מאמן הכדורגל אדהם האדיה עשה השנה היסטוריה. בפברואר הוא קיבל לידיו את הפועל עכו, שסבלה מבעיות תקציביות ותנאי אימון ירודים, ובתוך חודשים אחדים הוא הביא אותה עד גמר גביע הטוטו של הליגה הלאומית, לראשונה זה 20 שנה. הוא היה אמור להיות על גג העולם. ובכל זאת כמה ימים לאחר הגמר הוא הודיע במפתיע על התפטרותו.
העזיבה המהירה הזו אינה עוד מקרה שגרתי בספורט המקומי, אלא מראה שמשקפת בעיה עמוקה יותר: העדר כמעט מוחלט של מאמנים ערבים על הקווים של קבוצות בבעלות יהודית. בעוד שחקנים ערבים הפכו מזמן לחלק אינטגרלי בליגות הבכירות ונבחרת ישראל, עמדת המאמן הראשית נותרה מעוז סגור. ובכל תולדות הענף המקומי, האדיה הוא המאמן הערבי השלישי אי פעם שמונה לקבוצה בבעלות יהודית, אחרי רפעת טורק בהפועל תל אביב ב־1991 וסאלח חסארמה בהפועל קריית שמונה ב־2015.
"המנגנון הזה מונע מחששות כלכליים, פחד מקהל לאומני ובעיקר בעלי קבוצות שלא רוצים להסתבך עם החלטות שמחוץ לקונצנזוס", אומר טורק. "בעל קבוצה שמביא שחקן ערבי יכול להתגאות בחיזוק מקצועי שמביא שערים ונקודות. אבל כשאתה מביא מאמן ערבי, אתה מפקיד בידיו את סמכות הניהול, המנהיגות והפנים של המועדון כולו. זו קפיצת מדרגה תודעתית שהכדורגל הישראלי, ברובו, עדיין מסרב לעשות".
המינוי של האדיה היה במיוחד לא טריוויאלי בעכו — עיר שעדיין מלקקת את פצעיה מאירועי שומר החומות ב־2021. "רצינו לבנות פה משהו היסטורי, מודל אמיתי של שותפות ודו־קיום שמביא תוצאות", אומר בעלי המועדון צחי נקש. "כשהחתמתי אותו אצלנו, לא חשבתי שאני עושה היסטוריה. הזהות שלו בכלל לא עניינה אותי, הרזומה המקצועי שלו הכריע. וזה אכן מה שגיליתי: אדהם הוא איש מקצוע ברמה הכי גבוהה שיש, מאמן שחי כדורגל 24/7 ונותן את הנשמה. לכן ההתפטרות שלו כואבת לי אישית, כי ידעתי שהוא האיש הנכון במקום הנכון".
אז אם האדיה הביא תוצאות ובעל הקבוצה ניצב מאחוריו — למה הוא בכלל עזב? כדי להבין את הסיפור לעומקו צריך לקחת צעד אחורה, לצלול למסלול חייו של מי שסומן כהבטחה מגיל צעיר, ואז להבין את המארג הפוליטי הסבוך שאליו הוא והקבוצה שלו נקלעו. כי למרות ההצלחה האדיה מבהיר כי "העונה החולפת היתה סיוט שאני לא מוכן לעבור שוב או להעביר את השחקנים שלי. אתה לא יכול לצאת למלחמה עם רובה צעצוע".
רפעת טורק: "בעל קבוצה שמביא שחקן ערבי יכול להתגאות בחיזוק מקצועי, אבל להפקיד בידי מאמן ערבי את המנהיגות והפנים של המועדון כולו? זו קפיצת מדרגה תודעתית שהכדורגל הישראלי ברובו עדיין מסרב לעשות"
גלריה
אדהם במשחק בין עכו לבני ריינה בנוף הגליל, ביולי. "סבלנו ממחסור בציוד ובסגל ומפיגורים בשכר. התרעתי על זה בפני ההנהלה שוב ושוב, אבל לא הקשיבו לי"
(צילום: אלעד גרשגורן)
בכלא או בנבחרת ישראל
האדיה (41) גדל בשכונה מורכבת בנצרת, שמוקפת עוני ופשיעה. "כילד, אתה רואה את המציאות הזאת מול העיניים כל הזמן", הוא מספר. "ראיתי חבר'ה מוכשרים, צעירים עם המון פוטנציאל, שפשוט נשאבו למטה. חלק מהילדים שגדלתי איתם גמרו בכלא. כשאין בסביבה הזדמנויות תעסוקה, תשתיות או אפילו מתנ"ס מתפקד אחד שייתן לילדים מסגרת אחר הצהריים, הפשע המאורגן פשוט בולע אותך. זו מציאות כואבת שמלווה את החברה הערבית כבר עשרות שנים, ומי שגדל שם מרגיש אותה על בשרו כל יום".
