המפעל הישן של עדשות חניתה שוכן במרחק 50 מטר בלבד מהגבול עם לבנון. הנוף ההררי יפהפה ושלו, אבל השקט הזה מתעתע. כי אחרי שטילי חזבאללה השביתו את הייצור וגרמו להפסדי ענק, ואחרי שקרן סינית השתלטה על החברה והעבירה את פעילותה אל מחוץ לקיבוץ, כל מה שנותר לחברי חניתה מהמפעל המיתולוגי הוא המבנה היפה והריק.
זה יכול להסביר למה טוביה ליבנה (74), אחרון חברי הקיבוץ שנותר בחברה, מסרב להצטלם לצד המבנה הנטוש. "אני זוכר אותו בשיא תפארתו, ולא נעים לי שהוא יופיע בעליבותו", הוא אומר. "השיחים גדלו פרא ולא נגזמו. יש עלים בכל מקום. לא כך אני רוצה שיראו את המקום. בכל זאת, זה היה הבית שלי, ובשיאו הוא היה מרשים מאוד".
המפעל לא נסגר, רק עבר רחוק יותר מהגבול כדי להמשיך להתקיים. אפשר להבין את המהלך הזה.
"קיבוץ חניתה הוא גן עדן שעמד מול חזבאללה", אומר ליבנה, שאשתו ובתו נרצחו בידי מחבלים שחדרו מלבנון באינתיפאדה השנייה. "למרות כל האתגרים נשארנו כאן. משקיעים אמרו: 'תשמעו, אנחנו חוששים מחידוש הלחימה', ואני יכול להבין אותם בהחלט. הם לא כמונו. אנחנו לא מוותרים ונשארים כאן. להיות חברה קיבוצית זה אומר להיות חלוצים ציוניים שיודעים שאם יקרה משהו — נתגבר ונמשיך. כי לאן נלך? פה זה הבית שלנו. אבל הם, המשקיעים מרחבי העולם, רואים כלכלה, לא ציונות".
עדשות במקום בננות
עדשות חניתה הוקם רגע אחרי מלחמת לבנון הראשונה במטרה צנועה: "האנשים שהקימו את הקיבוץ הגיעו לגיל שבו כבר לא יכלו לעבוד בשדות ולסחוב אשכולות של בננות על הגב יותר. זה היה קשה מדי", מסביר נתן הילטון (65), איש המכירות של המפעל. "החברים רצו להקים מפעל שייתן להם עבודה, משהו קל ולא פיזי, וכך הגיעו לעדשות מגע. לוקחים עדשה שלא שוקלת שום דבר, שמים אותה על מכונה ולוחצים על כפתור שעושה את החריטה והליטוש. ככה קם המפעל".
"אני הייתי בננצ'יק, וכל כך אהבתי לסחוב אשכולות בננות", מספר ליבנה. "אבל בגיל 30 חטפתי פריצת דיסק מהסחיבות ונדרשתי לעבור ניתוח בגב, כך שגם אני לא יכולתי לחזור למטעים. הרכבנו צוות של ארבעה חברים מהקיבוץ, שנסעו לגרמניה ללמוד את המקצוע מהחברה Wöhlk, שהיתה מובילה עולמית בפיתוח וייצור עדשות מגע. כך הקמנו את המפעל. כל העובדים והמנהלים היו אז חברי קיבוץ".
במשך כ־20 שנה הקיבוץ ייצר עדשות קשות בהתאמה אישית, אבל בתחילת האלף הענף השתנה, עדשות חד־פעמיות הפכו להיות הסטנדרט המוביל, הענף נעשה לא כלכלי ואנשי המפעל נדרש להמציא אותו מחדש. בהתחלה הם ניסו לייבא ולשווק עדשות מהמזרח, אך בשלב מסוים היה ברור שאם לא יפתחו מוצרים ייחודיים, לא תהיה תקומה למפעל. "המפעל היה אז במסלול הידרדרות מאוד מהיר", מספר המנכ"ל לשעבר יורם גונן. "התחום התמלא ביבואנים שבהשקעות לא גדולות נכנסו לשוק וגרמו לירידה גדולה של רווחיות הייצור בארץ".
