שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן פברואר 2014
מוסף נדל"ן פברואר 2014

דירה קטנה בעיר לבנה

הפרטיות האבודה, המטבחים הפשוטים והנקיים והמרפסות שהגדירו את הנוף: ספר חדש משחזר את שגרת החיים בדירות התל־אביביות בעשורים שקדמו לקום המדינה

יונת נחמני 09:1212.02.14

"מה עשינו בחדר אחד? זה קשה…", אומרת רחל פוליצ'יק, תל־אביבית ילידת 1921, כשהיא נזכרת בדירה שבה נולדו וגדלו שני ילדיה, בפינת הרחובות בן יהודה וקק"ל (בן גוריון היום). את הדירה, בת שני חדרים בסך הכל, הם חלקו עם עוד משפחה. "בחדר שלנו היתה מיטה אחת שלנו על הקיר, מתקפלת. לילד היתה מיטה קטנה, אבל כשנולדה הילדה היתה לי עוד מיטה יותר קטנה על הקיר. את החיתולים כיבסנו על פרימוס במטבח קטנצ'יק".

זיכרונותיה של רחל מהחיים בדירה הזעירה, לצד זיכרונותיהם של תל־אביבים ותיקים נוספים, משובצים בספר "הבתים הלבנים יימלאו: חיי יומיום בדירות תל אביב בתקופת המנדט", שיצא לאור בחודש שעבר (הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים). המחברת, הסוציולוגית ד"ר עפרה טנא, השתמשה במגוון רחב של מקורות - פרסומות מהתקופה, קטעי עיתונות, קטעים מספרי הדרכה ומכתבי עת מקצועיים - והצליחה לשרטט את שגרת החיים שהתנהלה בדירות התל־אביביות הקטנות בשני העשורים שקדמו לקום המדינה, ערש הבורגנות הישראלית.

 

מהמחקר המקיף שערכה טנא אפשר ללמוד כיצד נראו החללים הביתיים שאוכלסו בעיקר על ידי מהגרים ממזרח ומרכז אירופה, וכיצד הושפע עיצוב הפנים שלהם מאילוצים כמו מרחב מצומצם ומשאבים כלכליים מוגבלים, מאדריכלות מודרניסטית שיובאה מאירופה ומהתאמת הידע האירופי בתחומי ההיגיינה וכלכלת הבית לחיים בלבנט.

 

משפחה במרפסת ביתה משפחה במרפסת ביתה צילום: הארכיון הציוני המרכז

 

הפרטיות: איפה היא, לעזאזל?

 

כמו במקרה של רחל, ברבות מן הדירות התגוררו שתי משפחות, או לעתים דייר משנה, שלא היה חלק מהמשפחה הגרעינית. החלוקה בין חללים פרטיים לציבוריים היתה, אם כן, מסובכת, שכן לעתים קרובות הם חפפו זה לזה. בדירות שנבנו בשנות העשרים והשלושים לא הוגדר לכל חלל ייעוד משלו (סלון, חדר הורים וכן הלאה); יתרה מזאת, החדרים היו צמודים זה לזה. בשנות הארבעים נכנס התכנון הפונקציונלי שייעד לכל חדר תפקיד מוגדר והפריד בין החדרים באמצעות מסדרון, כך שהפרטיות שופרה - אבל בפועל, בשל המחסור במשאבים ובמרחב, נאלצו תל־אביבים רבים להשתמש באותו חדר למטרות שונות בשעות היום השונות, ולשכן בו, בניגוד למומלץ, ילדים לצד מבוגרים. גילויי אינטימיות ומיניות בין המבוגרים הוגבלו, לפיכך, לשעות המאוחרות.

 

עם זאת, לעתים, אבוי, נחשפו הילדים באופן לא ראוי לחייהם של המבוגרים. "אני זוכר מסיבות, אני הייתי ילד, רציתי לישון... ומעליי רקדו, כולם התחששו שמה, התמזמזו, שרו, רקדו", מספר אבי הרגיל (יליד 1934), שאביו היה חבר בקבוצת הבליינים "חבר'ה טראסק" והרבה לבלות עם חבריו ולעתים אף לארח אותם בדירה הקטנה.

