רכישות

מי טובה יותר: הלייקרס עם נאש או מיאמי עם ריי אלן?

שלוש החתמות גדולות התרחשו עד כה בפגרת ליגת ה־NBA. עוד אחת - טרייד של דווייט הווארד מאורלנדו - קורמת עור וגידים. האם הן מה שהקבוצות היו צריכות?

אסף רותם 11:2111.07.12

ביום שבו ריי אלן חתם במיאמי התלקחה ספרת הרשתות החברתיות במחשבה "כמה מיאמי תהיה טובה - והיא כבר האלופה!". ובכן, ריי אלן מצליח היכן שרוב השחקנים בעולם נכשלים - הוא שומר על רמת משחק גבוהה גם בגילו המבוגר.

 

ניתוח סטטיסטי של שחקני NBA מראה שהם משתפרים מאוד בתפוקתם בגילי 20 עד 25, אז הם מגיעים לשיא. ואז הם חווים ירידה קלה, זניחה אפילו, בתפוקה, עד גיל 30. מכאן, בכל עונה נוספת התפוקה צונחת. אלן כבר בן 37, אבל לפי מדד תפוקת הניצחונות של הכלכלן דיוויד בארי - שמשקלל את כל המספרים של שחקן יחסית למשתנה "ניצחונות" - הוא עדיין נותן תפוקה שקרובה לשחקן אולסטאר, אף שהוא מוסר וריבאונדר מתחת לממוצע של העמדה שלו. איך הוא עושה את זה? הודות לאחוזי קליעה מצוינים - אלן לא לוקח זריקות קשות - ולשמירה על הכדור, שאלו נתונים חשובים יותר לניצחונות מאסיסטים ומצבירת נקודות.

 

כך או כך, השאלה היא לא האם אלן שחקן טוב, אלא האם מיאמי השתפרה משמעותית ממה שהיא היתה, שכן על העמדה של אלן שיחק מייק מילר, שחקן של 40% מהשלוש בקריירה. נכון שמילר היה לא מרשים במהלך העונה (בין השאר בגלל פציעה), אבל הוא תמיד היה שחקן שתרם לקבוצתו מעל הממוצע: שוטינג גארד ממוצע תורם לקבוצתו כ־3.5 ניצחונות בשנה, ומילר מספק בקריירה ממוצע של 6 בעונה. אפילו בשלוש השנים האחרונות הבעיה שלו היא דקות, בגלל פציעות ובגלל מאמנים, לא תפוקה פר דקה - הוא נותר שחקן יעיל מאוד.

 

ובכן, אולי ריי אלן יעיל יותר. אבל היה עדיף למיאמי לרדוף אחרי הסנטר מרקוס קאמבי, שהיה מחזיר את כריס בוש לעמדת הפאוור פורוורד, ואת לברון לסמול פורוורד. קאמבי היה משפר את התפוקה בעמדה (מתוך חמש על המגרש) מממוצעת לרמת אולסטאר. וזה היה שיפור גדול יותר. אבל זה מאוחר מדי, היום הוא כבר בניקס. גם אם הרעיון היה לפגוע בבוסטון - שממילא תיחלש - מיאמי פספסה כאן, כי היא היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה בתום סבב הטריידים הנוכחי.

 

 

סטיב נאש וקובי בראיינט. מי ינהל את ההתקפות? סטיב נאש וקובי בראיינט. מי ינהל את ההתקפות? צילום: רויטרס

 

לייקרס זכתה בנאש

 

מי שכן עשתה קפיצת מדרגה היא הלייקרס. בדומה לאלן, סטיב נאש נותר יעיל מאוד גם בגיל 38, ולמעשה הרכז הטוב בליגה "בניכוי כריס פול". גם כאן, ללייקרס היתה אופציה טובה למדי - רמון סשנס. אלא שלנאש יש ערך מוסף: הוא הופך את הקבוצה שסביבו להרבה יותר טובה. למעשה, נאש אחראי באופן אישי לכך שאמרה סטאדומייר שיחק ברמת אולסטאר בתקופתו בפניקס. מהרגע שהצמד נפרד, סטאדומייר מספק תפוקה שהיא הרבה מתחת לממוצע של פאוור פורוורד ב־NBA. ולצדו של נאש שני שחקנים מהטובים בעמדותיהם: פאו גאסול ואנדרו ביינום.

