הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 ברשתות רץ השבוע קטע של דוד ביטן מדיון על "פתרונות להבטחת קליטה סלולרית רציפה בכל מקטעי מסילות הרכבת בישראל", שהתקיים לפני חודש בוועדת הכלכלה (משום מה אנשי ערוץ הכנסת העלו אותו דווקא השבוע). זה נושא חשוב, הדיון כלל נציגים ממשרד התקשורת ומהרכבת שהסבירו למה אין קליטה ומה הם מתכננים לעשות וכמה זמן זה ייקח (עוד שנתיים וחצי. ברצינות). בין השאר השתתף בשיחה גם סגן ראש עיריית ירושלים אדיר שוורץ, שסיפר שהיעדר הקליטה בקו בין ירושלים לתל אביב — שתי הערים הגדולות בישראל — מביא לאובדן תוצר של 32 מיליון שקל בשנה (לפי חישובים של הכלכלן הירושלמי איל השקס, והם מתבססים על הנחות שמרניות למדי).
ואז ביטן אמר: "אני לא מאמין באובדן תוצר".
"אני לא מאמין".
כאילו כלכלה היא פיות וחדי־קרן או אסטרולוגיה או אל. משהו שצריך "להאמין" בו. כאילו הסיפורים והעדויות שמביאים בפניו, על אנשים שמנסים לעבוד ברכבת ולא מצליחים, הם משהו שעליו לבחור אם "להאמין" בו.
וביטן "לא מאמין". "כל דבר עושים מזה נזק", הוא אמר. "אני לא מאמין בנזק לתוצר. כל העבודות שהיית צריך לעשות בנסיעה, אתה עושה אותן באותו יום". בגרסה הזאת שלו למציאות הוא כן מאמין. גם אם אומרים לו משהו אחר.
נכון, אנחנו מדברים על דקה מתוך דיון שנמשך 26 דקות. זה משפט שיצא מההקשר הרחב יותר, וטוב מאוד שביטן, יו"ר הוועדה, בכלל טרח לקיים דיון בנושא ודרש תשובות מאנשי המקצוע. אבל התגובה הזאת שלו מצביעה על עומק הבעיה בממשלה. מבחינת ביטן, זה לא משנה מה הציבור אומר ומה מפריע לו. אם אתם עומדים בפקק שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי בערב אתם לא באמת מבזבזים את הזמן, והמשק לא באמת מפסיד תוצר. אז תעבדו בערב, ואל תוך הלילה, מה אתם צריכים קליטה ומה הבעיה לעמוד בפקק. בכלל ממש טוב לכם, אל תהיו חמוצים.
אני לא יודע אם ביטן בכלל "מאמין" בכל הקונספט של תוצר או שזה רק כשל נקודתי. אני כן יודע שהאמירה הזאת היא חלק ממארג הכחשה נרחב שהקואליציה עוסקת בו יומם וליל. כמו שצובעים את המיגוניות ומציירים עליהן ציורים עליזים כדי שנשכח למה הן שם כך חברי הכנסת מתעקשים לצבוע את המציאות בצבעים עליזים. קשה לכם? יקר לכם? אתם נפצעים ומתים ונחטפים? היחסים הבינלאומיים שלנו קורסים? הכלכלה נחנקת? הפקקים? מערכת החינוך? התורים לרופאים? עזבו, הם לא מאמינים בזה. הכל טוב.
אצל נתניהו אנחנו תמיד כפסע ממשהו. מניצחון מוחלט. ממזרח תיכון חדש. מירידת מחירי הדירות. חיים בציפייה, תמיד עוברים מחצית מהמרחק הנותר ולעולם לא מגיעים ליעד. תנועה אינסופית שלא מובילה לשום מקום
1 צפייה בגלריה
הסרטון של מליבצקי בשירות בזן. שלא לדבר על ההכחשה של החקירה בחשד לאונס
(צילום מסך מתוך X)
2 השבוע החולף היה מנוקד בדוגמאות כאלה. הבולטת ביותר היתה הטקס שיזם ראש עיריית חולון שי קינן להריסת חלק מהבניינים שנפגעו מטילים מאיראן, במעמד שר הביטחון ישראל כץ. לא טקס לבניית בתים חדשים, לא טקס לחניכת מוקד סיוע לתושבים שעדיין לא יודעים מה יהיה איתם, לא טקס חלוקת מפתחות לדירות חלופיות — טקס להריסת הבניינים הפגועים. נביא יין, בורקסים ורוגעלך ומגישה מערוץ 14 שתנחה, נכתוב "עם ישראל חי!" על ההזמנה בפונט גדול, נתלה דגלי ישראל, והופ — צבענו את המציאות מחדש.
