[1] הזדקנת
אנחנו מזדקנים. אנחנו מרגישים את זה כל הזמן. בראייה, בזיכרון, בשרירים, בשינה. זה הגיל. בטח גם הסביבה. אולי כאן, בישראל, בשנים האחרונות, אנחנו מזדקנים מהר יותר מאשר, נגיד, בשווייץ. פרופ' שי שן־אור מדגים את זה בעזרת דוגמה אחרת. "כבר בשנות הארבעים לחיי אדם אפשר לזהות תהליכי הזדקנות", הוא אומר. "זה לא אומר שהם לא מתרחשים קודם: ההזדקנות היא תהליך רציף, שמתקדם אצל כל אחד מאיתנו בקצב שונה. גם גורמים שפועלים בשלבים מוקדמים מאוד בחיים עשויים להשפיע בטווח הארוך".
הילדות שלנו משפיעה על איך נזדקן?
"כן. רואים את זה בגיל האימונולוגי, במערכת החיסון שאני חוקר. אנחנו מודדים את הגיל הזה באוכלוסיות שונות בישראל ובארצות הברית, ומדדנו גם ילדים בני 3 בבנגלדש. מצאנו שהגיל האימונולוגי שלהם דומה לזה של בני 30 בקליפורניה — כבר בשלוש שנות חייו הראשונות ילד בבנגלדש יכול להיחשף ליותר מחוללי מחלות מאלה שאדם בפאלו אלטו ייחשף אליהם ב־30 שנה. גם בישראל ילד בכפר בדואי וילד בעיר לא בהכרח נחשפים לאותם תנאים. אפילו בשכונות שונות באותה עיר הסביבה עשויה להיות שונה. כל החשיפות האלה ממלאות תפקיד בעיצוב מערכת החיסון".
ומה המתח שאנחנו חיים בו, או חוסר שינה בגלל המתח, עושים להזדקנות?
"אנחנו עוד לא יודעים. את הסטרס קשה מאוד למדוד, אם כי ברור שהוא מתבטא במערכת החיסון. גם לחוסר שינה אני מצפה שיהיו השלכות, יש כבר נתונים ראשוניים על זה, ויש מחקרים מהשנה האחרונה על הקשר בין השינה לתגובה לתרופה ביולוגית נגד סרטן. אז כאמור אנחנו מצפים שיהיו לזה השלכות, אבל אין לי בהכרח מחקרים טובים שמכמתים את ההשלכות האלה. אני אגיד את זה ככה: אתה שואל אותי האם שינה תעזור לתגובה לחיסון? לפי דעתי כן. האם יש לי נתונים שמראים את זה? התשובה היא לא".
[2] פצצה מתקתקת
זו לא רק הבעיה שלנו. למעשה, ההזדקנות היא אחת הבעיות המרכזיות בעולם. "המשבר הדמוגרפי והשלכותיו על האנושות גדולים כמו משבר האקלים", אומר שן־אור. "המספרים ברורים, אי אפשר להתווכח עם זה. כיום אחד מכל תשעה אנשים הוא בן יותר מ־65, ובתוך 20 שנה זה יהיה אחד מכל שישה. ביפן ואיטליה כבר מדובר באחד מכל ארבעה. אנחנו מתקרבים למצב שבו יהיו בעולם יותר בני 65 ומעלה מילדים מתחת לגיל 10, וזה עולם אחר לגמרי. יש לתהליך הזה השלכות עצומות, זו פצצה מתקתקת".
זקנים הם פצצה מתקתקת?
"לא, אבל ההזדקנות כן. המערכות החברתיות שבנינו, מביטוחי הבריאות ועד הביטוח הלאומי, נשענות על הרכב אוכלוסייה שבו יש הרבה צעירים ומעט מבוגרים, על עובדים צעירים שמממנים את הקצבאות של מי שכבר לא עובדים. כשיש פחות אנשים שמממנים ויותר אנשים שזקוקים לתמיכה, המודל הזה בבעיה. במקביל, אם אנשים חיים יותר שנים אבל סובלים ממחלות שדורשות טיפול ממושך ויקר — מישהו צריך לשלם גם על זה".
