הקול הערבי
הזדמנות, לא מכשול
עד שהערבים לא נהרו בהמוניהם לקלפיות, אף אחד לא הרגיש בהיעדרם מהשיח הציבורי. להפך, היעדרם אפילו שיקף את הגזענות הישראלית שהדירה אותם משוויון ומשותפות אמיתיים. ממשלת הימין־על־מלא אף העצימה את הקרע, וכניסת הבן־גבירים לממשלה העמיקה את ההתעמרות בערבים — גם הפלסטינים ביהודה ושומרון, שמופקרים לטרור היהודי בחסות הצבא, וגם אזרחי ישראל שמופקרים לרציחות במספרים חסרי תקדים.
אבל עכשיו, בעקבות הבחירות, האפשרות להרכיב ממשלה תלויה בערבים. בלעדיהם, קואליציית השינוי היהודית מגיעה ל־48 מנדטים בלבד. אלא שהיהודים תאבי השינוי לא ממהרים, ובוחנים אופציות אחרות — ממשלת מיעוט, להביא את החרדים, להתאחד עם נתניהו. החשש מובן: אם ילכו עם הערבים, נתניהו יבעיר את המדינה. אבל אילו המצב היה הפוך, נתניהו לא היה חושב פעמיים ומגייס את הערבים לממשלתו.
אביגדור ליברמן, הבריון האולטימטיבי של גוש השינוי, הכריז השבוע — לא ממשלת מיעוט, לא ערבים ולא נתניהו. רק החרדים לא קיבלו לאו מוחלט. כרגע אין לדעת איך יתקדם גוש השינוי, אבל בין כל השלילות האלה כדאי שלא יפספס את ההזדמנויות הרבות: גם לכונן רוב מוחלט להסרת ממשלת נתניהו, גם להקים גשר לציבור הערבי, גם לשנות את הפרדיגמה השלטונית בישראל וגם לשפר את מצבנו בעולם. למרבה הצער, הסיכוי לכך קלוש. // משה גורלי
(צילומים: באדיבות המפלגות)
הפסקת הסיוע האמריקאי
רחוקים מעצמאות
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הטיל השבוע פצצה כשהכריז שבסוף השנה יופסק הסיוע הביטחוני לישראל, שעומד על 3.8 מיליארד דולר בשנה, בנימוק ש"ישראל היא מדינה משגשגת מאוד. היא לא צריכה את זה", כפי שסיפר לפוקס ניוז. בייחוד הפתיעה טענתו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מי שהציע זאת. נתניהו אכן סיפר על רצונו להגיע לעצמאות ביטחונית בחודשים האחרונים, אך גם חזר ואמר כי הוא מעוניין לעשות זאת בהדרגה, על פני עשר השנים הבאות. מה נשתנה?
החלומות של נתניהו על עצמאות ביטחונית מתעלמים מהמציאות העגומה בשטח: מערכת הביטחון לא יודעת כיצד תסיים את השנה הנוכחית, כשגם 158 מיליארד השקלים שהועברו לה אינם מספיקים, והיא דורשת עוד לפחות 25 מיליארד שקל. כל זאת כמובן בתנאי שלא תפרוץ בימים הקרובים מלחמה נוספת עם איראן, שתנפח את הצורך הזה בעוד כמה עשרות מיליארדים; ובלי ששקללנו את הסנקציות ההולכות ומתרבות על צה"ל בגלל טרור המתנחלים שמשתולל ביהודה ושומרון באין מפריע. ארצות הברית כבר אותתה לישראל שהיא מחכה לתוצאות הבחירות — אצלנו ואצלם — ואז תקשיח את עמדתה.
אם הממשלה הבאה לא תשכיל לשנות כיוון, לטפל בבעיית הטרור היהודי ולחתור לסיום העימות עם איראן, ישראל תמצא את עצמה עמוק עוד יותר בבוץ — בנחיתות צבאית, בידוד בינלאומי ובחלומות נואשים על חידוש הסיוע האמריקאי. // יובל אזולאי
מגבלות על המשכנתא
עוד ביטוי למצוקה
נטילת משכנתא תמיד היתה אתגר לא פשוט בישראל, אך בשנה האחרונה הקושי הגיע לשיא חדש: שיעור המימון של הבנקים גדל, שיעור ההחזר החודשי מתוך ההכנסה הפנויה גדל, ומשך ההחזר הממוצע התארך. במילים אחרות, רוכשי הדירות שוקעים ביותר חובות, בסיכון גבוה יותר ולמשך זמן רב יותר. והשבוע קיבלנו המחשה נוספת לגודל הבעיה, כשבנק ישראל פרסם הבהרה לכלל שקיים עוד מ־2015, ולפיו גם כשהורה מצטרף כלווה למשכנתא של ילדיו, ואפילו משלם בעצמו את מלוא ההחזר החודשי, הבנק רשאי להתחשב רק במחצית הכנסתו הפנויה.
