האם בכלל ישחקו העונה ב-NBA?
כנראה שלא. ככה זה שהשחקנים מוצאים עבודות חדשות והבעלים מואשמים בהונאה
אחרי ביטול משחקי טרום העונה בוטלו גם השבועיים הראשונים של ה-NBA. קשה להאמין ששיטת הסלמי, בה בכל שבועיים נקבל תזכורת על ביטול של עוד מקבץ משחקים, מפחידה מישהו, או אפילו מעניינת במיוחד. ככה זה כשכ-ווווו-ל-ם מאמינים שכל העונה תבוטל עוד לפני שהחלו השיחות, וככה זה כשהפלייאוף בבייסבול בשיאו, ובפוטבול משתוללת עונה חדשה. ועם הזליגה של שחקני NBA לאירופה, לא רק שאיום השביתה נחלש (כי השחקנים מצאו מקור הכנסה אחר), אלא שעוד מעט נקבל ליגה באיכות דומה ל-NBA בשעות שהרבה יותר נוחות לקהל הישראלי. ואל תשכחו שישראל וסין יחדיו הן חמישית מאוכלוסיית העולם.
וללא התקדמות בשיחות, שווה לבחון מדוע הנתק כה גדול, וחוסר האמון שבין הצדדים - בעיקר מצידם של השחקנים כלפי הבעלים - נותר בעינו.
הבעלים טוענים שהם מפסידים מאות מיליוני דולרים בכל שנה, וכמיליארד דולר בשלוש השנים האחרונות. ברור ששום עסק לא יכול להמשיך להתקיים בצורה זו. השחקנים מצידם טוענים 1. שזה בישול של הספרים - משחקים חשבונאיים, שאינם קשורים לתזרים התפעולי שמייצרת הליגה, שהוא בסופו של דבר המדד הטוב ביותר לעוצמתו של עסק. 2. שבכל מקרה, זו אינה אשמתם, אלא בעיה של ניהול כושל.
לגבי בישול הספרים, כתבנו על כך בעבר. בסופו של דבר, כל עוד דייויד סטרן שם, קשה להאמין למספרים, מכיוון שבאמריקה, שום עסק שמפסיד מיליארדים לא ימשיך לדבוק באותו המנהל, דיוייד סטרן, שהביא להם את ההסכם הקיבוצי הנוראי כל כך, שהוביל אותם הפסדי ענק.
דייויד סטרן, קומישינר ה-NBA וסגנו אדם סילבר. השבועיים הראשונים כבר בוטלו צילום: רויטרס
ניהול חובבני?
לגבי הניהול החובבני שהוביל להפסדים, ובכן, כאן כבר המספרים מראים את הכל.
בפורבס מצאו חוזים גרועים - 3 מיליון דולר ומעלה לשחקנים שאינם פותחים בהרכב - בהיקף של 332 מיליון דולר בארבע הליגות הבכירות: NFL, MLB, NBA ו-NHL.
נחשו באיזה ליגה היה הכי הרבה כסף מת? ניחשתם נכון, בליגה של סטרן. 38% מהכסף המת נמצא ב-NBA. המספר הזה גדול בהרבה מחלקה היחסי של הליגה בעוגת ההכנסות של הארבע, שכן ה-NBA מגלגלת "רק" 4.1 מיליארד דולר - 17% מסך ההכנסות של ארבע הליגות. במילים אחרות, בליגה הזו, כמות החוזים האיומים היא יותר מכפולה מכפי שהיא צריכה להיות.
אין ספק שחלק מהחוזים הללו נובעים ישירות מההסכם הקיבוצי, ומהחריגות שהוא מאפשר תחת תקרת השכר. אין ספק שחלק מכך נובע מכך שלפי ההסכם הקודם, קיים סכום מינימום שקשור גם בגיל ולא רק ביכולת.