 

אשה מנקה סלון בתל אביב, 1949. רהיטים קלים מחומרים זולים שאפשר לנייד בקלות אשה מנקה סלון בתל אביב, 1949. רהיטים קלים מחומרים זולים שאפשר לנייד בקלות צילום: בראונר טדי - לע"מ

 

המטבח: ניצול מקסימלי של השטח

 

למרות השימושים המגוונים בחדרי הבית, מבנהו של המטבח והפונקציות שעליו למלא היו ברורים יחסית. היה זה חלל עבודה וייצור נפרד ומוגדר, שלא נועד לחשיפה. הוא שימש את נשות הבית ולא נועד לשאר דייריו, גם לא בשעת הסעודה שנערכה בחדר אחר.

 

המטבח מוקם ליד דלת הכניסה כדי שיוכל להתאים להרגלי הקניות של עקרת הבית התל־אביבית. "קניית מצרכים היתה אז פעולה יומיומית", מסבירה טנא. "לא היו במטבח גאדג'טים ומכשירי חשמל כמו שיש היום, ובמרבית הבתים לא היו מקררים, מקסימום ארגזי קרח. במרביתם גם לא היתה, כמו בעבר, משרתת שסוחבת את המצרכים ונכנסת מדלת נפרדת. האשה היא שעשתה את כל עבודות הבית, והיא שעלתה עם הסלים מדי יום במדרגות. מיקום המטבח ליד הדלת נועד להקל עליה לפרוק את המצרכים בזריזות".

 

העיקרון הבולט ביותר בתכנון המטבח והבית כולו, היא מוסיפה, היה היעילות והרצף שקידשה האדריכלות המודרניסטית. היא מזכירה בהקשר זה את אמירתו המפורסמת של לה קורבוזיה כי "בית הוא מכונת מגורים", אתר שיש לתכנן כדי שיאפשר ניצול יעיל של אנרגיה לייצור - כלומר לקיום עבודות הבית. תפיסה זו בלטה בעיקר בתכנון המטבחים המדויק, ששאף לנצל את המרחב המוגבל בצורה מקסימלית וכזו שתאפשר רצף עבודה ותימנע מתנועות מיותרות. משטחי עבודה רציפים וארונות שטוחים, חבויים בגומחות בקיר, נועדו לשמור על הניקיון ולמנוע אגירת אבק.

 

"היסטורית, נושא הניקיון קשור לפחד מחיידקים וממחלות", מבארת טנא. "כיוון שלא היתה כמעט נגישות לאנטיביוטיקה, הניקיון הפך ממשהו מעמדי שעושות המשרתות לעבודתה של האשה, שצריכה להגן על המשפחה שלה. פתאום כל מקום וכל חפץ בבית צברו לכלוך וחיידקים שיש להילחם בהם - אז עברו למשטר ניקיון, שחובר למכניזם המודרני. הבית הפך למכונה שקל לתפעל: המטבח סגור, אין קישוטים ופיצ'פקעס ושמונצעס מיותרים, והמשפחה מוגנת". אף שתפקידן של הנשים נותר מוגבל לבית פנימה, עבודות הניקיון הפכו אותן לשותפות "לאחריות לעתיד העם והאומה", היא קובעת.

 

מטבח אופייני ב־1949. מוקם ליד הכניסה כדי להקל בפריקת המצרכים מטבח אופייני ב־1949. מוקם ליד הכניסה כדי להקל בפריקת המצרכים צילום: בראונר טדי - לע"מ

 

ניצול החלל: מקסימום פונקציות לכל מטר

 

לצד המלחמה בלכלוך והניקיון הצורני ועל רקע השטח המוגבל התגבשה מגמה של ביטול חללים שנתפסו כלא פונקציונליים. הדירות התל־אביביות, שהיו צפופות ממילא, תוכננו ללא חדרי מבואה. הנישות הדקורטיביות בוטלו ושטח הפרוזדורים צומצם. גם משפחות שמצבן נחשב טוב גרו בדירות שני חדרים, מה שאילץ את בני הבית להתאים מדי יום את החלל המוגבל לצרכים שונים (ארוחה, אירוח, לינה). כך גבר גם הצורך במעבר קל בין חלקי הדירה השונים.

