פה בישיבה כולם איתך, מדברים על זה בבית הכנסת", אומר למוטי לייטנר גבר חבוש כיפה שחורה. אנחנו נמצאים בחוג בית בשכונת וילות יוקרתית ברמת גן ("שכונה של צפונבונים", אומר האיש בחיוך), יומיים לפני הבחירות. מנהיג רשימת הציבור החרדי מחייך אליו ומקשה: "בבית הכנסת שלך תומכים בי למרות מה שאמר הרב דב לנדו (ממנהיגי הציבור החרדי הליטאי), שאני אישרף באש הגיהינום?". אבל האיש, שעדיין מחייך, מתחמק מתשובה.
האווירה בחוג הבית נלהבת ואופטימית. המספר 60 אלף קולות נזרק שוב ושוב לאוויר. אבל בשיחות פרטיות הטון משתנה. בנו של האיש שניגש ללייטנר לומד בישיבת יבנה הסמוכה, שבה לומדים חרדים לתעודת בגרות לצד לימודי הקודש. הוא מדבר בחופשיות, אבל מבקש להישאר בעילום שם — בקשה שתחזור בעוד שיחות רבות לכתבה. הוא מציע לארגן ללייטנר וליתר בכירי הציבור החרדי פגישות, אבל גם חושש שיתנכלו לו ולילדיו. והוא גם מודה שלמרות התמיכה ברשימה, הוא עצמו יצביע גם הפעם ליהדות התורה. "הבטחתי לסבא שלי", הוא מסביר, אבל מסייג: "אם היתה היתכנות לעבור את אחוז החסימה, כנראה שהייתי מפר את ההבטחה הזאת".
השיחה הקצרה הזו מספרת את הסיפור של מפלגת הציבור החרדי כולו. היא היתה אמורה להראות כמה חרדים מוכנים לעשות בקלפי את מה שכבר עשו בחייהם: לבחור בדרך אחרת. לא היו לה תקוות לעבור הפעם את אחוז החסימה, אבל כן להוכיח שהקרקע זזה מתחת לרגליים של הנהגת החברה החרדית. "30 אלף קולות זה רעידת אדמה, 90 אלף זו מהפכה", אמר לי לייטנר יממה בלבד לפני פתיחת הקלפיות. בסיום היום, התוצאה היתה אחרת לגמרי: רק 10,594 אזרחים הצביעו זך. אבל האם המהפכה נכשלה? מבחינת לייטנר, בחירות 2026 היו רק ההתחלה.
הבית בבית שמש
"הבנו שמותר לא רק לחלום"
לייטנר (33) נשוי לאילה ואב לארבעה. הוא נולד בירושלים למשפחה מחסידות רחמסטריווקא הקטנה וגדל בביתר עלית. בבגרותו למד פיתוח תוכנה במכללה החרדית אברטק (כיום JBH) ועבד בין השאר בחברת התוכנה RavTech וחברות הסייבר Deep Instinct ו־NSO.
ההתעוררות החברתית שלו החלה כשעבר עם משפחתו לבית שמש וגילה שהמקצוע שרכש מציב מכשול בפני ילדיו: חיבור האינטרנט שנדרש לעבודתו בסייבר לא קיבל את אישור הכשרות של הרבנים המקומיים, ובלי האישור לא נמצא לילדיו מקום במוסדות החינוך. במשך כחצי שנה לייטנר נאלץ להסיע את ילדיו מבית שמש לביתר עילית מדי יום, עד שנשבר לו — ב־2022 הוא לקח את העניינים לידיו והקים בבית שמש תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות של רשת החינוך הממלכתי־חרדי נצח של הרב מנחם בומבך, שמשלבת לימודי קודש וחול. "ההקמה נמשכה כחודש בלבד", הוא מספר, "ראיתי כמה אנשים חיכו לבשורה הזאת".
שם לייטנר נולד מחדש כאקטיביסט. המקרה הזה גרם לו להבין שמשהו עמוק בחברה החרדית חייב להשתנות. אבל אז פרצה המלחמה, והוא התנדב לצה"ל ושירת 200 יום ביחידה הטכנולוגית של חיל האוויר. כשאני שואל אותו כעת אם הוא תומך בחובת גיוס לחרדים, הוא משיב בשלילה. "כשרוצים להביא חרדים לצה"ל, עובדים בזה, לא עסוקים בענישה", הוא אומר. "הצבא צריך לפתוח להם מסלולים ייעודיים, ואם הוא לא עושה זאת, אז שהמדינה תכפה עליו".
