סגור
אמנית העץ סתיו שבת עם בן זוגה ניר פנאי
אמנית העץ סתיו שבת עם בן זוגה ניר. "אני רוצה שהחושך יהיה רק חושך" (צילום: ירון קמינסקי)

האמנית סתיו שבת חוזרת לגבול הצפון: "במקום אחר אני לא יוצרת"

אחרי חודשיים של נדודים ושכר שהסתכם ב־102 שקל, חזרה אמנית העץ סתיו שבת לגור, לעבוד ולתעד את חייה במצפה אבירים על גבול הצפון המופגז. "הפחד בלתי נמנע עכשיו", היא אומרת, "אבל זה הבית"

"ההכנסה שלי כעצמאית באוקטובר 2023 היתה 102 שקל. זהו", כתבה באינסטגרם לפני כמה ימים היוצרת והמעצבת סתיו שבת מ"סטודיו סתיו", שבנגרייה שלה במצפה אבירים בגליל העליון היא יוצרת צעצועי עץ בהשראת הטבע הארץ־ישראלי. "העבודה שלי דרך האינסטגרם (בכתובת studio.stav.toys) הופסקה, כך גם המכירות באתר. פונינו מביתנו למשך חודשיים שבהם לא יכולתי לעבוד או לייצר".
למחרת 7 באוקטובר החליטו סתיו ובן זוגה ניר שבת לקחת את שתי בנותיהם הקטנות, בנות שנתיים וחצי ושנה, ואת הכלבה יולי, ולעבור למעלה החמישה, לבית הוריו. כמעט חודשיים שהו שם: ניר גויס וסתיו טיפלה בבנות שנותרו ללא מסגרת חינוכית ולא יכלה לעבוד.
לפני כמה שבועות חזרו למצפה אבירים, הנמנה עם היישובים שמרוחקים עד 5 ק"מ מהגבול. היישוב לא קיבל הוראת פינוי רשמית מהצבא, אך רבים מתושביו בחרו לעזוב, גם בשל איום הטילים וגם המסגרות החינוכיות לא פועלות. רבות מהמשפחות לא חזרו וככל הנראה לא יחזרו בקרוב: הן מצאו דיור לשנה הקרובה ורשמו את הילדים למוסדות חינוכיים במקומות אחרים.
אבל הם החליטו לחזור עם הבנות, בתקווה לשוב וליצור וגם לפקח על בניית ביתם החדש שם. לדבריה, הדבר כרוך בחזרה לאי־ודאות ולתחושת זמניות: "בלילה הראשון פה קידמו את פנינו צלילי מלחמה מפחידים. זה היה לא נעים בכלל. היום רגוע יותר ואני שמחה להיות כאן לצד הדברים שלי בבית שלי במקום שלי בין העצים — אבל זה כבר לא אותו הדבר. היער נצבע צבעים אחרים.יש לי מועקה בבטן שאני לא יודעת אם אצליח להתגבר עליה מעכשיו ועד עולם כל עוד אגור כאן, בתקווה שהמלחמה תסתיים בניצחון".
שבת (32) גדלה באמירים והוריה עדיין מתגוררים שם. היצירה, היא אומרת, היא חלק ממנה. סבה מצד אמה הוא מסגר: "זה עבר לאמא שלי, שהיא נגרית שהתחילה ליצור צעצועי עץ בגילי, וכיום עושה רהיטים. כילדה תמיד חיפשנו דברים בטבע ועשינו יצירות".
אבא שלה הוא הצלם ירון קמינסקי. היא עצמה התחילה לעבוד במוצרי נייר ואיור פנקסים ומחברות. "האיור הראשון שעשיתי היה של חיות מקומיות: גירית דבש, שועל אדום, קיפוד חולות וצבי ארץ־ישראלי". מאוחר יותר הפיחה חיים באיורים והפכה אותם לצעצועי עץ לילדים, ובארבע השנים האחרונות היא יוצרת עולם ילדות נאיבי וקסום, בצעצועי עץ. יחד עם בן זוגה ניר, שגם הוא נגר, שבת יוצרת בעבודה ידנית כל פרט.