הפתרון של חניתה היה לעבור לתחום הרפואי ולייצר עדשות תוך־עיניות להשתלה בניתוחי קטרקט. "כשנוצרת עכירות בעין, חייבים לעשות ניתוח, להוציא את העדשה הטבעית ולהכניס במקומה מלאכותית, שעליה יש אופטיקה שמתקנת את הראייה", מסביר גונן. "בזכות המעבר לפיתוחים מתקדמים, כגון עדשה מולטיפוקלית, עדשת טווח ראייה מלא ועדשות Intensity עם חמישה מוקדים לראייה בכמה טווחים, הצלחנו להתחרות בחברות הענק ששולטות ברוב הענף".
המהפך הצליח לייצב את עדשות חניתה ולייצר הכנסות צנועות. "לא היינו יוניקורן ולא עשינו איזו בוננזה, אבל המצב היה סביר", מעיד סמנכ"ל הכספים לשעבר תומר קיסוס. "כמו משפחה שמקבלת משכורת — שומרים על פלוס בדרך כלל, אבל בקטנה, משלמים מסים ומדי פעם מצליחים לחסוך".
אבל כדי להתחרות בחברות ענק כשהיתרון שלך הוא חדשנות, אי אפשר להסתפק רק בסביר. "המתחרים שלך ענקיים, מאוד אגרסיביים ויש להם תקציב בלתי מוגבל", אומר קיסוס. "בזמן שכאן נאבקים לשרוד, השוק לא מחכה לך. אתה חייב לרוץ קדימה עם פיתוחים, כי אם אחרים רצים בקצב מהיר ממך — אתה בבעיה".
ב־2021 החל המפעל לשנות גישה. "מועצת המנהלים של עדשות חניתה הזמינה אותי לשבת עם צוות יועצים ולחשוב איך מקדמים את המפעל — אם מוכרים או מכניסים משקיעים", מספר הילטון. "ב־2017 הקיבוץ מכר את מפעל יריעות האיטום קוטלב לתאגיד אמריקאי. זה מפעל שכל השנים עשה הרבה כסף וחילק דיבידנדים, בזמן שעדשות חניתה לא חילק שום דבר. בהנהלה הבינו שבלי השקעה אי אפשר להמשיך לקדם את המפעל, אבל בקיבוץ אמרו 'בשביל מה? אנחנו לא עושים כסף, וכל הזמן רק זורקים כסף'".
כאן נכנסה לתמונה קרן ההשקעות הסינית Rimonci. כמה שנים קודם לכן הקרן רצתה להשקיע במפעל לנוכח הזדקנות האוכלוסייה ועלייה בניתוחי הקטרקט, אך המגעים לא הבשילו. "יום אחד ב־2021 יורם שלח לי מייל שבו הוא כתב שהוא רוצה להתייעץ איתי על איך להיכנס לשוק הסיני", אומרת למוסף כלכליסט מנהלת הקרן רייצ'ל ליו. "התחלנו לדבר והפעם ראיתי שאפשר לזוז קדימה". הפעם זה נגמר באקזיט: קיבוץ חניתה מכר לקרן (באמצעות חברת ההחזקות שלה Ballet Vision) 80% מהמפעל בתמורה ל־35 מיליון דולר. 25 מיליון נכנסו לקיבוץ, היתר הועמד לטובת המפעל.
יורם, למה הקיבוץ העדיף למכור ולא להשקיע?
"למה הקיבוצים מכרו את תנובה, נטפים ואופטיקה שמיר? יש עשרות מקרים כאלה של תעשיות שהתפתחו בקיבוצים בשנות השבעים והשמונים, כשחקלאות הפכה לרכיב הכנסה בעייתי. אבל בשלב מסוים יש פחות ופחות חברי קיבוץ במפעל. המבוגרים פורשים לפנסיה והצעירים עוזבים את הקיבוץ. אז המפעל נעשה מבוסס על עובדי חוץ, והקיבוץ רצה לראות כסף מההשקעה שלו, כמו שעשו בקיבוצים אחרים עם תעשיות מצליחות, וכמו שהם עצמם עשו עם קוטלב כמה שנים קודם לכן".