הכדורגל היה המפלט של האדיה מהמצוקה. "בשעות שלאחר בית הספר היו רק שתי אפשרויות: ללכת למגרש האספלט הרעוע בשכונה או לשבת על הברזלים ולהיגרר אחרי חבר'ה שהסתבכו בצרות", הוא מספר. "הכדורגל היה המגן האמיתי והיחיד שלי. רק שם הבנתי שמשמעת עצמית, חוקים ברורים וכבוד מוחלט לזולת הם לא סתם מילים ריקות ששומעים בבית הספר, אלא הדרך היחידה וההכרחית לשרוד בחיים ולבנות עתיד ראוי".
בגיל 18 האדיה החל לשחק באופן מקצועי במכבי אחי נצרת, ובהמשך אף שיחק בנבחרת ישראל עד גיל 21. "אחי נצרת היא הבית והלב שלי", הוא אומר. "המאמן עזמי נאסר (מגדולי המאמנים בחברה הערבית בישראל, שאימן גם את נבחרת פלסטין ומת ב־2007) גידל אותי, והיה כמו אבא מקצועי בשבילי. הוא לימד אותי לא רק טקטיקה וקשיחות על המגרש, אלא גם איך להחזיק חדר הלבשה, איך להוביל באמונה ואיך לייצג גאווה וכבוד".
האדיה היה שותף לשתי עליות היסטוריות של נצרת לליגת העל, הראשונה בעונת 2002/2003 והשנייה בעונת 2008/2009. "לעולם לא אשכח את קבלת הפנים בכניסה לעיר אחרי שהעפלנו לראשונה לליגת העל — 30 אלף איש הריעו לנו. זה היה מטורף".
מנצרת המשיך האדיה לשחק במכבי פתח תקווה, הכוח עמידר רמת גן והפועל כפר סבא, והיתה לו גם קדנציה בליגה הפלסטינית. "התקופה במדי שבאב אל־ח'ליל בחברון היתה משהו שלעולם לא אשכח", הוא משחזר. "לעבור מחסומים מדי שבוע ולשחק מול יציעים בוערים במציאות נפיצה — כל זה לימד אתי לנתק את רעשי הרקע ולהתרכז נטו בטקטיקה ובמשימה".
ב־2016 פרש האדיה ממשחק ועבר לאמן, כשבמקביל השלים תואר ראשון במדעי החברה וניהול ספורט בקריה האקדמית אונו. הוא החל את דרכו כעוזר מאמן במכבי אחי נצרת ובהמשך הפך למאמנה הראשי. משם המשיך לשמשון כפר קאסם, הפועל אכסאל והפועל כאוכב מהליגות הנמוכות, עד שב־2020 מונה למאמן מכבי בני ריינה. בתוך פחות משנתיים הוא הוביל את הקבוצה להישגים חסרי תקדים: עלייה מליגה א' ללאומית ב־2021 והעפלה היסטורית לליגת העל ב־2022.
אולם בתחילת עונת 2023 האדיה פוטר מהמועדון, לאחר שני משחקים שהסתיימו בהפסד ובתיקו. "אני לא יודע למה זרקו אותי", הוא אמר אז בריאיון ל־103fm. "אנחנו עדיין בחיתולים, זה מחזור שני־שלישי, אתה לא יכול לסכם מקצועית אם זה טוב או לא טוב".
האדיה המשיך משם לשתי עונות במועדון ספורט כפר קאסם, אחרי ניסיון קצר וכושל בהפועל אום אל־פאחם. לפני שנה הוא חזר לבני ריינה, אך הפעם הרומן הסתיים בתוך כארבעה חודשים. ואז בפברואר הגיעה ההצעה מעכו — הפעם הראשונה שהציעו לו לאמן קבוצה בבעלות יהודית בליגת העל. "כשקיבלתי את ההצעה, לא עצמתי עיניים כי ידעתי בדיוק לאיזה סיר מבעבע אני נכנס", הוא מספר. "להגיע לעיר מעורבת כמו עכו, אחרי שומר החומות ובעיצומה של המלחמה, למועדון במצב חירום עם בעיות תקציביות קשות — ידעתי שחובת ההוכחה עליי תהיה כפולה ומכופלת ולא תהיה לי תקופת חסד".