 

"במרכז החלל הציבורי ניצב באופן מסורתי השולחן המשפחתי שסביבו היו חיים - אוכלים, מכינים שיעורים. בחלל הזה בדרך כלל גם ישנו ההורים, כך שהיה צריך להזיז את הרהיטים בכל יום", מסבירה טנא. "כדי להקל בזה הרהיטים הפכו בהדרגה ליותר קלים וניידים, שאפשר להזיזם בקלות. בשנות הארבעים, שבהן התגברה המצוקה הכלכלית, התפשטו רהיטי התועלת שעוצבו בסטנדרט בסיסי ומחומרים זולים, ואליהם הצטרף הריהוט המתקפל - מיטות, שולחנות וכיסאות - שהקלו בניודם כמו גם בניצול מקסימלי של חלל הדירה המצומצם".

 

אישה מנקה שטיח אישה מנקה שטיח צילום: לע"מ

 

המרפסת: בין הפרטי לציבורי

 

על רקע המרחב המוגבל של הדירות התל־אביביות בולטת המרפסת, שהפונקציות שמילאה חרגו מפתרון אקלימי בלבד ועוררו שאלות תלויות תרבות. המרפסות שימשו כתוספת של חלל ציבורי לבית, ואף שבמשך השנים הצטמצם שטחן, עדיין היה להן חלק מרכזי בחיי בני הבית. "במרפסת היו בדרך כלל שולחן וכיסאות; זה היה מקום שבו המשפחות יכלו לאכול ארוחות, היה אפשר לארח חברים, ולפעמים אפילו ישנו שם", מספרת טנא. "עם זאת, זה היה מקום שהתפקוד שלו היה תלוי תרבות, אזור של גבול בין החוץ לפנים, בין ציבוריות ופרטיות. תרבות הדיירים קבעה מה מותר לעשות במרפסת ובאילו בגדים אפשר לצאת לשם. היתה שאלה, למשל, אם מותר לאוורר שם מצעים. מצד אחד, היתה דאגה מחוסר אוורור וריחות רעים. מצד שני, נשאלה השאלה אם מותר להציג כלפי חוץ משהו אינטימי כל כך".

 

נשים מגהצות. "שותפות לאחריות עתיד העם והאומה" נשים מגהצות. "שותפות לאחריות עתיד העם והאומה" צילום: בראונר טדי - לע"מ

 

עוד טרנדים בעיצוב פנים מתקופת המנדט

 

פסנתר

סממן סטטוס מעמדי, סמל להצלחה ולתרבות גבוהה ומתקדמת. אף שברבות מהמשפחות בעלות הפסנתר ההורים כלל לא אחזו בהשכלה מוזיקלית, הילדים נדרשו ללמוד נגינה - סמל לתרבות ראויה.

 

חדר תינוקות

לתינוקות הוקצה החדר המשובח בדירה, זה שזרימת האוויר והתאורה בו הן הטובות ביותר. הוא עוצב בסגנון נקי ומאופק ואפילו סגפני. הקירות נצבעו בלבן, ונעדרו ממנו חפצים לא פונקציונליים ואפילו צעצועים - כדי לא להכביד על חושי הרך הנולד.

 

הדרכה מקצועית

התל־אביבית המעודכנת הרבתה להתייעץ בספרי הדרכה לניהול ועיצוב הבית (שפנו רק לנשים, כמובן). העצות נעו בטווח רחב, מבישול ואירוח, דרך ניקיון ועד טיפוח הבית לטובת זוגיות יציבה. "בעלך מרבה לשהות בבית הקפה? הכיני לו פינה נוחה שכזו, שם ירגיש טוב ולא יחוש צורך לגלות מביתך", מייעץ דן קופר בספרו "בביתך פנימה".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x