בנק ישראל בעצם סימן כבעיה מנגנון המכונה "היפוך לווים": במקום שהילדים יהיו הלווים המרכזיים בדירה שבה הם גרים, ההורים נוטלים על עצמם את המשכנתא. כך יכלו הבנקים להתחשב במלוא הכנסת ההורים ולאשר משכנתאות שהילדים התקשו לקבל בכוחות עצמם. כעת בנק ישראל מבהיר שגם המנגנון הזה אינו מאפשר לעקוף את המגבלה.
אין נתונים פומביים על היקף השימוש במנגנון היפוך לווים, אבל העובדה שבנק ישראל נדרש כעת לחדד את הכללים לגביו מבהירה שהוא מספיק נפוץ כדי להדאיג. וזה לא שלזוגות הצעירים יש יותר מדי חלופות. מחירי השכירות ממשיכים לעלות, הרגולציה זניחה והשכירות לטווח ארוך קיימת רק בשוליים. העובדה שחלום הדירה מתרחק מהם עוד יותר כעת היא עוד ציון נכשל לאוסף של הממשלה היוצאת. // שקד גרין ערבה
טלטלות בנאסד"ק
לא פיצוץ, רק סוף להתחלה
הבורסה האמריקאית נכנסה השבוע למאניה דפרסיה. התנודתיות גבוהה מאי פעם ויום שמתחיל בעליות יכול להסתיים בירידות ולהפך. בחירות האמצע בארצות הברית והחששות מחידוש המלחמה באיראן הם חלק מהסיפור, אבל עיקר הדרמה היא AI: בשוק ההון כבר תוהים בקול האם כולם, כולל ענקיות הטכנולוגיה הרציניות ביותר, הגזימו במרדף אחרי המהפכה הטכנולוגית הגדולה? האם ההוצאות היו גדולות יותר ונעשו מהר מדי, עוד לפני שהמודלים העסקיים ברורים עד הסוף?
אבל אין צורך למהר להספיד. זה אינו פיצוץ של בועה, אלא עצירה לחישוב מסלול מחדש. בסך הכל עצבנות של "הסוף של ההתחלה" במהפכה. מה שיקבע איך ייראה השלב הבא הוא הנפקת אנתרופיק, שכל עדכון והערכה לגביה מרעידים מחדש את השוק. ההנפקה תושלם בעוד כשבועיים ועד אז העצבנות תימשך. אבל אם המשקיעים האמריקאים יקבלו את ההנפקה ההיסטורית לפי שווי שיא של 2 טריליון דולר, פלוס מינוס, הראלי במניות ה־AI יקבל דלק חדש. // סופי שולמן
רוב זה עניין מתמטי פשוט. איך אפשר להתווכח אפילו על זה?
בהתפרקות הערכית והמושגית הכללית שעוברת ישראל בשנים האחרונות, בכל שבוע יש אקסיומה שמנסים לכפור בה, או מילה שמפשיטים ממשמעותה. עכשיו אנחנו נמצאים ברגע שבו מנסים לרוקן מתוכן את המונח "רוב", שעד עתה לא העלינו בדעתנו שגם הוא יכול להיות שנוי במחלוקת. הרי רוב הוא עניין פשוט. זה יותר ממחצית, או לפחות החלק הגדול יותר. זהו. מתמטיקה. לא פילוסופיה, לא אמנות, לא עניין של פרשנות. כבר בגן אנחנו לומדים שהרוב קובע. זה לא מבטל את זכויות המיעוט ואת קולו של המיעוט; על הסיפא הזאת התנהלו ויכוחים אינסופיים עם תומכי הקואליציה היוצאת, שהתעקשו שהעובדה שהם הרכיבו ממשלת רוב מעניקה להם כוח בלתי מוגבל. והנה, עכשיו אנחנו צריכים לחזור איתם לבסיס, לרישא, כי מבחינתם אם הרוב המתמטי, העובדתי, הפשוט, הברור, הלא ניתן לוויכוח, אינו רוב שתומך בהם, אז הוא בכלל לא רוב.
רוב הוא לא קונספט מושלם. הוא יכול לפספס הברקות שצומחות בשוליים. הוא מסמל הליכה בתלם, קונפורמיזם, הישארות בקבוצה. הוא עלול למחוק את האינדיבידואל, והוא עלול להיות מסוכן, ראינו את זה כבר קורה בעולם ואנחנו מכירים את אזהרות ה"ואם כולם יקפצו מהגג?!". אבל במשחק הדמוקרטי, רוב הוא מנגנון המפתח, והוא המנגנון היעיל ביותר — כל עוד הוא אינו היחיד, אלא מלווה בכלים נוספים שמגדרים את הכוח שבידי אותו הרוב, שלא מאפשרים לשנות את הכללים, שמגינים על המיעוטים ועל מוסדות השלטון. תמיד מדברים על מיעוט קולני ועל הרוב הדומם. כשסוף סוף יש בחירות והרוב לא דומם אלא משמיע קול, תקשיבו לו במקום להמציא מחדש את כל עולם החשבון. // דור סער־מן