ניסים בכר: "הסיפור של אדהם בעכו הוא פשוט החמצה אדירה לכדורגל הישראלי. במקום לחבק מאמנים ברמה שלו ולהציב אותם בחזית של המועדונים הגדולים, אנחנו רואים איך עסקנות מוניציפלית קטנה מבריחה אותם החוצה"
שגב. לדברי העירייה, "המטרה שלנו אינה השתלטות על המועדון, אלא יצירת שותפות אחראית שתבנה מערכת יציבה ושקופה"(צילום: נחום סגל)
נקש. "ההתפטרות של אדהם כואבת לי אישית, כי ידעתי שהוא האיש הנכון במקום הנכון"(באדיבות מועדון הכדורגל הפועל עכו)
"הניצחונות יצרו אשליה מסוכנת"
תחילת דרכו של האדיה בעכו היתה קשוחה: הקבוצה ספגה רצף של הפסדים בליגה הלאומית והיתה בסכנת ירידה לליגה א'. אם לא די בכך, שבועיים לאחר החתמתו פרצה מלחמת איראן השנייה. "מי שלא היה בחדר ההלבשה שלנו באותם חודשים לא מבין מה זה לנהל קבוצה תחת אש", אומר החלוץ אוסמה ח'לאילה. "השחקנים הזרים שלנו היו מבועתים לגמרי. בכל פעם שהיתה אזעקה או בום על־קולי מהיירוטים בשמי הצפון, הם רצו לארוז מזוודות ולטוס מפה. אז אדהם לקח אותם כפרויקט אישי: דאג להם לדירות ממוגנות, ישב איתם שעות על כוס קפה, הסביר להם באנגלית בסבלנות מה קורה, והשרה שקט נפשי מטורף. כשהם ראו שהמאמן שלהם לא נכנס לפאניקה וממשיך לבוא לאימונים מפוקס ב־100%, זה נתן להם גב להישען עליו. העבודה הפסיכולוגית הזו היא שהחזיקה אותנו כקבוצה".
לאט לאט הצליח האדיה לייצב את הקבוצה: ב־14 משחקי הליגה שהוביל עד סיום העונה הסדירה והפלייאוף התחתון הוא רשם שלושה ניצחונות, חמש תוצאות תיקו ושישה הפסדים — מאזן שהספיק לקבוצה כדי להבטיח את ההישארות בליגה. אבל זה לא היה פשוט. כי הדרמה האמיתית לא התרחשה על המגרש או בחדרי ההלבשה, אלא במסדרונות העירייה.
במרץ התקיימו הבחירות לראשות עיריית עכו, ובהן גבר אוהד שגב על עמיחי בן שלוש המכהן. חילופי הגברי בשלטון המקומי סימנו גם את תחילתו של הסכסוך בין העירייה להפועל עכו.
תקציב המועדון עומד על כ־5 מיליון שקל, כשמחצית ממנו מגיעה מהעירייה. אלא שלטענת נקש, שגב התנה את העברת התמיכה למועדון בדריסת רגל ניהולית מלאה ובמינוי מקורבו, שחקן העבר ישראל זגורי, לתפקיד המנהל המקצועי, במקום דורון אוסידון. נקש התנגד למינוי בשל חוסר ניסיונו הניהולי של זגורי, שמעולם לא ניהל מועדון כדורגל או מערכת תקציבית מורכבת, וטען כי מדובר במינוי פוליטי נטו — צ'ופר למי שהיה פעיל מרכזי בקמפיין הבחירות של שגב. בתגובה, העירייה עצרה את העברת הכספים והאישורים, והקבוצה שילמה את המחיר: היה קשה לשלם משכורות בזמן, לשכור אוטובוסים למשחקי חוץ ולגייס שחקני חיזוק.