טוביה ליבנה: "להיות חברה קיבוצית זה אומר להיות חלוצים ציוניים שיודעים שאם יקרה משהו – נתגבר ונמשיך. כי לאן נלך? פה ביתנו. אבל הם, המשקיעים מרחבי העולם שרצו להעביר את המפעל מהקיבוץ, רואים כלכלה, לא ציונות"
גלריה
מיקו עוז. "עסקית, הקיבוץ שלם עם המכירה. אבל נחמץ הלב שהמפעל פה נסגר, כי אם לא היתה מלחמה, כל זה לא היה קורה"
(צילום: דיאנה בחור ניר)
להעביר מפעל בחושך תחת אש
חברי חניתה רגילים לחיות בצל המצב הביטחוני, אבל דבר לא הכין אותם להשבתה המוחלטת של מפעל העדשות במלחמה הנוכחית. "איך שהתחילה המלחמה, ביום אחד, פתאום עצרו לנו את העבודה", אומר נתן פרץ, מנהל התחזוקה של המפעל. "פיקוד העורף אסר עלינו לעבוד, כי האתר שלנו חשוף לירי ישיר (בניגוד לקוטלב ששוכן על מדרון אחורי) ולא היו לנו באתר ממ"דים. אז עבדנו רק בלילות כדי להיות פחות חשופים, וכיסינו את המפעל בניילונים כדי שלא יהיה אור, עד שהצלחנו להשיג מיגונית. שכרנו מחסן מלאי ברמת ישי, כדי להוציא אליו את המלאי העצום שהיה במפעל, ושכרנו קומת ייצור בנשר, שאליה העברנו את המכונות.
"עבדנו קשה כדי להציל את המפעל. היינו באים בלילה עם וסטים קרמיים כדי להעמיס הכל במכוניות. וכל הזמן הזה לא היה לנו מושג איך נמשיך את הייצור, כי מפעל של ציוד רפואי הוא לא נגרייה. כל הזזה של מכונה היא צעד שכרוך בפיקוח ואישורים. לקח לנו כמה חודשים להקים חדר ייצור סטרילי מאפס בנשר ולאשר אותו. ועד שזה הושלם כבר היינו צריכים לעבור למפעל החדש באזור התעשייה בר־לב".
"זה היה כמו פאזל", מתאר אלכס מליארוב, מנהל הפיתוח. "אחת המכונות נמצאת באתר אחד, מכונה אחרת באתר שני. אתה לוקח עדשות חצי גמורות מאתר אחד ומעביר לאתר שני באריזה מיוחדת להמשך הטיפול. וכשאתה לא יכול להמשיך לייצר, נוצרת לך בעיה לטווח ארוך. עדשות מיוצרות במידות כמו נעליים, 0־40, וכשנגמר לך המלאי של מידה מסוימת, אי אפשר להשתיל מידה אחרת. ואם אין לך סחורה לספק — אתה מאבד את הלקוח. היינו צריכים לנהל דיונים עצובים, כמו 'יש לנו 50 עדשות מהדיופטר (יחידת מידה לעוצמה האופטית של עדשה) הזה במלאי — למי לשלוח אותן?'. כי אתה מבין שבמקום שלא תשלח אליו סחורה, אתה תיצור בעיה מתמשכת. משפט שלמה ממש".
"את הדיווחים הראשונים על פרוץ המלחמה ראיתי מסין", מספרת ליו. "התגובה הראשונה שלי היתה — אי אפשר לייצר מחניתה. חייבים לעזוב. צריך מקום לאחסון ולייצור, והכל דורש השגת אישורים מחודשים. בתקופה הזאת הגעתי לישראל כמה פעמים במעט הטיסות שהיו. לא היה ביטוח לנסיעות לפה, אבל לי זה לא שינה".