ב־2024 לייטנר הסתער על היעד החברתי הבא: הבחירות המקומיות. הוא הקים את רשימת דרך, שייצגה חרדים עובדים, והשיגה שני מנדטים (6% מהקולות). לייטנר עצמו מונה למשנה לראש העיר.
משם הדרך לפוליטיקה הארצית היתה קצרה. לייטנר החל לגבש עם קבוצת חברים את הרעיון לקחת את ההתארגנות המקומית קדימה, ולערער על ההגמוניה המסורתית של יהדות התורה וש"ס. "היו לנו חששות", הוא אומר, "הכרנו את האתגרים, אבל חברנו לכמה גיבורים וגם לפילנתרופים שהסכימו להיות העוגן הכלכלי של היוזמה הזאת. הבנו שמותר לא רק לחלום, אלא גם לבצע".
הסלון ברמת גן
"אני במגרש הביתי פה"
הסביבה החברתית והכלכלית שבה לייטנר בילה את ימי הקמפיין האחרונים מלמדת רבות על המהפך הכלכלי שעובר על שכבות מסוימות בציבור החרדי. חוג הבית ברמת גן נערך בווילה מטופחת ויוקרתית בלב עיר חילונית, אבל לא היה אפשר לטעות בזהות הדיירים: כרכי ש"ס, משניות וספרי הלכה מצטופפים על המדפים. טלוויזיה אין, ועל השולחן חיכה לקהל קייטרינג מהדרין "של הביוקר". הגברים היו לבושים במכנסיים מחויטים וחולצות מכופתרות, וכמה מהם ענדו שעוני רולקס. הם התיישבו בסלון, בעוד הנשים התכנסו בנפרד בחצר. מחיצה אין, אבל הגבול ברור: הגברים בפנים, קרובים לדובר, הנשים בחוץ.
הנוכחים כולם מגדירים את עצמם חרדים. המילה "מודרניים" אינה נחוצה להם. הם עובדים במקצועות חופשיים, וכפי שמסביר לי אחד מהם, "במקרה נפלת על חרדים שנמצאים על הצד הטוב של הפרוסה. יש פה אנשים שמרוויחים הרבה מאוד כסף".
תחושת העלבון משותפת לנוכחים בסלון בכל הנוגע ליחס לחרדים עובדים. "אני יודע איך אבא שלי חי וחונך, איך סבא שלי חי וחינך", אומר לייטנר וזוכה להסכמה. "יום אחד יבוא מישהו ויגיד שאם התחתנת וחתמת על כתובה שאתה הולך לפרנס את המשפחה, אז אחרי שאתה יוצא לעבוד אתה סוג ג', וילדיך לא יקבלו מוסד חינוך? זה טירוף הדעת".
בסלון הזה, הוא יודע, יושבים אנשים שכבר מצאו לעצמם מוצא. "אני במגרש הביתי פה, כי אתם כן עשיתם את זה", הוא אומר. "היו לכם המשאבים הכספיים, התמיכה הקהילתית והכוחות הנפשיים לבחור אחרת, גם כשנדרשתם לשלם מחיר. לאחרים, בבני ברק, בבית שמש, באלעד ובמודיעין עילית, האפשרות הזאת רחוקה יותר. לא כולם גיבורים".
אחד הנוכחים מציע ללייטנר קיצור דרך: לקחת מנתניהו תפקיד של סגן שר, לצבור השפעה ולרוץ בפעם הבאה. לייטנר מסביר שתחילה ביקש להשתלב במפלגות הקיימות, אך זה לא הבשיל לכדי ביצוע. לדבריו, "רצינו להיות בלוק בתוך אחת המפלגות, כי הבנו שאנחנו שניים עד שלושה מנדטים חרדיים. כשזה לא קרה, החלטנו לעשות 'אול־אין'".
"פה כולם איתך", אומר הגבר מרמת גן. לייטנר מקשה: "תומכים בי למרות שהרב לנדו אמר שאישרף באש הגיהינום?". "כן", הוא עונה, "אבל אני אצביע יהדות התורה. הבטחתי לסבא שלי. אם היתה היתכנות לעבור את אחוז החסימה, כנראה שהייתי מפר את ההבטחה הזאת"
גלריה
לייטנר בחוג בית ברמת גן. "אתם עשיתם את זה", הוא אומר לקהל. "היו לכם המשאבים הכספיים והכוחות הנפשיים לבחור אחרת, גם כשנדרשתם לשלם מחיר. לאחרים בבני ברק, בבית שמש ובאלעד האפשרות הזאת רחוקה יותר"
(צילום: אוראל כהן)
ברחוב החרדי
"מי הרבנים שלך בכלל?"