בעירייה דוחים בתוקף את ההאשמות. לדבריהם, "העירייה אינה מבקשת לנהל את הפועל עכו ואינה מבקשת למנות בעלי תפקידים מטעמה. עם זאת, כגוף הנתמך בכספי ציבור, קיימת חובה ציבורית לוודא כי המשאבים מנוהלים באחריות, בשקיפות ובמקצועיות. האחריות לתוצאות המקצועיות היא של הגורמים המנהלים את הקבוצה, ולא של העירייה. על רקע האתגרים המקצועיים שהתגלו בעונה האחרונה, הן בקבוצת הבוגרים והן במחלקת הנוער, סבורה העירייה כי נדרשת בחינה מקצועית של הדרך וחיזוק המערכות. החלטות הנוגעות להשקעת כספי ציבור חייבות להתקבל באחריות ולא תחת לחץ תקשורתי. המטרה אינה השתלטות על המועדון, אלא יצירת שותפות אחראית שתבנה מערכת יציבה ושקופה".
בנוגע להעברת הכספים לקבוצה, נטען בעירייה כי היא "לא הקפיאה תמיכה בהפועל עכו והעבירה את מלוא התמיכה שאליה התחייבה בהיקף של כ־2 מיליון שקל. המועדון ממשיך להתאמן במגרשים העירוניים ולעשות שימוש במשרדי העירייה". אלא שזה לא מדויק — במקום להעביר את מלוא הסכום לקבוצה, העירייה משקללת בו את הערך הכלכלי של השימוש במגרשי האימון העירוניים, במשרדים ובתשתיות הלוגיסטיות. כך שבפועל היא העבירה רק מיליון שקל לקבוצה. "כל שאר הנטל הכלכלי — כל שקל שמשולם בפועל — יוצא אך ורק מכיסי הפרטי", אומר נקש.
בתוך כל הדרמה הזו, האדיה והשחקנים היו צריכים להמשיך להתנהל כרגיל ולהילחם על מקומם בליגה. שיא המתח הגיע במשחק האחרון לעונה מול הפועל נוף הגליל. השלכותיו היו גורליות — אם עכו תפסיד, היא תרד ליגה ותעמוד בסכנת פירוק. "בבוקר המשחק הלחץ בחדר ההלבשה היה מטורף", מתאר ח'לאילה. "הרגשנו שכל העתיד של המועדון מונח לנו על הכתפיים. אבל אדהם היה רגוע לחלוטין. הוא העביר אסיפה טקטית חדה, נטרל לגמרי את רעשי הרקע ואמר לנו: 'אנחנו באים לשחק את הכדורגל שלנו, שום דבר מסביב לא קיים'. הגישה הזאת פשוט הדביקה את כולנו".
וזה עבד. הקבוצה תרגמה את השקט של המאמן למשמעת טקטית מדויקת ונחישות אדירה, והבטיחה את ההישארות בליגה הלאומית. שריקת הסיום שחררה נחשול אדיר של רגשות: האדיה הונף על כתפי השחקנים והאוהדים כגיבור שהציל את המועדון מקריסה טוטלית וכמי שהחזיר לעכו את הכבוד. העונה הסתיימה בהישג מקצועי מרשים נגד כל הסיכויים, ובמועדון נשבה רוח גבית חזקה.
את העונה הנוכחית פתחה עכו בסערה בגביע הטוטו לליגה הלאומית: אחרי שני משחקים שהסתיימו בתיקו ושניים בניצחון, עכו הצליחה להעפיל באוגוסט לגמר הטורניר, לראשונה זה 20 שנה.
אך מתחת לכל החגיגות והאופוריה, האדיה עצמו ידע שהחרב כבר תלויה מעל צווארו. התקציב העירוני נותר מוקפא, חיזוק משמעותי לא הגיע, והוא הרגיש שהוא צועד על חבל דק מאוד. "בקיץ כולם עפו באוויר", אומר האדיה. "הניצחונות בגביע הטוטו סחפו את כולם, ואנשים בהנהלה פתאום התחילו לדבר על פלייאוף עליון. אבל מי שהיה בתוך חדר ההלבשה ידע שזה בית קלפים. ההעפלה לגמר יצרה אשליה מסוכנת אצל ההנהלה, כאילו ניתן לעבור עונה שלמה בליגה ללא תוספת תקציבית. אומנם הוצאתי 200% מסגל צעיר ורעב, אבל בכל ישיבה חזרתי ואמרתי להנהלה: 'גביע הטוטו זה לא הליגה. בלי לגייס 3–4 שחקנים בכירים ומנוסים, אנחנו נתרסק בקרבות של הליגה'".