הלחץ מצד המשקיעים היה רב וליו נדרשה להגיב מהר. "בשנתיים הראשונות למלחמה הפסדנו חצי מיליון דולר בחודש", היא מסבירה. התוכנית שלה התבססה על שלושה מהלכים עיקריים: הקמת מפעל ייצור שני בסין (שתוכנן לקום עוד לפני המלחמה), העברת המפעל הקיים מחניתה לאזור התעשייה בר־לב ופיטורי עובדים — מ־80 ל־25 בלבד.
רק ב־2025 החלו אתרי הייצור החדשים לפעול, והחברה עלתה על מסלול התאוששות. ובזמן הזה המהלכים הכואבים גרמו להעכרת היחסים בין אנשי הקיבוץ לליו עד כדי סכסוך משפטי. "רייצ'ל דומיננטית, היא וואן מן שואו בענק", אומר אחד מחברי הקיבוץ. "ותחתיה אנשי הקיבוץ שישבו בהנהלה הרגישו שהם הפכו ממשמעותיים לתפעוליים, שכבר אין טעם לכנס אותם לישיבות, כי היא פשוט באה ומניחה החלטות שלה, שהם רק צריכים לבצע. היו עובדים שפוטרו, היו כאלה שעזבו מרצונם כי הרגישו לא בטוח ואחרים פרשו לפנסיה. כך שכיום חלק גדול מההנהלה הקודמת כבר לא נמצא בחברה, ובדצמבר, כשיורם המנכ"ל פרש, רייצ'ל לא מינתה מישהו במקומו, אלא את עצמה. זה גורם ללא מעט אנשים לחשוד שאולי היא מתכננת לסגור את הפעילות בישראל בכלל".
בפברואר השנה הקיבוץ תבע את הקרן על הפרת ההתחייבות שלה להשלים את יתרת הרכישה של החברה ל־100%. "המפעל מנוהל בשנים האחרונות באופן מלא על ידי הרוכשת והתובעים אינם מעורבים ואף ממודרים מהניהול", נכתב בכתב התביעה. עוד הוסיפו בקיבוץ כי "דירקטוריון החברה לא מתכנס, והמפעל מנוהל באופן ריכוזי על ידי נציג הרוכשת. בנסיבות אלה התובעים הגיעו למסקנה כי המשך אחזקתם במניות המפעל היא ריקה מתוכן ואין בה טעם".
ביוני הצדדים הגיעו לפשרה והקרן רכשה את יתרת השליטה ב־6 מיליון דולר. "ההצבעה על הפעימה השנייה של המכירה עברה בתמיכה של יותר מ־90%, זה משהו נדיר בקיבוץ", אומר מיקו עוז, מנהל העסקים של הקיבוץ. "אנשים רק רצו להשלים את המכירה".
לא צבט לכם בלב?
"עסקית, הקיבוץ שלם עם המכירה. אבל נחמץ הלב שהמפעל פה נסגר, כי אם לא היתה מלחמה, כל זה לא היה קורה".
עוד אומרים בקיבוץ כי "את קוטלב מכרנו לאמריקאים ב־2017, ועדיין הוא נשאר פה במשך כל המלחמה. רק בעדשות חניתה מיהרו מאוד לצאת. קשה לנו לראות את המצב של החברה, את פיטורי העובדים. אנחנו רק מקווים שלא נראה עוד חצי שנה שסוגרים את הפעילות בארץ באופן מוחלט ועוברים לסין".
בינתיים, גם הלקוחות חוששים ממצב החברה. הילטון ממשיך לפגוש בכל יום רופאים בבתי חולים כדי לשקם את המוניטין הפגוע של המותג מאז פרוץ המלחמה ולשכנע אותם שהסדר שב על כנו: "הרופאים מכירים אותי, אבל ברור לי שבראש הם חושבים עכשיו 'סין'. גם הם רוצים להבין לאן הולך המפעל, שאנחנו ממשיכים לעבוד פה ושהעדשות באותה איכות. ששום דבר בעצם לא השתנה".