יממה לבחירות, הרוח האופטימית מקבלת לוח זמנים מדוקדק. טוביה, העוזר האישי של לייטנר, שולח לי פלאייר ואני מצטרף ליום שטח מתוח בריכוזים החרדיים הגדולים. החלק הראשון נקרא "שיירת האחריות": "רונדו" כלי רכב שיוצא ל"הפגנת עוצמה" בבני ברק, אשדוד, בית שמש וביתר עילית.
היום תוכנן לפרטי פרטים, אבל בשטח הבלגן חגג. ב־14:15 השיירה היתה אמורה להגיע לבני ברק, אבל לשטח הגיעו רק חמישה כלי רכב מקושטים בצהוב המפלגתי ובמערכת כריזה, כשאיש אינו יודע אחרי מי נוסעים ומתי יוצאים. לייטנר עצמו ממתין במעלה הרחוב, עסוק בשיחות טלפון ובצילום סרטוני וידיאו. כמה עוברי אורח מביטים במכוניות בתיעוב. הילדים סקרנים, וכמה מהם מבקשים פוסטרים לאוסף. מתברר שגם זה תחביב בבני ברק. לבסוף מחליטים לוותר ולחתוך לבית שמש.
אני מתיישב בטסלה של מוטי רובינשטיין (41), מספר 5 ברשימה, והוא מספר על הרב שדרכו הגיע לפוליטיקה: דוד לייבל, ממקדמי השתלבות החרדים בחברה ובצבא ומי שהיה מעורב בהקמת חטיבת חשמונאים, החטיבה החרדית בצה"ל. לדרך הזאת, הוא מספר, היה מחיר. לדבריו, לייבל עזב את בני ברק בעקבות התנכלויות ופריצה לביתו.
כשהשיחה עוברת לפרנסה. רובינשטיין מבקש להסביר את העוני החרדי דרך האפשרויות המצומצמות שעומדות בפני גבר שיוצא לעבוד. "גם אלה שעובדים לא ממצים את כושר ההשתכרות שלהם", הוא אומר. "אני לא חושב שיש רעבים ללחם ממש, אבל אנשים מקבצים נדבות". הוא מספר על חבר שראה חרדי מגיע לסופר לקראת הסגירה עם עגלת תינוק ומבקש את הירקות שעומדים להיזרק. "הילדים בסוף אוכלים. השאלה מה. הנזקקות הזאת משפיעה".
בבית שמש מצטרפות אלינו עוד מכוניות, והשיירה מתחילה לנוע. לזמן קצר נדמה שהפלאייר הצהוב קורם עור וגידים. אבל עד מהרה המכוניות מאבדות זו את זו. הרחובות כמעט ריקים והקריאות מתפזרות בין הבתים. רובינשטיין מתייאש ופונה למטה הבחירות.
התחנה הבאה היא הכותל המערבי. בזמן שהמתנו להיכנס לרחבה, לייטנר מתקשר: "ביבי הגיע? ראיתם אותו?". גם בהמשך הוא מנסה לתאם עמו זמני ביקורים. לפני הכניסה לרחבת הכותל צעיר חרדי מזהה את לייטנר וצועק: "אתה תישרף בגיהינום. לעולם לא יסלחו לך. אתה תשלם את המחיר".
ברחבה מצטרפים לפמליה עוד אנשים, ובהם הרב האמריקאי יהושע פפר, משפטן המבקש לחבר בין מחויבות לתורה להשתתפות בחיי המדינה. החבורה נעמדת לתפילה. בדרך החוצה עוצרים אותם כמה אברכים. "תגיד לי, מי הרבנים שלך? איזה רבנים תומכים בך?", שואל אחד מהם. לייטנר מצביע על האיש שלצדו: "הנה, זה הרב פפר". "מי זה הרב פפר? בחיים שלי לא שמעתי עליו". הוויכוח מתלהט, החבורה מתעכבת עוד קצת, ואז ממשיכה הלאה. מאחור נשאר הכותל. פנינו לקומזיץ חגיגי — הבטחה להתרוממות רוח.