1 צפייה בגלריה
חיות העץ שמייצרת אמנית העץ סתיו שבת פנאי
חיות העץ שמייצרת אמנית העץ סתיו שבת פנאי
חיות העץ שמייצרת שבת. החזרה למצפה אבירים כרוכה באי ודאות
(צילום: סתיו שבת)
הגליל והטבע הם ההשראה שלה והיא מקפידה לייצר רק חיות שיש בארץ: "אני אוהבת את החיות הללו והייתי רוצה שנהיה יותר מודעים לקיומן השברירי בארץ". בעמוד האינסטגרם של המותג שלה היא מספרת על החיות הללו ברגישות ובחן. רק לפני כמה ימים כתבה בהתלהבות על סלמנדרה שראתה. לדבריה, "ישראל שהיא כל כך קטנה מתקשה להכיל את בתי הגידול הראויים לבעלי החיים כאן, ולכן יש המון מינים שנמצאים בסכנת הכחדה. סלמנדרה היא אחת מהן ולכן המפגש איתה הופך למרגש ומלא תקווה". בפעם אחרת סיפרה שהצבאים מסתובבים "בשעות הקרירות של היום ובלילות שטופי ירח" ושהלוטרה, "המוגדרת גם היא בסכנת הכחדה בישראל ונדירה למדי, ניזונה מסרטנים ודגים" או שלקיפוד בוגר "יש 7,000 קוצים".
בימים אלה, לאחר שובה, היא מייצרת הרבה ככל האפשר, בניסיון לשמור על מלאי אחיד: צבים, זיקיות, צבאים ושועלים, ארנבות ועצים, וגם מוביילים קסומים של פשושים. היא מספרת שלא פשוט לנהל עסק במלחמה על גבול הצפון, אפילו בכל הנוגע לשליחויות . "לא פעם הכבישים נסגרים והשליחים מודיעים שלא יוכלו להגיע — וינסו שוב כשייפתחו".
בנעוריה, היא מספרת, בראשיתה של מלחמת לבנון השנייה, הם שהו במקלטים וכעבור שבוע פונו, אבל לאורך השנים זה לא הטריד אותה יותר מדי. "אני עדיין רוצה לגור פה. ידעתי שיש מחיר למגורים קרוב לגבול , אבל חוויתי אותו איפשהו בתת־מודע. היום, כשאני אמא, אני מבינה את החשש שתמיד היה קיים אצל אמא שלי".
בפוסטים שהיא מעלה היא מצליחה להעביר את תחושת החיים על הגבול: הקשיים, הפחדים, אבל גם היופי והכמיהה לשגרה של יצירה. "חששנו מהבומים החזקים מצד כוחותינו שעוברים ממש מעל היישוב. פחדתי לראות את פלג מפחדת", כתבה על בתה בפוסט שהעלתה באינסטגרם. "והנה הגיע החושך ואיתו אזעקה וכל הפחדים שפעם בילדותי היו רק 'פחדים רגילים של חושך' — כמו להיתקל בחזיר גדול בחצר או בתן חולה כלבת — התחלפו בדפיקות לב... ובפחד לראות מישהו רע מחכה לי בבית, הפחד מלברוח, הפחד מהצורך להגן על עצמי. זה בלתי נשלט כרגע להרגיש ככה בשבילי ואני מקווה שיום אחד ארגיש אחרת, והחושך יהיה רק חושך".
היא לא יודעת כמה זמן תוכל להמשיך להכיל את הסיכון. אנחנו רוצים לחיות בנורמליות: אני להמשיך לעבוד וניר לפקח על הבנייה של הבית. ברור לי שנסיים את הבית, וכנראה שגם נגור כאן. אבל אם ארגיש איום על הביטחון שלי, או שהמדינה לא תעשה מספיק — אשקול מחדש אם להיות פה. לא חשבתי שאגיד את זה בחיים. אף פעם לא היה לי ספק שזה מקומי . היום — יש".