רייצ'ל ליו: "אנשים רואים שקיצצתי בישראל ופתחתי פעילות בסין, ומפרשים זאת באופן שגוי. אין לי כוונה לסגור את הפעילות פה. מה שנכון לחברה הוא שיהיו לה שני אתרי ייצור שתומכים זה בזה כדי שלא ניתקע שוב בלי יכולת לספק סחורה"
ליו במפעל החדש בבר־לב. "כבר 20 שנה אני משקיעה בישראל. אומרים לי שנהייתי קצת ישראלית, כי אני מאוד סטרייט פורוורד, אפילו אגרסיבית"
"אין לי חרטה על הרכישה"
ליו (50) מתעקשת שאין בכוונתה להחזיק באתר הישראלי רק עד להשלמת הפיצוי מהמדינה. "אני לא כאן מאתמול", היא מבהירה. "כבר 20 שנה אני פועלת בעקביות בתחום ההשקעות בישראל, וגאה בכך שאני עוזרת לטכנולוגיה פה לגדול. אני מרגישה קשר מאוד אינטימי למדינה הזאת".
מה מחבר אותך לכאן?
"אני אוהבת את החשיבה מחוץ לקופסה של הישראלים, את הגישה של לשים דברים על השולחן, את זה שכולם רצים לעזור לך כשאת צריכה משהו.
"כשהחלטתי לעבור לגור כאן, אמא שלי בת ה־85 מאוד התנגדה. ואז כשהיה ניסיון החטיפה של טיסת פליי דובאי, היא ממש נלחצה. הראיתי לה סרטונים, והיא אמרה: 'אל תראי לי. זה מלחיץ אותי'. ואני עניתי לה: 'אמא, הפוך! תראי כמה אנשים פה קרובים אחד לשני, כמה הם אמיצים, איך הם משתפים פעולה. אם לא היו ישראלים על המטוס הוא היה מתרסק בוודאות. זה היה מעורר השראה, ועזר לי להגן על ההחלטה שלי לגור כאן. יש אנשים שאומרים לי שנהייתי קצת ישראלית, כי אני מאוד סטרייט פורוורד, אפילו קצת אגרסיבית, כשאני מסמנת מטרה".
המהלכים שלך מצליחים להלחיץ אנשים. למה, למשל, בחרת לקחת לידייך את ניהול המפעל? זה מאוד לא שגרתי ולא מקובל שמנהלת הקרן נכנסת לנעלי המנכ"ל.
"כשיורם התפטר, הציעו לי למצוא מנכ"ל, אבל ככל שצללתי לנתונים, הבנתי שעדיף לי לקחת את האחריות והלחץ האלה על עצמי. אני אדם שהוא hands on. אז בשנה שעברה עברתי לגור כאן כדי לעבוד קשה ולדחוף את החברה למסלול נורמלי".
בקיבוץ חושדים שאת רוצה להעביר את הידע לסין ולסגור את האתר הישראלי.
"לא, זאת לא האסטרטגיה שלי. הדבר הנכון לחברה הוא שיהיו לה שני אתרי ייצור שתומכים אחד בשני. כי אי אפשר להגיד ללקוחות שוב: 'משהו קרה, אני לא יכול לייצר ולשלוח לכם סחורה'. זה הרסני לחברה. אז עכשיו יש לנו פלאן בי. בעבר היה לנו מחסן רק פה, עכשיו יש גם בצרפת. אנשים רואים שקיצצתי פה, ופתחתי פעילות שם ונותנים לזה פרשנויות שגויות".
את מתחרטת שרכשת את חניתה רגע לפני המלחמה?
"אפילו לא לרגע אחד. חניתה היא יהלום, ואני מאמינה שאוכל ללטש אותו עד שיבריק. אומנם יש תקופות מעבר, ולפעמים אני עושה דברים שלא כולם מבינים, אבל חניתה היא חברה טובה, ויש לי אפס חרטה על הרכישה".