"אנחנו רוצים שאנשים יישארו בריאים עד מותם. וגם אם שיפרת את הבריאות, יכול להיות שקשה להם לנהוג וצריך לשפר את התחבורה הציבורית. וצריך לדאוג שלא יהיו בודדים. יש כאן הרבה היבטים"
[3] תנו לנו לעזור לכם
צריך את שן־אור בשביל זה. לא, הוא לא מתכנן איך להציל את הביטוח הלאומי, זה לא התחום שלו. אבל בכל הנוגע לאיך תיראה הזיקנה שלנו, מה היא תעשה לכל אחד מאיתנו ובמידה מסוימת גם מה היא תעשה לחברה כולה — בזה הוא יכול לעזור. התרגלנו לחיות בעולם שבו כל הזמן מפתחים עוד דברים שנועדו להפוך את החיים שלנו לנוחים וקלים יותר. עכשיו אנחנו מצפים שגם את הזיקנה שלנו יהפכו לכזאת. שן־אור יכול להיות הכתובת. תואר ראשון הוא עשה במערכות מידע, תואר שני בביואינפורמטיקה, דוקטורט בביוכימיה בהרווארד, וכיום הוא ראש המעבדה לאימונולוגיה מערכתית ורפואה מותאמת אישית בפקולטה לרפואה בטכניון. ובעיקר, הוא מנהל את המרכז לזיקנה בריאה ע"ש ננסי וסטיבן גרנד, מכון מחקר אינטר־דיסציפלינרי ששן־אור הקים לפני כשנתיים, ובחודש שעבר משפחת גרנד האמריקאית תרמה לו 25 מיליון דולר כדי להזניק את הפעילות.
מה המטרה של מחקר זיקנה רב־תחומי?
"הרעיון של מחקר רב־תחומי הגיע מנשיא הטכניון פרופ' אורי סיון, במחשבה שבמקום להסתפק בחלוקה המסורתית לפקולטות צריך לרכז כוחות סביב בעיות עולמיות גדולות. הרי הבעיות בעולם לא מסתדרות יפה כמו פקולטות. אז הוחלט להקים מרכזי מחקר רב־תחומיים שנוגעים לבריאות האדם, לקיימות ותעשייה ולבינה מלאכותית ורובוטיקה".
ובתחום הבריאות התמקדתם בזיקנה?
"היה תהליך של חודשים בהשתתפות כ־50 חברי סגל בטכניון, שבחנו את הצרכים, את היכולות ואת התחומים שבהם יש למוסד יתרון יחסי. הצטמצמנו לכמה תחומים, בהם הזדקנות בריאה, ויצאנו לדרך".
ומה תעשו במרכז?
"המחקרים יעסקו בשאלות שנוגעות לעצמאות בגיל מבוגר, למשל איך הירידה הקוגניטיבית משפיעה על היכולת לבצע פעולות יומיומיות, איך אפשר לזהות מחלות מוקדם יותר, או אפילו רק שינויים קטנים, אילו טכנולוגיות יכולות לסייע לתפקוד של מבוגרים, לשיקום ולתנועה, לשפר את החיים".
מה זה באמת אומר, "זיקנה בריאה"?
"יש אסכולה שמבקשת להאריך את תוחלת החיים. אני לא חושב שזה מה שצריך לעשות; ההצלחה האדירה של הרפואה המודרנית היא שהארכנו את החיים של אנשים, אבל לא באיכות טובה מספיק. אז המטרה שלנו היא קודם כל לצמצם את הפער בין תוחלת החיים, lifespan, לשנות החיים בבריאות טובה, healthspan. קולגה שלי אמרה לי פעם שבעשירון העליון הפער עומד על שמונה שנים — כלומר שמונה שנים שבהן אתה חי אבל איכות החיים שלך מאוד פגועה. בעשירון התחתון זה יותר מ־20 שנה. ולפער הזה יש עלויות כלכליות עצומות.
