הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"אני מאמין מאוד בקשר שבין המרחב לחברה שחיה בתוכו וגם מעצבת אותו, ואני חושב שהקיבוץ הוא אחת הדוגמאות המופלאות ביותר לכך בהיסטוריה של האדריכלות, ודאי המודרנית", אומר האדריכל יובל יסקי.
למה?
"כי זו חברה שיש לה מאפיינים ספציפיים ודרך חיים, אורח חיים מאורגן סביב איזשהו רעיון, והמרחב הפיזי התארגן כדי לשרת את הרעיון הזה. זה מקרה שיש מעטים כמוהו בעולם. ולקיבוצים יש מאפיינים כל כך חזקים שכל מי שנכנס לקיבוץ מיד יודע את זה. זו צורת התיישבות ייחודית שאין לה אח ורע, והיא מציעה איכות חיים גבוהה".
אבל זה השתנה עם השנים. הקיבוצים כבר לא מאורגנים סביב רעיון ולא בנויים פיזית ככה.
"נכון. בנו בקיבוצים הרחבות, 'בנה ביתך', שנראות אחרת. בקיבוץ הישן כל המכוניות היו מרוכזות במקום אחד ולא נכנסו פנימה, ובפנים הרגשת את תחושת המרחב, כאילו אתה בפארק, בגן. ההרחבות לא נראות ככה, ואין בהן מרחב ציבורי אמיתי, אין תחושת קהילה. יש גדרות סביב הבתים, והילדים יוצאים מהבית לכבישים לא בטוחים, לפעמים בלי מדרכות ברורות".
זה מה שהדורות האחרונים שהתיישבו בקיבוצים רצו.
"אבל גם להם זה כבר מפריע. שומעים אי־נוחות גוברת. אנשים מרגישים שבנייה עצמית מייצרת מפלצות, בתים שאין להם שום קשר לאופי של המקום. הקיבוץ, שהתפתח במשך עשרות שנים, יצר לעצמו שפה אדריכלית מסוימת, צנועה, אחידה, קהילתית. ברגע שכל אחד בונה לפי הטעם האישי שלו, בלי התחשבות בסביבה, נוצר מרחב לא הרמוני. זה נראה כמו יישוב קהילתי או פרבר שבהם לכל אחד יש רק את המגרש שלו ולא מעניין אותו מה קורה מעבר לגדר".
ועכשיו כשאתה בונה מחדש קיבוצים, זה מה שאתה רוצה לעשות? לחזור לבנייה האחידה?
"כן, ואני חושב שיש נכונות לזה, בשנים האחרונות ואחרי 7 באוקטובר. מבינים את היתרונות שיש בקיבוץ, באחידות ובמבנה, במערכות היחסים הקרובות בין אנשים שהקיבוצים הציעו. עכשיו יש חיפוש אחרי הרמוניה וחיי קהילה, ודאי כשזה לא בא בכפייה ולא עם הנהלה שמחליטה בשביל כולם. כשאנחנו בונים מחדש את הקיבוצים אנחנו מסבירים לאנשים שהם יקבלו בית ברמה גבוהה, עם הרבה חדרים, מטבח וחומרי גלם איכותיים וכו', אבל שבכל מה שנוגע לחזות החיצונית וליחס בין הבית למרחב הציבורי, יהיו אחידות וסדר, והסביבה תהיה נעימה. אנחנו לא בונים פרברים מלאי מכוניות וכבישים עם בתים מגודרים וסגורים, אלא איכות חיים שאין לה תחליף".