אורי אייזנברג, שהעמיד ערבות בסך של 180 אלף שקל למפלגה: "יש עשרות אלפי בתי אב חרדיים שמשתלבים בישראליות, בצבא או בעבודה. אבל יש הבדל בין חרדי שאומר 'אני ימין' לבין הצבעה שאומרת 'אני רוצה לנסח מחדש את החרדיות'"
משה גפני נואם בעצרת של יהדות התורה בבני ברק, יומיים לפני הבחירות. "לא נכשלנו", אומר לייטנר. "השמענו קול חזק שהוביל את המפלגות החרדיות לראשונה לחבק את החרדים העובדים"
(צילום: יובל חן)
מהכותל לקומזיץ
הכסף שמאחורי הקמפיין
הקומזיץ מחכה לנו בווילה ירושלמית מפוארת בטלביה, בביתו של אורי אייזנברג, בנו של שלמה אייזנברג מחברת הנדל"ן ישרס. אייזנברג עומד בראש תוכנית "קודקוד", המכשירה חרדים למקצועות הטכנולוגיה. המארח הוא גם אחד ממעניקי הערבויות למפלגה, עם ערבות של 180 אלף שקל.
אני מצטרף ללייטנר ברכבו בנסיעה מהכותל. אחרי הוויכוחים על זכותם של חרדים לבחור איך לחיות, אני מבקש לדעת עד כמה לתפיסתו החירות הזאת עומדת גם לרשות מי שאינם חרדים.
"עשורים של כפייה דתית יצרו ריאקציה ואנטגוניזם לדת. אין חוק שמחייב לצום ביום כיפור או לעשות ברית מילה. הדרך היא דרכי נועם. פתרון אפשרי לתחבורה בשבת הוא להעביר את הסמכות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות, וכל עיר תפעל לפי בחירת תושביה. אני לא מתיימר לפתור הכל. אנחנו ניסוי חברתי מרתק, עשרות קבוצות שצריכות ללמוד לחיות יחד".
איתנו באוטו יושב גם הרב פפר, שמרעיף על לייטנר תשבחות. הוא מגיע מלוס אנג'לס, ושם, הוא אומר, החרדים לא חיים על חשבון המדינה. בישראל, לטעמו, החרדיות נעשתה "קומוניסטית". כשנצא הוא יציע לה מורה דרך אחר: מילטון פרידמן, הכלכלן שדגל בצמצום התערבות הממשלה בכלכלה.
בווילה נאספים אנשי הקמפיין של לייטנר, יועצי תקשורת ומשפיעני רשת, שאת חלקם אפגוש למחרת במטה ברמת אילן. מוזיקה חסידית ממלאת את החלל. על השולחנות מונחים משקאות חריפים וכיבוד מקייטרינג יוקרתי.
זה המקום לדבר גם על הכסף. לחזון שובר המוסכמות שלו לייטנר הצליח לגייס תמיכה לא מבוטלת, מחרדים וממי שאינם חרדים. בראש הרשימה ניצב יזם ההון סיכון שלמה דוברת, שהעמיד למפלגה שני מיליון שקל. אפי שקדי מאפי קפיטל העמיד 200 אלף שקל, ומשה יהודה זוננפלד וראול שטיין העמידו 180 אלף שקל כל אחד. גם יאיר שמיר ואדוארד קוקרמן העניקו ערבויות. ערב הבחירות הסתכם היקף הערבויות בכ־5.6 מיליון שקל, לצד תרומות בסכום של 130 אלף שקל.
אחרי השיירה שאיבדה את דרכה והכריזה שנאלמה ברחובות הריקים, כאן יש קהל, ויש שפע. אני נעצר להביט בבית ובחצר המטופחת. הירקות שהאב ההוא ביקש לקחת מסופר לפני שיושלכו לפח נראים פתאום רחוקים מאוד. כל היום דיברו איתי על העוני החרדי; את הערב אנחנו מסיימים בביתם של מי שיכולים להרשות לעצמם לממן את המאבק בו.
עימותים מחוץ לקלפי בביתר עילית. ברחבת הכותל צרח צעיר על לייטנר: "אתה תישרף בגיהינום. לעולם לא יסלחו לך"(צילום מסך: Instagram/hatzibur_haharedi)
ד"ר נחומי יפה. "החרדים מוכנים לשינוי יותר ממה שהם חושבים"(צילום: שלו שלום)
היום שאחרי
"השקענו מעט מאוד בשטח"
למחרת אני משוחח עם אחד הפעילים. לדעתו, אחת הסיבות לכישלון היא הצבתה של יפה ברשימה. היא סומנה כשמאלנית. ברגע האמת, הוא אומר, הם העדיפו את בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. לייטנר תולה את התוצאה בעיקר בחשש מבזבוז קולות. "לדרוש ממצביעים להצביע למשהו שהם יודעים שלא עובר את אחוז החסימה, כנראה שזה יומרני מאוד", הוא אומר בשיחת הסיכום שלנו.