"כשאני מסתכל על זיקנה בריאה אני רוצה למנוע את הבעיה הזאת, להבין איך גורמים לאנשים להישאר בריאים עד סמוך למותם. זה האתגר הנכון. וכשהמבוגרים יהיו בריאים אולי תהיה פחות בעיה עם זה שנולדים פחות ילדים, כי אנשים יוכלו לעבוד עד גיל מבוגר, במקום שתצטרך לטפל בהם הם יוכלו לתרום. וזה גם משמעותי מבחינת האושר שלהם: הייתי עכשיו בכנס במונטריאול ושמעתי אנתרופולוג שחוקר שבטים בג'ונגל בבוליביה. הוא סיפר שכשאנשים כבר לא מסוגלים לצוד או לבצע משימות אחרות הם נכנסים לדיכאון ולא מתפקדים, כי הם מרגישים שאין בהם תועלת. לא משנה אם אתה חי בבוליביה או בישראל, צריך להגיע למצב שבו בני אדם מרגישים טוב ואיכות החיים שלהם טובה. וזה לא נוגע רק לבריאות. גם אם שיפרת את הבריאות שלהם, יכול להיות שקשה להם לנהוג וצריך לשפר את התחבורה הציבורית. אולי בני הזוג שלהם נפטרו, וצריך לדאוג שלא יהיו בודדים. יש כאן הרבה היבטים".
[4] הקולקטיב המחקרי
כדי שהמרכז יוכל לעזור לזקנים, הוא קודם כל מבקש לעזור לחוקרים. הרעיון הוא לספק לחוקרים מתחומים שונים תשתית מחקר משותפת — מימון, ציוד, דאטה בייס וכו' — שתקל עליהם לעבוד. "לקבוצה רב־תחומית יש יתרון גם בפרסום מאמרים וגם בהשגת מימון", מסביר שן־אור. "וחיבור בין אנשים מתחומים שונים מוליד שיתופי פעולה חשובים ומביא לתחום חוקרים חדשים".
למשל?
"יש אצלנו פרופסור למדעי המחשב שפיתח אלגוריתם לזיהוי פנים, שעשוי לשמש גם בחקר רקמות הגוף", מדגים שן־אור. "כדי להשתמש באלגוריתם הזה במחקר קליני החוקר צריך פתאום לגייס נבדקים, ואין לו מושג איך עושים את זה. אבל אם המרכז מחבר אותו לקלינאי המתאים ודואג לבקשות לאישורים האתיים הנדרשים, קיבלת חוקר מוביל שנכנס לתחום שלא עסק בו קודם. זה חלק מהתפקיד של המרכז: להפחית את המאמץ הנדרש מחבר סגל שלא בהכרח עוסק בזיקנה אבל למחקר שלו עשוי להיות ערך בתחום. אנחנו מניחים את התשתית המשותפת — גם בשותפות עם ארגונים מחוץ לטכניון — שתאפשר לחוקרים להתקרב לתחום בלי שיצטרכו זאת לעשות בעצמם".
באילו תחומים מכון המחקר נוגע?
"אנחנו עוסקים בביולוגיה של התא, בקיפול חלבונים, שמשמעותי בהזדקנות. ועוסקים בתאי גזע, ובחקר הלב, בהצטברות ברזל, בהזדקנות מערכת החיסון. ויש חברי סגל שמפתחים טכנולוגיות לאבחון, למשל לזיהוי חלבונים. ויש מי שעוסקים בהנדסת מזון, בתכנון מזון שמותאם לגיל השלישי, דגני בוקר או גלידה שמותאמים לאנשים שצריכים יותר סיבים וחלבון — כיום מתכננים מזון לתינוקות אבל גם אנשים מבוגרים מעכלים מזון אחרת, כשאבא שלי אוכל סטייק הוא לא מצליח להפיק ממנו את אותה תועלת תזונתית שאני מפיק. ויש אנשים שעוסקים ברובוטיקה ובפיתוח טכנולוגיות שיכולות לסייע לאנשים מבוגרים, אביזרי הליכה, עזרה בבית וכו'. ויש חוקרים מעולמות הארכיטקטורה ובינוי ערים והנדסה אזרחית, למשל תכנון של מבני ציבור כך שאנשים מבוגרים יתמצאו בהם בקלות, איך מתכננים מבנים לא סימטריים ושיהיו נוחים יותר לאדם שאולי הניידות שלו מוגבלת יותר או שהזיכרון שלו קצת פגוע.