אדהם (מימין) במדי מכבי אחי נצרת, 2002. "הכדורגל היה המגן האמיתי והיחיד שלי בילדות"
(רפרודוקציה: גיל נחושתן)
"התפטרתי כדי ליצור זעזוע"
המציאות טפחה על פני כולם מהר מאוד. כבר במחזור הראשון בבית ב' בתחילת אוגוסט, מול עירוני קריית גת, הקבוצה עלתה למגרש ללא שני שחקני הרכב מרכזיים שנפצעו במשחקי ההכנה, והפסידה. במחזור השני מול מ.ס. כפר קאסם היה חסר לה בלם מוביל, שהיה חולה, והיא לא יכלה למלא את מקומו בשחקני ספסל מנוסים, משום שהם טרם אושרו בבקרה התקציבית. הסגל הצעיר נשבר מנטלית בתוך דקות, והתפרק לחלוטין במחצית השנייה. המשחק הסתיים בעוד הפסד צורב.
ההפסד הזה היה נורת אזהרה אדומה וצורמת עבור האדיה. "לא רציתי בשום אופן לחזור על התסריט של העונה הקודמת", הוא מסביר. "חוויתי מקרוב מה זה אומר: הקפאת תקציבים ששוחקת את כל המערכת, מחסור בציוד, פיגורים במשכורות וסגל חסר, שמאלץ אותך לתמרן עד למאבקי הישרדות מורטי עצבים ברגע האחרון. התרעתי בפני ההנהלה שוב ושוב: 'אי אפשר לבנות על נסים פעמיים. ברגע שיגיעו עומסים, צהובים ופציעות — הצעירים האלה יקרסו'. אבל בתגובה פשוט אמרו לי להמשיך לסמוך על מה שיש.
"כשהבנתי שההנהלה אינה מסוגלת או רוצה להביא את התקציב הנדרש, ומצפה ממני להמשיך לייצר יש מאין, הנחתי את המפתחות", הוא משחזר בכאב. "עשיתי את זה כדי ליצור זעזוע, כדי שיבינו שמדובר במצב חירום. אבל דורון (אוסידון) קיבל את ההתפטרות באופן מיידי וללא דרך חזרה. הרגשתי שמוותרים בקלות בלתי נסבלת על מי שהחזיק את המועדון בחיים רק חודשים ספורים קודם לכן. מצד שני ידעתי שאם אשאר בלי שנותנים לי את הכלים המינימליים להביא תוצאות, אני אהפוך לשעיר לעזאזל. לא אתן שזה יקרה לשם שלי".
"החמצה אדירה לענף הישראלי"
"הסיפור של אדהם בעכו הוא פשוט החמצה אדירה לכדורגל הישראלי", אומר יושב ראש איגוד המאמנים ניסים בכר. "הוא היה חניך שלי בקורס מאמנים וסיים אותו בהצטיינות. כבר אז אמרתי שהוא יגיע לליגת העל וזה מה שקרה. הוא איש מקצוע ברמה סופר־גבוהה, מאמן עם רישיון פרו, שעובד עם ניתוחי דאטה ומתודולוגיות אירופיות, והעלה קבוצה מליגה א' לליגת העל בתוך שנתיים. במקום שהכדורגל הישראלי יחבק מאמנים כאלה ויציב אותם בחזית של המועדונים הגדולים, אנחנו רואים איך מערכות פוליטיות קטנות ועסקנות מוניציפלית מבריחות אותם החוצה. אבל אני מאוד מאמין בו, ולדעתי זו רק שאלה של זמן עד שהוא יחזור לרמות הגבוהות".
בתחילת אוקטובר הודיעה מכבי אחי נצרת שהאדיה ישוב לאמן אותה. "לחזור לאחי נצרת זה תמיד עניין של הלב, אבל המבט שלי נשאר קדימה ב־100%", הוא אומר. "החלום המקומי הכי גדול שלי הוא לאמן את הפועל תל אביב. זה מועדון עם נשמה פועמת, עם קהל אדיר שמבין כדורגל לעומק, ויותר מזה — קהל שמקדש באופן היסטורי ערכים של שוויון וקבלת האחר. המקום הזה תפור עליי ועל תפיסת העולם שלי. אבל החלום הגדול שלי הוא אירופה, להיות המאמן הערבי־ישראלי הראשון שיאמן שם ויפתח את הדלת עבור דור שלם של אנשי מקצוע שיבואו אחריי.
"ההחמצה בעכו לא גרמה לי לאבד תקווה. לא ויתרתי לרגע על החלום לאמן במועדון בליגת העל או לצאת לאירופה. תקרת הזכוכית הזו תיסדק בסופו של דבר, ואני מתכוון להיות זה שינפץ אותה".