עם הגישה הזאת, יסקי (55) מלווה קיבוצים בשטח כבר 15 שנה, ביתר שאת בשנים האחרונות, וכבר כמעט שנתיים שהוא מגויס לעניין בהיקף נרחב. כך, לצד עשרות פרויקטים "שגרתיים" בקיבוצים הוא מלווה כעת את התכנון מחדש של מנרה, את קיבוץ בארי הזמני בחצרים וקיבוץ נחל עוז הזמני במשמר העמק ואת התחדשות קיבוץ שמיר, ועובד על תוכניות נוספות בעוד רבים מיישובי העוטף וגבול הצפון. בשטח, יסקי מגלה שעוד לפני העקרונות הגדולים על אופי ואיכות חיים הוא צריך להתמודד עם בעיות קונקרטיות מאוד — איך בונים בתים שלא יחטפו טילים, איך מוצאים מקום טוב לגן הילדים כדי שהמשפחות הצעירות יחזרו, איך משקמים את האמון של תושבים שהופקרו, איך מושכים אנשים חדשים שיוכלו לבנות במקום חיים חדשים. באתגרי השיקום האדירים שישראל מתמודדת איתם בשנתיים האחרונות ולעוד שנים קדימה, הנישה שבה עוסק יסקי היא צומת מורכב של עבר ועתיד, של נוף ואופי, של בית וקהילה. העבודה שלו, הוא למד עם הזמן, חורגת בהרבה מלוח השרטוט.
צפו: מה יסקי עושה בשמיר ומנרה?
"אנשים בקיבוץ מרגישים שבנייה עצמית מייצרת מפלצות, בתים בלי קשר לאופי המקום. בקיבוץ נוצרה שפה אדריכלית מסוימת, אחידה וקהילתית, וברגע שכל אחד בונה לפי הטעם האישי שלו, נוצר מרחב לא הרמוני"
העיקרון
נפרדים מה"בנה ביתך" וחוזרים לדשא של חדר האוכל
קיבוץ שמיר הוא המקרה ה"קל" של יסקי. תושביו לא פונו, הוא לא נפגע, והוא קיבוץ עשיר וחזק. אבל גם שם רוצים משהו אחר. יש להם כבר הרחבה אחת של "בנה ביתך", אבל עכשיו, לקראת הרחבה נוספת, הם מבקשים שינוי. לא עוד בתים אקלקטיים בלי שטחים ציבוריים ועם גורמים זרים ומנכרים כגון כבישים רחבים וגדרות מסודרות. "זה לא מזכיר קיבוץ, וזו הבעיה", אומר יסקי, "זה מזכיר פרבר אמריקאי". גם בהם הוא מבין, כי הרבה לעסוק בפרברים האמריקאיים כשלמד בלוס אנג'לס.
אנחנו משוטטים במרכז הישן של שמיר, בין המדשאות המוריקות והעצים המצלים, וליד המים הזורמים של נחל ירדינון. משם אנחנו ממשיכים להרחבה הוותיקה, שבתיה נבנים בזה אחר זה כבר 20 שנה. הבתים צנועים יחסית, רובם בני קומה אחת, לא משתוללים ומנקרי עיניים, אבל גם לא משדרים קיבוץ. ואז יסקי מספר על ההרחבה המתוכננת ומיועדת לבנים ממשיכים. בית שם, בשיפולי עמק החולה, יעלה כ־2.5 מיליון שקל (בהלוואה מהקיבוץ בתנאים נוחים), אבל לא יירשם בטאבו על שם הדיירים; אם ירצו למכור אותו, ימכרו בחזרה לקיבוץ.
ויסקי עובד על לעשות את ההרחבה הזו, שאמורה לקום בתוך כחמש שנים, הרבה יותר קיבוצית. הוא כרגע בשלב שיתוף הציבור, מעצב את אופי השכונה עם החברים, ומסביר להם שבניגוד לבתי הקיבוץ הישנים הוא כן יכול להציע להם בתים גדולים מאוד, אבל בדומה למרחב המוכר הדגש יהיה על בתים אחידים יותר, בלי כניסת מכוניות לשכונה, בלי גדרות סביב הבתים, עם יותר ירוק, וגם בנייה מסודרת — ומהירה יחסית. "בשכונה שבה כל אחד בונה לבד, בקצב שלו, עם האדריכל שלו והקבלן שלו, התהליך ממושך, רועש ומבולגן. בנייה של שכונה כזאת עלולה להימשך שנים, וכל הזמן יש רעש, בוץ, תנועה", הוא מסביר. "לעומת זאת בנייה מרוכזת מתבצעת בידי קבלן אחד, בקצב מהיר יותר, ועם סיום הבנייה אפשר מיד לפתח את המרחב הציבורי — שבילים, גינון. כך שבנייה אחידה לא רק נראית טוב יותר, היא גם מהירה יותר".