"הנה עוד דוגמה: פרופ' מירב אהרון־גוטמן, סוציולוגית עירונית, חוקרת את הקשר בין הסביבה לחיים החברתיים של תושבי העיר. היא עובדת עם עיריית חיפה ועוקבת אחרי תושבים בודדים, ואם מחברים את המחקר שלה ליכולות של המרכז שלנו זה יאפשר לבחון כיצד בדידות קשורה למצב מערכת החיסון, ואם תזונה מותאמת או אביזרים שמסייעים בהליכה משפיעים על המצב הנפשי ועל הקשרים החברתיים".
[5] הקולקטיב האנושי
שאלת הקשר שבין בדידות לבריאות מעסיקה חוקרים זה שנים, ומעניינת את שן־אור גם בהקשר של מערכת החיסון שהוא חוקר. "יש מחקרים בעולם שמצביעים על כך שלבדידות יש השפעה פיזיולוגית", הוא אומר. "יש קשר הדוק בין המוח, הנפש והגוף, וגם אנחנו בודקים את הנושא. אם משלבים התערבויות שמשלימות זו את זו, למשל תזונה ויצירת קשרים וקהילה, אני מניח שתהיה לכך השפעה. האם נוכל לראות אותה גם במדדים של מערכת החיסון? אני חושב שכן, אבל זו עדיין שאלה שאנחנו צריכים לבדוק".
המושג "אזורים כחולים" מתייחס למקומות שבהם תוחלת החיים ארוכה במיוחד. נטפליקס אפילו הקדישה להם סדרה, "לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים", שבה מתברר שאחד ההיבטים הבולטים בכל האזורים האלה הוא אכן חיי קהילה וקשרים חברתיים הדוקים. שן־אור מספר שהם גילו את זה אפילו בעכברים. "ב־2016 ערכנו מחקר משותף עם פרופ' אסיה רולס, פסיכונוירואימונולוגית מאוניברסיטת תל אביב, שחוקרת את הקשרים בין הנפש, מערכת העצבים ומערכת החיסון. הפעלנו אצל עכברים את האזור במוח הקשור לתגמול חיובי והראינו שדי בהפעלה אחת של האזור הזה כדי להכין את מערכת החיסון לפעולה — היא הצליחה להרוג חיידקים ביעילות רבה יותר וגם לזכור אותם טוב יותר לקראת מפגש נוסף. כלומר גם אצל עכברים, כשהם מרגישים טוב יותר, המצב הפיזיולוגי שלהם טוב יותר. בין שמדובר בעכבר שמח, באדם שחולה בסרטן ויש לו חשיבה חיובית או באדם מבוגר שמרגיש בודד, אני מאמין שאם משנים את הלך הרוח ומשפרים את המצב הנפשי, גם המצב הפיזיולוגי משתפר".
[6] מה הגיל האמיתי שלי?
שן־אור (54) הגיע לחקור את מערכת החיסון אחרי שאביו חלה בסרטן שפוגע בתאים של המערכת. "באותו הזמן חקרתי תולעים, עסקתי בביולוגיה התפתחותית באמצעות ביולוגיה חישובית. לפני כ־20 שנה, כשאבא שלי חלה, הסתכלתי על מה שאנחנו יודעים על תולעים לעומת מה שאנחנו יודעים על מערכת החיסון של בני אדם, והפער נראה לי אבסורדי. אמרתי לעצמי שאני יכול לחקור תולעים וזה יהיה מעניין, אבל כשאני כותב בבקשת מענק שהמחקר יעזור לסרטן, אני מרגיש שאני קצת משקר לעצמי. לעומת זאת, כשאני חוקר את מערכת החיסון וחיית המודל שלי היא בני אדם, כמו שקורה היום במעבדה שלי, ואני כותב שזה יכול לעזור לסרטן — באמת יש סיכוי שזה יעזור. זה היה מניע מבחינתי: לעשות מחקר בסיסי מעניין, שיש לו גם אפשרות להגיע ליישום".