מה התוכניות שלך לעתיד החברה?
"אנחנו נמצאים באירופה, ובתהליכים להיכנס לסין. התוכנית שלי היא להיכנס בשנתיים הקרובות לעוד 20 מדינות, ול־40 בתוך ארבע שנים. כניסה לשווקים חדשים מחייבת כמובן גם שיפור של יכולות התפעול והייצור, לא רק טכנולוגיה מתקדמת. צריך גם לשכנע את הרופאים שאתה הכי טוב. כיום חברות גדולות יכולות למכור מוצר זהה לשלנו בפי 3 יותר כסף. אז אנחנו נצטרך גם לחנך את השוק".
יש עוד משמעות למותג חניתה?
"הציעו לי לשנות את השם, ואמרתי שזה לא יקרה. כאן העסק נולד. אתה לא יכול לבחור מי האמא שלך. אני רוצה להזריק דם ורוח חדשה למותג, אבל לא להחליף אותו".
נתן הילטון, איש שיווק ומכירות של עדשות חניתה ולשעבר חבר קיבוץ. "לקוחות רוצים להבין לאין הולך המפעל, שאנחנו ממשיכים לעבוד ושהאיכות אותה איכות"
(צילום: יובל חן)
מפעל עדשות חניתה החדש. "בשנתיים הראשונות למלחמה הפסדנו חצי מיליון דולר בחודש על השבתת המפעל", מסבירה ליו
(צילומים: אלעד גרשגורן)
מה יהיה עם הפיצוי מהמדינה?
מעל תוכנית השיקום לעדשות חניתה מרחפת עננה אחת גדולה: הפיצויים מהמדינה על אובדן ההכנסות בזמן המלחמה. עדשות חניתה הגישה בקשה לפיצוי בסכום של 54 מיליון שקל ממס רכוש, וקיבלה עד כה 17 מיליון שקל בלבד.
"אנחנו זקוקים להחלטה מהירה של המדינה כדי לשים את הפרק הזה מאחורינו", אומרת ליו. "אנחנו באפלה מבחינת מצב הפיצויים, בלי שקיבלנו שום תשובה או עדכון מהמדינה על סטטוס הטיפול בפנייה, שהגשנו לפני שנה ושמונה חודשים. אני תוהה אם הסיבה לאפליה היא שאנחנו קרן סינית. אני רוצה להניע את חניתה, הוצאתלי אותה ממצב של סיכון בעזרת הלוואה של 5.5 מיליון דולר שלקחתי מהבנק בריבית עצומה של 7%, כך שלמעשה אנחנו עובדים כרגע בשביל הבנק. הרווח שלנו לא מגיע להיקף הזה. הכסף שאני לווה מבנק בסין עולה לי 2%. אני לא אומרת: אם לא תעבירו לי פיצויים, האתר בישראל ייסגר. אבל חייבים להבין שזה כן שם עלינו לחץ עצום, וזה נטל שאני חייבת להוריד מעלינו".
מרשות המסים נמסר: "המסמכים שעדשות חניתה הגישה נבחנו ובשבועות הקרובים תינתן תשובת המדינה לגבי שארית הפיצוי".
"אני מאוד אופטימי", אומר ליבנה לסיכום. "אבל זאת לא חוכמה, כי אני אופטימי מטבעי. איבדנו אנשים נהדרים בפיטורים ועברנו קושי עצום במעברים מחניתה לרמת ישי, לנשר ולאזור התעשייה בר־לב, אבל ההנהלה משדרת שהיא עושה את כל מה שאפשר, וכולנו נרתמנו במקסימום למאמץ העליון למען החברה. ותסלחו לי, זה גם מאמץ לאומי. יש מי שנלחמים ויש מי שעובדים וזו שותפות גורל. לפעמים עושים ניתוח ומסירים איבר כדי שכל הגוף ימשיך לחיות בבריאות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן".