החזרה של הקיבוצים למודל הישן שלהם, מסביר יסקי, מתחברת למגמה עולמית. "עכשיו מדברים על הליכתיות ותחבורה ירוקה, אבל בקיבוצים תמיד השאירו את המכוניות בחוץ ורכבו על אופניים ואחר כך גם על קלנועיות", הוא אומר. וגם שיתוף הציבור הוא משהו שמחוץ לקיבוצים רק מתחילים לגלות בשנים האחרונות. "יש שם ריבונות אמיתית של האנשים על אורח החיים שלהם ועל המרחב שבו הם חיים, משהו שלא קיים כמעט בכלל בעיר. הקהילה דואגת למרחב שלה, יש אחריות ומעורבות. יש קיבוצים שבהם שנתיים שלמות מתווכחים איפה למקם את עמדות הזבל והגזם. זה ממושך וסוער, אבל זה לא בידיים של פקידים באיזו ועדה או של אדריכלים שהם לא חלק מהקהילה".
זה לא כאב ראש?
"להרבה אדריכלים זה קוץ בתחת — תהליך של שיתוף ציבור הוא תמיד כאב ראש, אתה לא פשוט בא, מציג תוכנית ומתקדם. בעיר אני מתכנן בניין, מוכר דירות וזהו, שלום על ישראל. בקיבוצים אתה צריך לבנות תהליך, לשבת עם התושבים, להקשיב, לשנות, לשלב. אבל לי, כאדריכל, דווקא זה החלק המעניין. המקום שבו יש אנשים, קהילה, ריבוי קולות. זה אולי יותר מסובך, אבל הרבה יותר משמעותי".
"מנרה חשוף כמעט מכל כיוון, לכן אנחנו מתכננים לא רק לפי טופוגרפיה אלא גם לפי טווחי איום. יש לנו מפה שמציינת בדיוק איזה טיל עלול לפגוע באיזה בית. זה חלק בלתי נפרד מהעבודה האדריכלית כאן"
5 צפייה בגלריה
יסקי על רקע אחד הבתים ההרוסים במנרה. "לא הייתי מעלה על דעתי לבנות על שטח שמיועד לפארק. אבל עכשיו אין ברירה"
(צילום: אפי שריר)
הביטחון
כשהאדריכל צריך ללמוד מה זוויות הפגיעה של הטילים
ולפעמים האתגרים לגמרי אחרים. פחות עקרוניים כאמור, ובלי הפריבילגיה של שנתיים דיונים על עמדת הגזם. במנרה, למשל, צריך לתכנן מהר, לבנות מהר, לאפשר לתושבים לחזור לחיות בקיבוץ שלהם, ובביטחון. יסקי מלווה את מנרה כמעט שנה, ונדמה שהוא כבר קשור לכל פיסת קרקע במקום. "השטח הזה יועד במקור להיות גן ציבורי או פארק קטן", הוא אומר לי ומצביע על רצועת אדמה טרשית המכוסה בצמחייה נמוכה. "אני מאמין שצריך לעודד ככל האפשר יצירה של שטחים ציבוריים — בעיר, ובמיוחד בקיבוץ. כך שבנסיבות רגילות לא הייתי מעלה על דעתי לוותר עליו".
ועכשיו אתה מוותר עליו?
"כן, כי במצב הנוכחי פשוט אין ברירה. האירוח של המפונים במלונות מסתיים והתושבים צריכים לחזור. הם רוצים לחזור. אז כל המגרשים שאתה רואה כאן ישמשו למגורים. אנחנו זקוקים ליחידות הדיור האלה כדי שהתושבים יוכלו לחזור. וזה צריך לקרות לפני תחילת שנת הלימודים, אחרת יש חשש שהמשפחות לא יחזרו".
מהשטח הטרשי האחד הוא מוביל אותי לשטח פתוח אחר. "זה אזור עם נגישות פחות נוחה למרכז הקיבוץ, אבל כיוון שהוא נמוך יותר — הוא בטוח יותר. הוא פחות חשוף ישירות מאזורים אחרים בקיבוץ".
יהיה אפשר לחיות כאן בשקט?