ואיך הגעת לזיקנה?
"בפוסט־דוקטורט בסטנפורד. המנחה אמר לי שהוא רוצה לחקור את הזדקנות מערכת החיסון של בני אדם. זה נחשב אז מסובך מדי, אבל מאז הטכנולוגיה איפשרה התקדמות גדולה בתחום".
וכיום מה בדיוק אתה חוקר?
"אני עוסק בשאלה איך מערכת החיסון משתנה לאורך החיים, ומה מסביר את ההבדלים בין מערכות החיסון של אנשים שונים. אנחנו מנסים למדוד את ההזדקנות של מערכת החיסון — פיתחנו מדד שמאפשר לקחת דגימת דם ולספור אוכלוסיות תאים ברזולוציה גבוהה מאוד. מתוך הנתונים האלה אנחנו יכולים לתת לאדם ציון שמייצג את מה שאנחנו מכנים הגיל האימונולוגי שלו. פרסמנו על זה מאמר, וזה יפה, אבל השאלה היא מה אפשר לעשות עם הידע הזה".
ומה אפשר לעשות איתו?
"המשכנו במחקר והראינו שהגיל האימונולוגי משפיע על מידת התגובה לחיסונים ולתרופות אימונותרפיות אחרות. אלה טיפולים שפועלים על מערכת החיסון כדי להשיג מטרה מסוימת: חלק מדכאים אותה, אחרים מפעילים אותה, וכל אחד פועל בדרך אחרת, והתגובה משתנה מאדם לאדם, ולכן הגיל האימונולוגי חשוב. אני יכול למצוא אדם בן 40 שהגיל האימונולוגי שלו הוא של בן 20, ואדם אחר בן 40 שהגיל האימונולוגי שלו הוא של בן 70, והתגובות שלהם יהיו בהתאם. לא רק לחיסונים למשל, גם ההחלמה מניתוחים תהיה שונה, ומצבה של מערכת החיסון יכול לנבא כמה כאב תחווה וכמה זמן יידרש לך להחלים, כשכמובן זה לא הגורם היחיד.
"רואים את זה היטב גם בבריאות הלב — אפשר להיעזר בגיל האימונולוגי כדי לחזות את הסיכון לאירועים בלב ובכלי הדם ואת סיכויי ההצלחה של ניתוח להחלפת מסתם. גם כאן יש גורמים נוספים — עישון, מסת גוף, ועוד — כי מערכת החיסון היא מערכת מורכבת מאוד. היה חסר לנו כלי שימדוד את מצבה באופן שיספק מידע בעל ערך. יש מדדים אבל עם הרבה רעש, ואנחנו הבאנו מדד חדש שמתאר את הגיל האימונולוגי של האדם, באמצעות מדידה של 18 סוגי תאים שונים בדם שההצלבה שלהם מאפשרת לזהות תהליכים בצורה נקייה יותר ממדדים שמתבססים רק על חלבון אחד או שניים, למשל".
ואיפה הרב־תחומיות נכנסת לתמונה?
"את המדד שפיתחנו אפשר כעת לחבר למחקרים בתחומים נוספים, ולבחון את הקשר בין מצב מערכת החיסון לקוגניציה, בדידות או תזונה, למשל. כאן באה לידי ביטוי הגישה הרב־מערכתית של המרכז: המדידות אצל אותו אדם יכולות לשמש בסיס לשיתוף פעולה בין חוקרים מתחומים שונים. כשבונים נכון את התשתית ואת החיבורים בין החוקרים, נוצרת הפריה הדדית שמאפשרת להפיק מכל מחקר הרבה יותר".