לדבריו, ככל שהתקרב יום הבחירות, כך גבר הלחץ לבחור צד במערכה שהוצגה כקיומית. גם אנשים מהמעגל הקרוב אליו, בני משפחה וחברים, הודיעו לו שיצביעו למפלגה אחרת למען הגוש. לצד ההסבר הזה הוא מבטיח גם בדיקה פנימית. "אעשה תחקיר אכזרי בכל זירה: קמפיין, דאטה, שטח, אופרציה, חוגי בית, הכל. אני רוצה גם להוציא את זה למכוני מחקר כדי להבין את האנשים שאמרו שהם רוצים להצביע לנו וחששו מאחוז החסימה".
על חולשה אחת הוא כבר מוכן להצביע: "שטח לא היה לנו. השקענו מעט מאוד בשטח. הכסף הלך על הקמפיין עצמו. אבל אנחנו חייבים לבנות תמיכה בשטח. ממש לעבור עיר עיר, קהילה קהילה. בכל שבוע לנסוע לקהילה אחרת לדיון, לשיחה, להצגת הרעיונות. לעשות חריש עמוק כדי להגיע להיכרות רחבה איתנו בציבור. אם חשבנו שזה יהיה איזשהו אקזיט, עכשיו צריך לעשות את זה בדרך היסודית והמעמיקה יותר".
כיוון מחשבה נוסף הוא להשיג יותר חיבורים בבחירות הבאות. לייטנר מסכים שבלוק מפלגות עשוי להיות מהלך נכון, אך מבהיר שאם לא יימצאו שותפים, ירוץ שוב לבד. "אנחנו אירוע אידאולוגי, אנחנו לא אירוע של ג'ובים. הבשורה הזו חייבת להישמע במרחב".
אייזנברג, מנגד, סבור שהציבור החרדי צריכה להמשיך כתנועה, לא מפלגה. "יש קהל גדול שראה בזה כיוון נכון", הוא אומר, "אבל לא הסכים בבחירות שנתפסו כגורליות לשים במודע את הקול שלו במפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, כשהאינטרסים של גוש הימין בסכנה. אם יש תרומה אחת גדולה של המפלגה שלנו, זו העובדה שהחרדים העובדים קיבלו חיבוק רשמי מהממסד. האם זה יישאר? אני מסופק".
לתפיסתו, לייטנר צריך להשתלב במפלגת ימין ואילו ד"ר יפה אצל איזנקוט. "צריך להמשיך כתנועה ולעקוב אחרי השינויים בשטח", הוא אומר, "יש עשרות אלפי בתי אב חרדיים שמשתלבים בישראליות, בצבא, בעבודה או בשירות לאומי. אבל יש הבדל בין חרדי שמצביע כישראלי ואומר 'אני ימין' לבין הצבעה שאומרת 'אני רוצה לנסח מחדש את החרדיות".
אבל לייטנר מתעקש על הכנסת. את עשרת אלפים המצביעים בבחירות הנוכחיות הוא מכנה "שאהידים": אנשים שידעו שהמפלגה לא תעבור ובכל זאת הצביעו לה. מבחינתו, הם הבסיס לפעם הבאה. אני מזכיר לו שלפחות בכל הנוגע לחשיפה, נדמה שהקמפיין הצליח. בכל מקום שאליו התלוויתי — הכירו אותו. כעת הוא מבחין בין היכרות לבין מה שנדרש כדי שאדם ישלשל את הפתק שלו לקלפי. "זה לוקח זמן", הוא מסכם.
אבל איך תעשה את זה? מי יהיה מוכן להשקיע בך שוב?
"אני מלא תקווה. כבר עשיתי סבב עם כל מי שהיה שותף להשקעה בתנועה. דווקא כאנשי עסקים, הם לא רואים בזה כישלון גדול, אלא קול שהושמע באוקטבה מאוד גבוהה, שהוביל את המפלגות החרדיות, לראשונה בהיסטוריה, לחבק ולאמץ את החרדים העובדים ולדבר בעד ישיבות תיכוניות וחינוך ממלכתי חרדי.
"יכול להיות שבתוך שלושה חודשים התנועה שלנו תהיה בצומת נוסף של קבלת החלטות, ויכול להיות שזה ייקח עכשיו שלוש־ארבע שנים. אבל אני על זה. אני לא הולך לשום מקום. אני לוקח יממה של חופש להתאושש וממשיך בכל הכוח".