"זו מנרה, היישוב חשוף כמעט מכל כיוון. מצפון, מדרום וממערב יש קווי ירי בעייתיים. לכן אנחנו מתכננים לא רק לפי טופוגרפיה, אלא גם לפי טווחי איום".
מה זה אומר?
"האזור הזה חשוף לטילי קורנט, והאזור ההוא חשוף לטילים בליסטיים איראניים. יש לנו מפה שמציינת בדיוק איזה טיל עלול לפגוע באיזה בית. זה חלק בלתי נפרד מהעבודה האדריכלית כאן. לכן החלטנו להעביר את כל מערכת הגיל הרך למיקום חדש, באזור המוגן ביותר בקיבוץ כיום".
יסקי הוא בנו של פרופ' אברהם יסקי, מהאדריכלים הבולטים בישראל במשך עשרות שנים, חתן פרס ישראל, האיש שאחראי לתכנון כיכר רבין, בית יבמ, מגדלי צמרת, פרויקט yoo ועוד ועוד מבנים אייקוניים. בניו שאול ויובל מפעילים יחד את משרד יסקי אדריכלות, שבונה פרויקטים מגוונים — רבים מהם של בנייני מגורים, בעיקר בתל אביב, שבה הוא חי בעצמו, וכן פרויקטים רבים מאוד בקיבוצים ברחבי הארץ.
בעצם אתה "האדריכל של הקיבוצים" כבר לא מעט שנים, אבל דמיינת שתמצא את עצמך מתעסק בבליסטיקה של טילים? איך הגעת לזה?
"אחרי 7 באוקטובר הייתי חלק מההקמה של עמותת ביחד נשקם, שנהפכה אחר כך לעמותת עוגן, ומסייעת לקיבוצים בקו האש לשקם את המרחבים הציבוריים שלהם. הרעיון היה פשוט — לגייס אדריכלים שיעבדו בהתנדבות ויבנו לקיבוצים תפיסה כוללת — איך היישוב ייראה, מה צריך, ואיך מתרגמים את זה לפרויקטים, לתכנון. כך הגעתי למנרה".
ומה אתה עושה שם בעצם?
"אני עובד צמוד עם הנהלת הקיבוץ ועם צוותי העבודה של החברים, יש כאן הרבה מאוד שיתוף ציבור, ואנחנו מתמקדים בפתרונות בנייה בחירום כדי לאפשר לחברים לחזור. חלק גדול מאוד מהדירות בקיבוץ הזה נהרסו, הן לא ראויות למגורים, אז אנחנו מתמקדים קודם כל בפתרונות מיידיים".
לבתים שלא נפגעו אפשר לחזור?
"יש במנרה הרבה בניינים בני שלוש וארבע קומות, והקומות העליונות שלהם חשופות מאוד. המימון ממס רכוש מאפשר הריסה של חלק מהמבנים ושיפוץ של אחרים, אבל לא מספק מענה לצורך המרכזי: הקמת יחידות דיור חדשות, בנות קומה אחת, שיהיו פחות חשופות לירי. הבתים הקיימים ישנים, וצריך תכנון מחודש שיכלול ממ"דים — תושבים כאן צריכים להגיע למרחב מוגן בפרק זמן קצר מאוד".
על מס רכוש, אגב, יש לו בטן מלאה — מתברר שהגוף הזה עובד במנרה מול כל משפחה בנפרד ולא מול היישוב כולו, "ויש מקרים שבהם הבתים נפגעו קשה מאוד אך לפי מס רכוש אין הצדקה להריסה, משום שהנזק הקונסטרוקטיבי לא מוגדר כמחייב זאת".
אבל יסקי לא נכנס למלחמות. הוא עסוק בלבנות. הוא מסתובב בשטח עם אנשי מפתח בקהילה, חברי קיבוץ וקבלנים. משפחות ראשונות, הם מסבירים לי, כבר חזרו, למגורים זמניים. "זה עדיין לא לגמרי הביתה", הם מחדדים. אבל יש בתים, "מבנים מודולריים" — יחידות שנבנות מראש ומובלות לשטח, כמעט כולן מתרומות מיהדות ארצות הברית (בעוד עבודות הפיתוח שהחלו בשטחים החדשים ממומנות בידי המועצה האזורית גליל עליון). בינתיים יש כסף ל־20 מבנים כאלה, עוד 15 יגיעו מכספי החטיבה להתיישבות. הכל טלאי על טלאי. הממשלה מתעכבת, ויסקי לומד מסלולי טילים.
"ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר התקשר אליי אחד מחברי חצרים ושאל אם אני חושב שאפשר להקים שכונה זמנית עבור מפוני קיבוצים מהעוטף. בסוף אותו שבוע כבר פגשנו נציגים מבארי. בנובמבר כבר היתה תוכנית"
5 צפייה בגלריה
התוכנית של יסקי להקמת בארי בחצרים, והתוצאה בשטח. "זה היה מרוץ נגד הזמן, אבל פחות משלושה חודשים אחרי הטבח הכלים ההנדסיים עלו על הקרקע"
(צילום: נמרוד לו)
הפתרון
איך מקימים קיבוץ חדש, כולל כל המוסדות, בפחות משנה?
את שריר הפתרונות המיידיים יסקי חיזק היטב כבר בחצרים. הוא מלווה את הקיבוץ כאדריכל היישוב מאז 2018, ואחראי לתוכנית המתאר שלו ולפרויקטים נוספים. אבל ב־11 באוקטובר 2023 עבודתו שם השתנתה. "אחד מחברי חצרים התקשר אליי ושאל אם אני חושב שאפשר להקים שכונה זמנית עבור מפוני קיבוצים מהעוטף", הוא מספר. "חשבתי שזה רעיון מצוין, וכבר בסוף אותו שבוע פגשנו בחצרים נציגים מבארי ומניר עוז. ביום ראשון כבר הצגנו רעיון ראשוני, עוד בלי שידענו כמה בתים נצטרך בכלל לבנות. עשינו בדיקת היתכנות של כמה יחידות דיור אפשר להקים בשטח שבתוכנית המתאר מיועד להרחבה עתידית. בחצרים — שיש להם קשר ותיק עם בארי — הקימו צוותים לניהול המהלך, חילקו משימות, ובנובמבר כבר הצגנו את התוכנית לאנשי בארי". לאנשי ניר עוז, אגב, גובשה תוכנית דומה לקליטה בקיבוץ להב, אבל לבסוף הם בחרו להשתכן בבניינים בשכונת כרמי גת שבקריית גת.
לקראת סוף נובמבר, פחות מחודשיים אחרי הטבח, רוב חברי בארי הצביעו בעד המעבר לחצרים, ואז נכנסו לתמונה הרשויות, שקיצרו תהליכים תכנוניים, ויסקי וצוותו החלו לתכנן. "זה היה מרוץ נגד הזמן, מלווה בדיונים אינטנסיביים מול החטיבה להתיישבות, משרד השיכון ורשויות נוספות", הוא מסביר. "ב־27 בדצמבר 2023, פחות משלושה חודשים אחרי הטבח, הכלים ההנדסיים עלו על הקרקע, כשעוד לא היתה פרוגרמה סופית, לא היה ברור כמה יחידות דיור ייבנו ובאיזה גדלים. בסופו של דבר נבנו חמישה דגמים, של 60 מ"ר עד 120 מ"ר נטו".
וגם לכאן יסקי הביא את תפיסת הקיבוץ העמוקה שלו — הרעיון היה לבנות קיבוץ של ממש, קיבוץ בתוך קיבוץ, ולא רק שכונה זמנית או חמור מכך, אוסף בתים אקראי. לכן תוכננו גם מבני ציבור — חדר אוכל עם מטבח, מעונות יום, גני ילדים, מועדונים לנוער, מרפאה, משרדים, כולבו — ויחד עם אנשי חצרים נולדו שלל יוזמות של ליווי התושבים החדשים, שיתוף בחינוך, אירועי חגים, שילוב הנוער וכן הלאה. 290 יחידות דיור הוקמו, רובן קרווילות שהגיעו מוכנות. 36 מתוך המבנים הם יחידות טרומיות מתוצרת אקרשטיין שתוכננו עם צוות של יסקי, ושחצרים התחייב לקנות אותן בהמשך. באוגוסט 2024 הגיעו לקיבוץ בארי בחצרים 70 משפחות, ובספטמבר נפתחו הגנים. עד סוף הסתיו הקיבוץ הקטן כבר היה מאוכלס כולו.