ובכל זאת, אף אחד לא מאלץ את הבעלים להחתים את דן גדזוריק תמורת 7.3 מיליון דולר לשנה, שחקן שמתגאה ב-15 דקות למשחק בקריירה של 9 שנים, או לתת 7.4 מיליון דולר לג'ואל פריזיבילה, תמורת 2 נקודות במשחק בממוצע בשתי העונות האחרונות. אבל הניהול החובבני לא מסתכם רק בהחתמות. הוא מגיע גם לשיווק. סקרמנטו קינגס החלה לנהל מו"מ על הסכם טלוויזיה חדש (ורווחי יותר מהקיים) רק בשנה האחרונה, ורק לאחר שאיימה כי תעבור לאנהיים. למה לא לפתוח במו”מ קודם לכך? מדוע ניו אורלינס, ש"הולאמה" ונמצאת היום בבעלות הליגה, הצליחה לפתע - תחת איום השביתה - להגדיל את מספר המנויים העונתיים לעונה הבאה ב-60%? איך זה שחמישה תאגידים חתמו על הסכמים עם ניו אורלינס פתאום? איפה היה הניהול תחת הבעלים הקודם ג'ורג' שין? כל זה מחליש את התיאוריה של בישול הספרים מבחינה חשבונאית, אך מלבה את המחשבה שהבעלים פשוט לא מתאמצים כדי להראות הפסדים. כל זה רק מראה שיש עדיין ערך ב-NBA, צריך רק לרצות אותו מספיק.
לברון ג'יימס. שווה 50 מיליון דולר בשנה? צילום: איי אף פי
מה המחיר של סופרסטאר?
מול כל ההצהרות הקשורות לשביתה - אין התקדמות, אין התקדמות, אין התקדמות - נמצא צדיק אחד שיעורר קצת עניין: דוויין וייד, כוכבה של מיאמי היט, הדהים את העולם ואמר שללא תקרת השכר, סופרטארים היו מקבלים 50 מיליון דולר לעונה. מעבר להתלהמות המיידית על חמדנות וניתוק מהכלכלה האמריקאית השוקעת, ניתן לראות שוייד לא דיבר סתם.
יש מספר חישובים לגבי שוויו של שחקן. אחד הפופולריים הוא לחשב כמה שווה ניצחון בליגה, וכמה נצחונות נותן שחקן מעבר לשחקן מחליף באות עמדה. ב-ESPN חישבו בקיץ 2010, קיץ ההעברות הגדול, כמה שווה שחקן לפי שוויו בשוק השחקנים החופשיים. ההחתמות הגדולות של אותו קיץ, הראו כי הבעלים מעריכים כל ניצחון בכ-2 מיליון דולר. כלומר, אם שחקן מספק 5 ניצחונות מעל לשחקן מחליף, הוא שווה 10 מיליון דולר לעונה. לפני נתונים אלה, לברון ג'יימס בעונתו האחרונה בקליבלנד, סיפק 25.4 נצחונות מעל המחליף, קטגוריה נוספת בה בקלילות הוביל את הליגה.
ולפי חישוב זה, לברון שווה 50.8 מיליון דולר. וייד - או כל שחקן אחר בליגה - שווה פחות, זה ברור, אבל רק על המגרש. אם מוסיפים לכך את השווי של שחקן מחוץ למגרש, כלומר מכירות כרטיסים, הגדלת חוזה הטלוויזיה, הסכמי חסות מתאגידים טובי לב וכל הדברים הכייפים הללו, לא צריך להיות לברון ג'יימס כדי להיות שווה 50 מיליון דולר. גם דוויין וייד מספיק. אבל אז נזכרים בפסקה הקודמת, ובכך שבעצם הליגה הזאת כבר לא כל כך טובה בלסחוט את הדולרים מהסביבה, ואולי אפשר להסיק מכך ששכר מקסימום נועד לא רק כדי להגן על הקבוצות הקטנות והעניות יותר, אלא גם, ואולי בעיקר, כדי להגן על הבעלים מפני החובבנות והעצלות של עצמם.
