1 מזל טוב, יש לנו כנסת. התחושה היא אומנם שהיינו צריכים לרוץ אולטרה־מרתון כדי להגיע לרגע הזה, אבל הנה, הגענו. בחרנו 120 נבחרי ציבור, והם הושבעו לתפקידם, ואני מקווה שהם יעשו אותו כמו שצריך. אחרי השבעת הכנסת, אני קצת פחות מוטרד מהרכבת הממשלה. לא כי הסיכוי לבחירות חוזרות פס מן העולם, ולא כי הממשלה הבאה, אם בכלל תקום, תהיה ממשלת חלומותיי. פשוט כי משהו בהשבעת הכנסת הרגיע אותי. כשניסיתי להבין למה, זה הכה בי: זהו הצעד הראשון בחזרה לנורמליות. צעד קטן, מהוסס אפילו, אבל צעד ראשון בכיוון הנכון. אחרי ארבע שנים קשות, מתוכן שלוש איומות ממש, קיבלנו השבוע רגע מרענן ומנחם.
טקס השבעת הכנסת כשלעצמו לא מרגש. אני לא לגמרי מבין למה אנחנו עוטים על עצמנו גינונים בריטיים — מהשטיח האדום דרך שיירת הפרשים שמלווה את הנשיא ועד הפרחים בדש המקטורן — כשכולם יודעים שבעוד רגע כל החבר'ה האלה ישובו להלום זה בזה, לגדף ולהתבהם. לשם מה העמדת הפנים?
ובכל זאת התרגשתי, דווקא ביום שלפני. לקראת ההשבעה עורכים יום אוריינטציה לחברות וחברי הכנסת החדשים, והתמונות משם הן אלה שנגעו ללבי. ראיתי שם את שירה שפירא ממפלגת ישר, אמו של גיבור ישראל ענר שפירא. כשאני נזכר בסרטונים של ענר הודף בידיו החשופות עוד רימון ועוד רימון ועוד רימון מתוך מיגונית המוות, עיניי מתמלאות בדמעות של צער ויראת כבוד. המראה של אמו נכנסת למליאת הכנסת לתפוס את מקומה כנבחרת ציבור טלטל אותי.
כך גם התמונות של צבי מור ממפלגת הציונות הדתית, אביו של פדוי השבי איתן מור. איתן עבד כבריסטה באחד מבתי הקפה הירושלמיים האהובים עליי ונחטף ממסיבת הנובה שבה עבד כמאבטח, אחרי שחילץ רבים מהמבלים. הוא היה בשבי חמאס כשנתיים. אביו ואמו פעלו לשחררו בדרך שהפוכה לחלוטין מתפיסת עולמי. תהום אידאולוגית פעורה בין צבי מור וביני. ובכל זאת מרגש אותי מאוד לראות גם אותו לוקח על עצמו שליחות ציבורית כדי לנסות להפוך את ישראל למקום טוב יותר.
ומה שהרשים אותי יותר מכל היה לראות את אלישע מדן מהליכוד נכנס למליאה. בנובמבר 2023 הוא נפצע אנוש ברצועת עזה, כשנכנס לבית ממולכד. ארבעה מחבריו לנשק נהרגו לידו. הוא איבד את שתי רגליו, והחל בשיקום ממושך וקשה. אני זוכר ששמעתי אותי מתראיין לנדב פרי בפודקאסט שלו (המלצת האזנה ראשונה), זוכר בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כשהאזנתי לו. בשיחה ביניהם הכרתי אדם שבינו וביני כמעט שאין דבר משותף, לכאורה. הוא בשר מבשרה של צמרת הממסד המתנחלי, אבל חי כיום בקיבוץ בנגב. הוא לוחם, והקים במו ידיו יחידות חילוץ. בימי החקיקה המשפטית הוא היה עמוק במחנה ההפוך משלי. אבל בפודקאסט הוא סיפר שהבין שהדרך שפסענו בה עד 7 באוקטובר היתה דרך של ריסוק ישראל במקום בנייתה. אני מניח שדעותינו עדיין שונות למדי אבל אני לא יכול שלא להתרגש כשאני חושב על אדם שחירף את נפשו כדי להגן עליי ועל המדינה ששנינו אוהבים, ואני ודאי שלא יכול שלא להתרגש כשאני רואה אותו נכנס לכנסת, על שתי רגליים תותבות, עם קביים, כדי להילחם על העתיד של כולנו, ולא יכול שלא להתרגש כשאני רואה כנסת חדשה שלמה שקמה להריע לו כשהוא מכריז "מתחייב אני".