 

ויש לו עוד שחקן, שפעם היה טוב והיום הוא פשוט ממשיך לזרוק כאילו הוא טוב, שקוראים לו קובי בראיינט. אם נאש יצליח להחזיר את בראיינט לרמתו ב־2008, אזי הלייקרס, ולא אוקלהומה סיטי, יפגשו את מיאמי בגמר ה־NBA ב־2013. והמפתח לכך טמון דווקא בהתקפות האחרונות של הלייקרס. אם הן תובלנה בידי נאש, הסיכוי של הלייקרס לנצח בקליעה האחרונה יעלה מאוד. כרגע, כשהכדור בידיים של קובי בראיינט, הסיכוי של הלייקרס לנצח בקליעה האחרונה עומד לכל היותר על הממוצע בליגה. וחבל, כי הלייקרס תמיד שואפים להיות משהו מיוחד. כך או כך, בניגוד למיאמי, ותחת מגבלת קובי בראיינט והעובדה שאין סמול פורוורדים יעילים במיוחד בנמצא, הלייקרס השתפרו בדיוק במקום שבו יכלו, וכמו שההנהלה המצוינת הזו עושה תמיד.

 

 

דווייט הווארד. יעזוב את אורלנדו סוף סוף? דווייט הווארד. יעזוב את אורלנדו סוף סוף? צילום: רויטרס

 

גשר לברוקלין

 

דרון וויליאמס אמר שההחתמה של ג'ו ג'ונסון בניו ג'רזי היא שגרמה לו להישאר (ולא רק החוזה המופרך של כמעט 100 מיליון דולר לחמש שנים). דרון אמר שהוא "כבר ראה את עצמו בדאלאס", אלא שפתאום הוא הבין שעשויה להיות לו קבוצה טובה. הסמול פורוורד ג'ראלד וואלאס הגיע בשנה שעברה, והסנטר ברוק לופז אמור לחזור, והוא הרי "כוכב בעלייה". דרון מרגיש שהקבוצה "שלו" - שלפני רגע הוא כבר ראה עצמו באחרת - לא מוערכת כראוי, ושחוסר ההערכה מוביל למוטיבציה גדולה להוכיח את עצמו.

 

חבל. דרון וויליאמס מסתכל על אותו אספקט שבעלים מסתכלים עליו - צבירת נקודות - במקום להסתכל על שחקן כמכלול. וג'ו ג'ונסון היום הוא שחקן ממוצע לחלוטין, בטח לא שחקן ששווה כמעט 20 מיליון דולר לעונה.

 

ועכשיו ברוקלין עובדת קשה כדי למצוא את הטרייד שינחית את דווייט הווארד. אלא שהמחיר הוא שליחת רוב נכסיה. האם זה שווה?

 

לפני שתי עונות הניקס, אז קבוצה בבנייה ובמאזן חיובי, שלחה 60% מהחמישייה הפותחת, המבטיחה והצעירה שלה עבור כרמלו אנתוני. הניקס היתה קבוצת סיבוב ראשון בפלייאוף, ונותרה כזו גם אחרי הטרייד. למעשה, אחרי הטרייד היא היתה הרבה יותר גרועה, אלא שאז היא גילתה את ג'רמי לין שהחזיר אותה להיות קבוצה במאזן חיובי, ואז גמר את העונה בפציעה. הטרייד ההוא, במילים אחרות, לא קידם את הניקס לשום מקום. לין, אגב, עשוי לעזוב.

 

בכל מקרה, כרמלו הוא לא הווארד. לפי מדד תפוקת הניצחונות, כרמלו הוא בסך הכל שחקן ממוצע שזורק המון לסל ומקבל המון דקות. ג'ו ג'ונסון הוא בדיוק שחקן כזה.  הווארד לא.  דווייט הווארד הוא אחד מארבעת השחקנים הטובים בליגה (לצד לברון, קווין דוראנט וכריס פול). הבעיה היא שהוא יחליף, לפי חרושת השמועות, דווקא את השחקנים הכי יעילים של ניו ג'רזי, ובפרט ג'ראלד וואלאס וכריס האמפריז. אין ספק שברוקלין תהיה טובה יותר בשנה הבאה. שנה שלמה של וואלאס ושל ג'ונסון (שחקן ממוצע אמנם, אבל טוב יותר מהכלום של שנה שעברה שניפקו אנתוני מוראו ומרשון ברוקס) תביא את הקבוצה לפלייאוף. אלא שאין הבטחות שברוקלין של הווארד, אף שתגיע לפלייאוף ואף שיתייגו אותה כ"מגה־קבוצה", תהיה מועמדת לאליפות. ואולם, עד כה הנטס רק השתפרה, ויחסית להתנהלות של השנים האחרונות, גם זה שיפור גדול מאוד.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x