5 צפייה בגלריה
דוגמאות לפרויקטים נוספים של יסקי — מועדון נוער בקיבוץ עלומים ובניין ברמת אביב בתל אביב. "עכשיו מדברים על הליכתיות ותחבורה ירוקה, אבל בקיבוצים תמיד השאירו את המכוניות בחוץ ורכבו על אופניים"
(הדמיה: יסקי אדריכלים)
החזון
יש גאווה, יש התעוררות, יכולה להיות התחדשות
עבודתו של אברהם יסקי היתה כשלעצמה שליחות ציבורית. הוא לימד במשך שנים, היה נשיא לשכת המהנדסים והאדריכלים, חבר מועצת העיר תל אביב־יפו, ובעיקר — היה מבוני הארץ, ממעצבי המרחב שלה. "האדריכלות שלו היתה חלק ממאמץ קולקטיבי אידאולוגי", אומר בנו. והעבודה של הבן בקיבוצים בעצם ממשיכה את השליחות הזאת, דווקא באחד המרחבים הכי ותיקים בארץ. וזו לא היתה בחירה מובנת מאליה בראשית הדרך.
"נולדתי לתוך האדריכלות", אומר יסקי. "לא ממש היתה לי בחירה, כל ההוויה בבית היתה סביב זה. אפילו חופשות רגילות לא היו לנו, לא היה אפשר לנסוע לטיול בארץ או בעולם בלי ביקור בפרויקט שאבא תכנן והוא עכשיו בבנייה, או נסיעה לבניינים אייקוניים. אז כשבגרתי רציתי לברוח מארכיטקטורה. רציתי ללמוד משפטים, ביולוגיה ימית, כל מיני רעיונות. בסוף הלכתי לפילוסופיה, קראתי פילוסופים עוד כנער. אבל במהלך התואר התחלתי לעבוד אצל אבא במשרד. הבנתי שאני חייב מקצוע, משהו שיש בו פרקטיקה. שהטמפרמנט שלי מחייב אותי — אני צריך עשייה, לא רק מחשבה".
ובמובן מסוים אתה הולך בדרכו של אביך, אבל אתה לא מתכנן למשל מגדלים כמוהו.
"אבא שלי היה מפא"יניק, והיה פונקציונליסט עד הסוף. כל הנושא של אישיות, ביטוי עצמי, של הסיפור הפנימי של האדריכל, של הנרטיב שהוא מספר לעצמו על הבניין, האגו — לא היו רלוונטיים. אנשים צריכים בניין לגור בו או לעבוד בו, והוא עסק בקשר בין מרחב ופרקטיקות יומיומיות לחברה. ובזה אנחנו דומים. אבל הבחירה מה אני מתכנן אולי נובעת ממקום אישי, אולי אפילו מפחד לא מודע מלהתחרות באב. אבל את זה אני צריך לבדוק אצל הפסיכולוג", הוא מחייך.
מלימודי הפילוסופיה יסקי פנה לתואר שני באדריכלות ב־SCI-Arc שבלוס אנג'לס, מהמוסדות היוקרתיים והחדשניים בתחום. שם הוא התחיל לחשוב על הפרברים, להסתובב באלה שסביב לוס אנג'לס, לקחת קורסים בנושא. הוא הסתקרן וביקש להבין טוב יותר את החיים האמריקאיים האלה שצמחו אחרי מלחמת העולם השנייה, עם הבתים הפרטיים והגינות והכבישים הרחבים, ושמקבילות ישראליות שלהם צמחו כאן בעיקר מסוף שנות השבעים.
אבל כשיסקי חזר לארץ ב־2004 עם מחשבות על הפרברים, הוא פתאום נתפס לקיבוצים; אלה שני מודלים שצמחו מאותו שורש, אבל הלכו לכיוונים שונים מאוד. ההשראה הראשונית לתכנון הקיבוצים היתה החוות של אירופה — הקבוצות הראשונות היו קטנות, ואנשיהן חיו במתחמים סגורים של עבודה ומגורים סביב חצר משק שהיתה המרכז הפיזי והחברתי. כשהתחילו לקום קיבוצים גדולים יותר התבסס המודל שבו יש שדרת מוסדות ציבור ומגורים פזורים, במבנה שעדיין מבקש להדק את הקהילה.
