ומרגש. בפרויקט ינוגנו 30 דקות של מוזיקה חדשה. אני חלק מלידה של יצירה חדשה של יוני לטקסטים של רביקוביץ שהוא הלחין בקורונה ולא הוציא, מתוכם בחרנו שישה שירים. זה מרגש. אלון עדר ואיה כורם יתארחו כזמרים המובילים.
"במקביל עובדים על העונה הבאה, שם יהיו באך, צ'רלי צ'פלין וצוותא. גיליתי שצוותא חוגג 70. צפיתי בתוכניות ארכיון, הופיעו שם כל הגדולים רגע לפני שהיו גדולים: שלמה ארצי מנסה על הקהל את 'גבר הולך לאיבוד' ושלום חנוך את ' אגדת דשא'. מבחינתנו זו מעין חזרה להתחלה של הפסקול הישראלי. צ'פלין יתמקד ב'זמנים מודרניים' ותהיה גם הגרסה של המהפכה לבאך".
מה השריטה שלך?
"אני מאוד אוהב שקט. זו תשובה מוזרה ממוזיקאי ומנצח אך אני חייב שקט כדי לנקות את הרעשים ואז יש מקום להרבה מוזיקה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מאבא שלי: הכל לטובה ובלי חרטות. הוא עושה את זה הרבה פעמים. אופטימיות לא שטחית כדרך חיים, כמנוע לעשייה".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"משחקי קופסה ארוכים עם הילדים שלי ואשתי (שני בנים בגילאים 7 ו־13). זה נע בין קטאן ל־7 הפלאים לשבץ נא".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"שתהיה לי את היכולת לתקשר בכל שפה ולהרגיש בבית בכל מקום. אשתי דוברת שש שפות ואני מקנא ומעריץ אותה על זה. זו היכולת להיות מקומי בכל מקום ולהתחבר לאנשים בצורה מיידית. אבל, עדיין חשוב לי להרגיש שהעברית היא הבסיס, היא המולדת".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כשאני חושש לפגוע במישהו, אני מגלה תמיד שהאמת מתחילה לקבל צורות מעוגלות ושונות. אני לומד מעצמי ומנסה. גיליתי שלא תמיד צריך לשנות את המה, אלא לפתח רגישות לאיך ומתי, ואז כמעט כל אמת ניתנת להבהרה ולא צריך להשתמש בשקרים".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אשתי (ליאב הרצמן, היתה מנהלת הפיתוח העסקי של קולנוע לב ועכשיו בפיתוח עסקי והשיווק של המהפכה – מנ"ש). בנאלי אבל הכי מדויק".
למה אתה מתגעגע?
"לאלתר עם זהר על שני פסנתרים. זה דבר שכבר כמעט לא יוצא לנו.זה זמן של מוזיקה שיתופית ללא שיפוטיות וזמן למידת עמיתים. היה לי את זה כדוקטורנט בקבוצות מחקר במכון ון ליר, להיפגש פעם בשבוע עם אנשים מבריקים, לקרוא טקסט פילוסופי או שיר של יהודה עמיחי או ספר של עמוס עוז ולדבר עליו".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"זה משחק ששיחקתי כמה פעמים עם אשתי, ואיכשהו אנחנו תמיד חוזרים למסקנה שהתשובה היא תל אביב. גדלתי פה, ליד צומת הפיל. אני אוהב את העיר, את האנרגיות, את הישראליות שלה הליברלית שמייצגת את המגוון התרבותי, את חוף הים. הארנונה זה כנראה המס היחיד שאני שלם איתו ומנצל אותו לטובתי".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"תחושת חוסר שביעות הרצון שלי מעצמי. אני מנסה לעבוד על זה, אבל העבודה על זה לא משביעת רצון".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"ה'זוגיות' שלי עם זהר. הוא חבר שלי ושותף שלי לניהול אמנותי כבר 20 שנה ואנחנו בזוגיות במקום יצירתי שכל הזמן בתנועה. תזמורת המהפכה זו הבת המשותפת שלנו. אני מזהה שהיא התחילה את גיל ההתבגרות ונערה מתבגרת בתחום התרבות זה לילות בלי שינה להורים. זה הרצון לקום, לעבוד ליצור יחד".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"מפחידים אותי חוסר הקשבה, עודף החלטיות וחוסר ביקורתיות. וקיצוניות שיש לה גישה או בעלות על אמצעי תקשורת. אחרי 7 באוקטובר הכל נהיה יותר קיצוני. זה כמו איזה מגבר עצום של חוויה ישראלית: הגביר את המתחים והסדקים וגם את היופי והסולידריות. והכל מתווך דרך אמצעי תקשורת – פייסבוקים ואינסטגרמים. כמעט כל ערב אני מחייב את עצמי להסתכל גם בערוץ 14 כי יש אנשים שחושבים שזו האמת והם חלק מהמרקם שלנו. מפחידה אותי ההתפוררות של הסולידריות והערבות ההדדית, זה היה משהו מאוד בסיסי ויש תחושה שכבר לא מחפשים את מה שמחבר. פחד להפוך לשבטים שלכל אחד יש אלוהים אחר".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"התזמורת. היא כמו ממ"ד יצירתי, לפעמים זו קבוצת תמיכה. אני נפגש עם נגני התזמורת המוכשרים ואני אוהב לעבוד איתם וזה גם מזכיר לי שיצירת תרבות, בפרט היום, היא לא אסקפיזם ולא בריחה אלא יצירת אופק שמאפשר לנו לחיות כאן כבני אדם".
מה הכי חסר לך בחיים?
"שפיות בהקשר החברתי. להוריד ווליום, הכל חזק מדי ולא שומעים כלום. חסר לי כלי או פעולה פרגמטית, חוץ מהפגנות ובחירות, על מנת להפסיק את הטרלול פה. חסרות לי מילים לעצב את המציאות בצורה אחרת, אני מרגיש שכולם מדברים בקלישאות".
כמה שמות של יוצרים אהובים עליך?
"יש הרבה. ליאונרד ברנשטיין, הביטלס, זהר שרון, האמן ג'יימס טורל, שלום חנוך, יהודה עמיחי, רנה מגריט, ויסלבה שימבורסקה, הכוריאוגרף ג'יימס תיירי, מאהלר, אשר (Escher), אוהד נהרין, גלעד קמחי, דבוז'אק, כריסטופר נולאן, הפילוסוף מרטין היידגר, אלכס אפשטיין, אתגר קרת, קלוד דביסי".
אם לא היית מוזיקאי מה היית עושה?
"הייתי מנהל מכינה קדם־צבאית או מרגל. מנצח יכול להיות אחלה סיפור כיסוי לסוכן מוסד".