כל אחד מהאנשים האלה הוא עדות לכך שהשבר העמוק שחולל 7 באוקטובר מקבל ביטוי פוליטי. זוהי תחילתו של תהליך שבסופו, בעוד כמה מערכות בחירות, לפוליטיקה שלנו יש סיכוי להיראות אחרת.
אני מתגעגע לעתיד שבו נבחרי הציבור זוכרים שהם עובדים עבורנו, זוכרים שתפקידם הוא למצוא את הדרך לעבוד יחד, גם עם יריבים פוליטיים, כפי שהיה בעבר, ודנים בכובד ראש בנושאים עקרוניים מהותיים, במקום לדרוס אלה את אלה ולהתמקד בשימור הג'וב
2 47 ח"כים חדשים הושבעו השבוע — 40% מהכנסת הקודמת הוחלפה. וטוב שכך. זה שיעור תחלופה די סטנדרטי ב־20 השנה האחרונות (חוץ מכנסות 21 ו־22, שהיו בעצם סיבובים חוזרים שבהם רוב חברי הכנסת המכהנים נבחרו שוב).
כמה שבועות או חודשים אחרי 7 באוקטובר, אחרי ההלם והיגון והפחד, כשהגיע הזעם היוקד, הייתי מאלה שדיברו על הצורך "להחליף את כל ה־120". אני עדיין סבור שכל מי שנשאו בתפקיד פוליטי כלשהו ביום הטבח צריכים לפנות את מקומם לנבחרי ציבור חדשים, כאלה שלא היו חלק מהמחדל והכישלון. אבל אני מבין שאי אפשר להחליף אותם בבת אחת. אולי אפילו מוטב שלא.
וכשבוחנים את הכנסת החדשה רואים את הנבחרים החדשים. רואים אנשים שהמחשבה להיות ח"כים כנראה לא עברה לרגע בראשם לפני 7 באוקטובר. ובכל זאת הם הבינו שהם נדרשים, הרגישו שהם לא יכולים לעמוד מנגד כשהמדינה שלהם הולכת לאיבוד, ובחרו לקחת על עצמם את השליחות הזו.
אלה לא רק שפירא ומור ומדן. לצדם יישבו במליאה רפי בן שטרית, ששכל את בנו אלרואי, ונבחר מטעם ישראל ביתנו; וטלי גואילי, ששכלה את בנה רני, נאבקה להשיב את גופתו לישראל ושוריינה בליכוד; ושרון שרעבי, גם הוא מישראל ביתנו, ששכל את אחיו יוסי, את גיסתו ליאן ואחייניותיו נויה ויהל, ונאבק באופן מעורר הערצה להחזיר את אחיו אלי מהשבי; ועמרי רונן מהדמוקרטים, יליד כפר עזה שסבתו נירה נרצחה ביום הטבח בעוד הוא קפץ עם צוותו לניר עוז. חייהם נשברו ב־7 באוקטובר, והם קמו כדי לפעול. הם מסמלים בעיניי את תחילתו של התיקון, את תזוזת הלוחות הטקטוניים.
ויש בכנסת החדשה גם אנשים שהיו משרתי ציבור, שפרשו מזמן והיו יכולים להמשיך בחייהם בנחת במגזר הפרטי ולעשות ארגזים של כסף, אבל בחרו לשים הכל בצד ולהתגייס — שאול מרידור, קרן טרנר, טל אוחנה, נועם תיבון, כמיל אבו רוקן, תאיר איפרגן, ענבר הרוש גיטי, לירן אבישר בן חורין, טליה לנקרי. ההתגייסות המחודשת שלהם נהדרת. ההבנה שאי אפשר יותר רק לשבת באולפנים, שצריך להיכנס לתוך הקלחת ולשאת באחריות כדי לשנות את העתיד. גם הם דם חדש, ודאי יחסית לכל מי שיושבים בכנסת כבר שנים, שהלחימו את עצמם לכיסאות.
אפילו במפלגות החרדיות רואים ניצני שינוי. נבחרות ציבור עוד אין שם, אבל גם כמה אנשים שחשבנו שיהיו האחרונים לכבות את האור כבר לא שם, משה גפני למשל. אריה דרעי. במערכות הבחירות הבאות המגמה של רענון השורות עתידה להתחזק, בייחוד אם הכנסת הנוכחית תהיה אפקטיבית, ממושכת ותעבוד למען הציבור.