"התכנון האדריכלי של הקיבוץ לא ביקש לחקות את המרחב הכפרי האירופי אלא להציע מודל חברתי־מרחבי חדש, כזה שמספק מענה לצרכים קהילתיים, כלכליים ואידאולוגיים גם יחד", מסביר יסקי. המעצב המרכזי של המודל הזה היה ריכרד קאופמן, אדריכל גרמני שעלה ארצה ב־1920 והיה למתכנן הבולט של ההתיישבות הציונית, כולל תכנון שכונות ויישובים שלמים — ובהם קיבוצים רבים. "קאופמן בא מעולם שבו בלטה תנועת עיר הגנים, שביקשה לבנות מרחב חיים מאוזן שמשלב מגורים, תעסוקה ושטחים ירוקים. והרעיונות שלה השפיעו על מתכננים בכל העולם — כולל הפרברים האמריקאיים והקיבוצים הישראליים. כלומר הוא ניגש לתכנן את הקיבוצים לא רק כתגובה לתנאים המקומיים, אלא גם כחלק משיח אדריכלי רחב".
אבל הקיבוצים הם טייק שלא היה חלק משיח אדריכלי רחב.
"נכון. כשהוא ניגש לתכנן את עין חרוד, זו היתה הפעם הראשונה שבה ניתנה צורה תכנונית סדורה לרעיונות של החלוצים — תוכנית שראתה לנגד עיניה לא רק את הפונקציות הפיזיות של מגורים ועבודה אלא גם את הצורך החברתי והאידאולוגי ביצירת מודל חדש שיהיה שיתופי, שלא היה לו תקדים בעולם".
וקאופמן ידע שהמודל הזה גם צריך להיות גמיש, במידה רבה בהשראת ארתור רופין, מראשי ההתיישבות כאן, שהאמין שהמודל השיתופי יהיה זמני בלבד. "לכן הבתים שתכנן קאופמן היו חד־קומתיים, עם אפשרות להרחיב כל אחד מהם בעתיד, ולכל בית הוצמדו חלקות גינה קדמית ואחורית שהדיירים יכלו לטפח בעצמם — ביטוי לרעיון של בעלות פרטית, עצמאות כלכלית וחיים בורגניים במרחב כפרי. והתוכניות היו מוכנות להפרטה כבר משלב מוקדם. התכנון היה מוכן להתפתחויות עתידיות".
ועדיין, הוא תכנן קיבוץ.
"כן, עם מרחב ביתי שמפוזר בכל רחבי היישוב — אכלת בחדר האוכל, כיבסת במכבסה, ישבת במועדון החברים, עד שנות הארבעים־חמישים גם המקלחות והשירותים היו משותפים. המגורים עצמם היו מצומצמים ומינימליים, מתוך תפיסה שלפיה החיים מתרחשים בחוץ, עם החברים, בתוך הקולקטיב".
והכל היה מסודר מאוד, גם זה בהשראת עיר הגנים: גריד מדויק, ציר סימטרי, שדרות רחבות וישרות, בלוקים ומבנים סדורים, ותכנון נוף קפדני, לעתים ברמת האילו פרחים יגדלו איפה (אדריכל הנוף שלמה אורן ויינברג היה שותפו של קאופמן לתוכניות רבות). האדריכל שמואל ביקלס המשיך את דרכו של קאופמן ברוח דומה, עם מיקומים מחושבים של מוסדות קהילתיים — אולם המופעים, הספרייה, כיתות הלימוד, חדרי ההנצחה וכן הלאה.
"בעיניי ביקלס היה מגדולי האדריכלים שפעלו כאן", אומר יסקי. "הוא היה אדם מורכב מאוד, כנראה לא פשוט, אבל בכתיבה שלו הוא היה המנסח האידאולוגי החריף ביותר של רעיון הקיבוץ. מאמצע שנות הארבעים הוא היה הדמות המובילה בעיצוב המרחב הקיבוצי, והוא לא ראה בו נגזרת של עיר גנים או מודל פרברי שיובא מאירופה, אלא תפס את הקיבוץ כגן כולל, שבו הדומיננטיות נתונה למרחב הפתוח — לא למבנים ולא לסכמה פורמליסטית של תכנון".
