מסע בין שדרוגים: מובילים 2.0 - עם סמארטפון, ללא כלי עבודה
התקווה שענף ההובלות עבר מהפך והוא כעת ידידותי ללקוח התנפצה אל מול מובילים שהגיעו באיחור של חמש שעות, איבדו את כלי העבודה - וכדי להירגע מכל זה נמנמו במשאית
לפני שבועיים, עוד בעידן התמימות והתקווה, תהיתי כאן האם ייתכן שענף ההובלות השתדרג והפך לידידותי ללקוח. הדרך אל ההובלה שלנו היתה רצופה שושנים - למשל פגישה נינוחה עם המנהל והבעלים של חברת הובלה שנבחרה במכרז קפדני ואשר הגיע מצויד באייפד שבו הוטענו תמונות של המשאיות החדישות והנוצצות והמלצות מלקוחות מרוצים.
לטורים הקודמים:
האם גם ענף ההובלות השתדרג?
בעיטה למשקוף
הקבלן ועונשו
הקרב יורד לפרקטרצינו לקנות דירה - והפכנו מומחים לברזים
ובכן, התשובה לתהייה שלי, שנראית מגוחכת במבט לאחור, היא - לא. ענף ההובלות נותר כשהיה. המוביל הוא המלך וכל השאר תלוי במצב רוחו ורמת העומס שלו באותו יום. בעצם, יש דבר אחד שכן עבר שדרוג בעולם המובילים - הטלפונים שלהם. המובילים מצוידים כיום בסמארטפונים - וזה הזמן להודות שוב לשר משה כחלון על המהפכה הסלולרית שהפכה את הגלישה לזולה ונגישה לכולם. למעשה, את ההובלה עושים המובילים (לפחות אלה שהגיעו אליי) ברגעי הפנאי המועטים שנותרו להם בין העלאה לפייסבוק של תמונות מהמסיבה החמה של אתמול, לבין בדיקה קדחתנית מי עשה לתמונות האלה לייק.
ההתחלה היתה באמת מבטיחה. כלמודת קרבות מובילים, דאגתי לדבר עם המוביל כמעט על בסיס יומי בשבוע שלפני ההובלה כדי להזכיר לו את כל הפרטים הקטנים - וביומיים שלפני לוודא שהכל סגור. קבענו שהמשאית תגיע לביתי בשמונה בבוקר. "תפסיקי להיות כזאת לחוצה", נשמע צחוקו של מנהל חברת ההובלות מעברו השני של הקו, "את תראי איך הכל יעבוד מצוין. הם יגיעו בזמן על הבוקר ויתקתקו את העניינים".
מובילים. לא תמיד תראו חיוכים כאלה צילום: שאטרסטוק טוב, אחרי הכל גם חתמתי על חוזה עם חברת ההובלות - אם כי העובדה שהפקס בחברה לא הגיב במשך שבוע, מה שלא איפשר לי להחזיר את הדף החתום אל המוביל, היתה חשודה מעט. הרגעתי את עצמי במחשבה שאני כנראה בכל זאת פולניה לחוצה מהדור הישן, ופשוט לא מכירה את הדור החדש של המובילים.
יום ההובלה
7:30: אנחנו מזנקים מהמיטה כדי להיות מוכנים לקראת הגעת המובילים.
8:45: אף משאית לא נראית באופק. המתנה מנומסת עד 9 בבוקר, כי בכל זאת יש פקקים, ואז טלפון למנהל חברת ההובלות. "סופי? בטח שאנחנו זוכרים, נגיע אליכם בסביבות אחת בצהרים". כל שיחת בירור, צעקות, עצבים ואיומים עם הבחור שהוגדר רק לפני שבועות אחדים כ"בחור החביב עם האייפד" היתה מיותרת. הוא כבר לא היה הבחור הזה וגם הבהיר לי שאני לא אותו דבר עבורו ביום שאחרי ההסכמה: "את לא שמעת אותי טוב, מעולם לא הבטחתי לך שנבוא בבוקר (אבל.... כתוב לי בדף שהשארת), אז בטח שינית באמצע את תאריך ההובלה (לא, לא שיניתי, גם זה כתוב בדף שמילאת אצלי בבית עוד בערב הראשון שלנו). טוב, אני אשלח לך צוות כפול, אל תדאגי, הכל יתוקתק".
12:30: טלפון מהמובילים, "אנחנו כבר ממש כאן בסביבה, נגיע תוך חצי שעה". ברגעים אלה של שמחה (מוקדמת מדי ומיותרת בדיעבד), אני כבר רואה מהמרפסת את המשאית עם השם והלוגו של החברה עומדת ליד ביתי ושואלת אותם לתומי "אבל למה עוד חצי שעה? אני רואה אתכם מלמעלה". "רואה אותנו? לא, אנחנו עוד לא כאן". ברגעים אלה המשאית אכן מסתובבת ועוזבת את המקום. טוב, כנראה שהם רעבים וחייבים לאכול.
13:15: המשאית הגיעה. אז נכון שבהמשך התברר כי המובילים הגיעו ללא הכלים שבאמצעותם הם אמורים לפרק ולהרכיב את הרהיטים. נכון גם שכעבור שעה מצאתי שניים מתוך הצוות הכפול של שלושה (האם יש הובלות שנשלח אליה אדם וחצי?) מנמנמים במשאית חצי ריקה, בעוד הרהיטים שלי נערמים מחוץ לדירה. נכון גם שעד היום לא טרח המנהל המקסים של חברת ההובלות לרדת מהאולימפוס להתקשר להתנצל על יום הרוס או לפחות לשלוח איזה מייל קטן מהאייפד.
21:00: המובילים הלכו. אין כמו שמחות קטנות כדי להבין כמה מעט בעצם אנחנו צריכים בחיים. הבעיה היא שבעוד חצי שנה בערך ממתינים לנו עוד שני מבחנים חשובים - הובלה נוספת מהמעון הזמני וגם פתיחת דלתות המחסן שבו אופסנו מרבית הדברים שלנו על ידי המובילים הלא משודרגים.
* שמה של חברת ההובלות מסתתר בתוך הכתבה. הפרס למוצא - להתרחק.