3 באחד הערבים הקרירים השבוע פסעתי בירושלים והאזנתי לפרק חדש של הפודקאסט המופלא "שיר אחד", שהתמקד ב"השיר על הארץ" (המלצת האזנה שנייה). אני אוהב מאוד את השיר הזה, שנורית גלרון שרה, יוני רכטר הלחין והמחזאי יהושע סובול כתב. סובול סיפר בפרק איך נולד השיר, תיאר איך שלובים בו זיכרונות ילדותו הנשכחת. ברגע השיא של הפרק הזה המראיינת (מאיה קוסובר הנהדרת) ביקשה מסובול שיקריא את השיר שכתב. הוא התחיל:
"בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.
איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת
איפה אותה אהבה מגוללת בחול
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל"
כשסובול הגיע לחלק הזה של השיר, קולו רעד. הוא הקריא את המילים בדמעות, בגרון חנוק. כשקוסובר שאלה אותו למה, סובול סיפר שהמילים האלה לא רק מתארות געגוע למדינה שהיתה ואינה עוד, אלא הן גם געגוע לעתיד. למדינה שיכולה להיות, למדינה שאנחנו נכספים אליה.
הסכמתי עם כל מילה, ועם התחושה העמוקה, זו שאכן חונקת את הגרון. אני מתגעגע לעתיד הזה. לעתיד שבו נבחרי הציבור שלנו זוכרים שהם עובדים עבורנו. לעתיד שבו הם זוכרים שתפקידם הוא למצוא את הדרך לעבוד יחד, גם עם יריבים פוליטיים, כפי שהיה בעבר, וכפי שראוי שיהיה. לעתיד שבו נבחרי ציבור דנים בנושאים עקרוניים מהותיים לעתידנו — חוקה? שילוב חרדים וערבים? מזרח תיכון חדש? — בכובד ראש, במקום בניסיון לדרוס אלה את אלה, במקום להתמקד רק בשימור הג'וב שלהם, במקום לחשוב אך ורק על 30 השניות שהם יעלו לטיקטוק בניסיון להפוך לוויראליים.
אני לא נאיבי. בקרב נבחרי הציבור שלנו יש אנשים שלדעתי לא ראויים לשאת בתואר הזה, שאני לא חושב שהגיעו כדי לעבוד. אבל זה היופי בדמוקרטיה: שדעתי היא אך ורק דעתי שלי, וקולי הוא רק קול אחד, שווה ערך ומשקל לקולו של כל אחד ואחת אחרים מאזרחי ישראל, מאיה או אלקנה או מוחמד או מנחם או קורל.
אלדד סיטבון — במקצועו מסעדן, בתחביבו עכבר הנתונים של הטוויטר הישראלי, תחת השם "מואיז הקטן" — צלל השבוע לתוצאות הבחירות, ופרסם אנימציה שמדמה איך הצביע כל עשירון, איך היתה נראית הכנסת אם היתה נבנית רק על קולות העשירון העליון, או רק על קולות העשירון התחתון, או כל עשירון אחר באמצע. בעשירונים התחתונים המפלגות הערביות והחרדיות מקבלות המון מנדטים. באמצע התמונה כבר דו־גושית, אבל במעמד הביניים למחנה נתניהו עדיין יש רוב. בעשירונים העליונים התמונה מתהפכת.
מה שאני אוהב בנתונים האלה הוא שהם רחוקים מהכנסת. החלוקה של 120 הנבחרים שלנו לא דומה לחלוקה שאף אחד מהעשירונים היה בוחר. היא החיבור, השקלול, שלהם. היא הפסיפס המשוגע של החברה הישראלית, של הארץ הזאת. כך ראוי שיהיה. זה מה שאנחנו צריכים לראות.
וזה מה שראיתי ביום האוריינטציה, וגם בהשבעה. זה מה שראיתי כשהתעכבתי על חברי הכנסת החדשים. ראיתי את הרב־גוניות של ישראל, את פנינו הרבות, ואת הכוונה של המשמרת החדשה להתחיל לשנות את מה שכבר מזמן היינו צריכים לשנות.
אז בואו. בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ, בואו נשיר את השיר הצהוב של החול. בואו נקווה שמה שהיה לא יהיה עוד. שזהו פתח לתקווה, להתחלה חדשה, צעד ראשון בדרך לעתיד שכולנו מתגעגעים אליו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