ואיך שקעת בכל זה אחרי השנים באמריקה ומחשבות הפרברים?
"כשחזרתי היה נראה שהקיבוצים בסכנת הכחדה מבחינת האופי המרחבי שלהם, זה שהפך אותם לתופעה כל כך ייחודית. התחלתי לתהות על הדעיכה הזאת, ולחשוב על המשמעות שלה, על אפשרויות השימור שלה, על עדכון הרעיון, או פירוק והרכב שלו מחדש. בהדרגה נכנסתי לזה יותר ויותר".
יסקי התחיל לחקור את האדריכלות של הקיבוצים, הרצה על הנושא, לימד אותו בארץ ובעולם (בארצות הברית, קנדה ואנגליה), ואצר תערוכות מקומיות ובינלאומיות — ובראשן "הקיבוץ: אדריכלות בלא תקדים", שיצר עם גליה בר אור בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב־2010. הוא כבר עבד במקביל עם אחיו במשרד שלהם, ובמשך שמונה שנים גם עמד בראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. אבל הקיבוצים לא עזבו אותו, והוא לא עזב אותם. העיסוק שלו בנושא הוביל ראשי קיבוצים לפנות אליו כדי שילווה את ההתרחבות וההתחדשות שלהם, לעתים באמצעות תוכנית מתאר מקיפה, לעתים בתכנון שכונות, לעתים בפרויקטים נקודתיים, כמו חדרי אוכל או מבני חינוך. אז הוא עשה זאת בעין גדי, חצרים, עלומים, שדות ים, כפר בלום, נצר סרני, שער העמקים, נערן, עין השופט, סאסא, כרמים, גת, משאבי שדה, פלך, משמר העמק, גבולות, מעגן מיכאל, ראש הנקרה, יד חנה וכעת כאמור שמיר, מנרה ובארי בחצרים, ובתקופה האחרונה נוספו לרשימה גם כרם שלום, כיסופים, רעים, נחל עוז, מפלסים, ארז, גברעם, להב, יטבתה, דליה, מעברות וקבוצת שילר. בכוונה או שלא, במודע או שלא, יסקי לא הפך להיות הממשיך של אביו, אלא הממשיך של קאופמן וביקלס. ולאן הוא עוד יגיע עם זה? ולאן הקיבוצים עוד יגיעו?
"העיסוק שלי בקיבוצים הוא מבחינתי כבר עכשיו הגשמה של חלום מקצועי, לצד פרויקטים של התחדשות עירונית בקנה מידה גדול שאני עושה", הוא אומר. וזה לא עושה חשק לעבור לקיבוץ? "בעבר הרחוק הייתי משוכנע שאחיה בקיבוץ, אחר כך חשבתי שלעולם לא, והיום אני לא יודע לומר. אני לא פוסל, ואלוהים גדול. אולי בעתיד אעשה זאת, אם ארצה להוריד קצב".
ואיך ייראה העתיד של הקיבוצים?
"במשך שנים החברה הקיבוצית נהפכה לדי שולית בהוויה הישראלית, אבל האסון של 7 באוקטובר החזיר אותה לקדמת הבמה. אנשים מהחברה הכללית נוכחו לדעת עד כמה הערבות ההדדית והחוסן הקהילתי של הקיבוצים שרירים וקיימים, ולחברים עצמם זה החזיר את תחושת הגאווה בזהות הקיבוצית. אני שומע הרבה דיבור על תחושת שליחות מחודשת, וזה ניכר גם בהתעוררות של גרעיני נח"ל חדשים, של צעירים שרעיון ההגשמה ההתיישבותי במסגרת קיבוצית קוסם להם. ויש ניצנים של התעוררות בשמאל הציוני, רואים למשל את העניין שמעורר יאיר גולן".
וכל זה יכול לחזק את ההתעוררות שאתה מלווה בקיבוצים?
"כל זה יכול להוביל להתחדשות נרחבת, אבל זו ישראל, השד יודע מה יהיה כאן".