והנה עוד אחת: יו"ר ועדת הכספים החדש, ח"כ חנוך מילביצקי, בחר השבוע משום מה להעלות סרטון תמיכה בבזן. הוא הילל את בתי הזיקוק על תרומתם לתוצר, לשוק התעסוקה, לעצמאות האנרגטית של ישראל. הוא ירד על ממשלת בנט־לפיד שהחליטה לפנות את בתי הזיקוק ואת שאר המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה. גם אם הייתי לוביסט של בזן לא הייתי יכול לכתוב טקסט אוהד יותר לחברה. במציאות הצבועה מחדש של מילביצקי אין זיהום אוויר, אין פגיעה בבריאות התושבים בחיפה ובקריות. במציאות המוכחשת שלו זה בכלל לא יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון, יועצו של בנימין נתניהו, שדוחף לפינוי מ־2018 ועד היום. לא, אלה נפתלי בנט ויאיר לפיד הרשעים!
וההכחשה הגדולה יותר היא הכחשת החשדות המיוחסים למילביצקי — כולל אונס. זו לא רק הכחשה שלו, זו הכחשה של כל מפלגת השלטון. חרף החשדות, למרות הזימון לחקירה, מבחינת הליכוד את הכל אפשר לצבוע בצבעי רדיפה פוליטית, ולהכחיש. להכחיש להכחיש להכחיש, ולהמשיך הלאה. עסקים כרגיל.
ואפשר גם להכחיש את העובדה שיש חיילים שאינם יכולים עוד. עיתונאי "ישראל היום" אריאל כהנא האשים את עיתונאי תאגיד השידור הישראלי ב"סיוע ישיר לאויב בזמן מלחמה", כי ברדיו שידרו על "חיילים שמספרים שהם נשברו נפשית", הביאו עדות שלפיה "מתוך 28 חיילים נשארנו 11". "איך זה עובר צנזורה?", התקומם כהנא. כי מוטב להחריש, מוטב להכחיש. את הפגיעה בנפש, במשפחות המילואימניקים (בערוץ 14 צועקים עליהן שיפסיקו "להוריד את המורל"), בחברה כולה, עכשיו ולשנים על שנים קדימה.
ואפשר להכחיש שיש רעב בעזה, אבל בכל זאת נכניס סיוע הומניטרי. ולהכחיש שהממשלה הכניסה את כולנו, את המלחמה והצבא וישראל, לדרך ללא מוצא. להכחיש, ובה בעת להאשים את השמאל, את התקשורת ואת כל מי שאפשר, שהם משחקים לידי חמאס, ובגללם, רק בגללם, עוד לא הגענו להכרעה. אבל אנחנו אוטוטו מכריעים! הנה זה קורה!
ולהכחיש ש־7 באוקטובר יכול להפוך ליום העצמאות הפלסטיני. היה מי שאמר לי את זה כבר בשבועות הראשונים למלחמה, שזה מה שיקרה בסופו של דבר, והאפשרות הזאת נראתה לי דמיונית. לא יכול להיות שכך זה ייגמר. אבל הנה, זה מתממש מול עינינו — צרפת עומדת להכיר במדינה פלסטינית, בריטניה עושה קולות כאילו גם היא בדרך, ואחריהן לכו תדעו. המדיניות הממשלתית של להכחיש את העם הפלסטיני, את הרשות הפלסטינית וכל מה שמריח מפלסטינים תביא למדינה פלסטינית.
הכחשה כתפיסת עולם, הסטת המבט כדרך חיים, צביעה מחדש של המציאות כשיטת הפעולה הראשית. לאן כל זה הביא אותנו? לשום מקום.
3 את חזבאללה ואת האיראנים אולי הדפנו, לבינתיים, אבל המלחמה בעזה נמשכת כבר כמעט שנתיים, מתוכן לפחות שנה אנחנו בערך באותו המקום. 50 חטופים עדיין בשבי. המשפחות שלהם עדיין מתייסרות כל לילה וכל יום. חיילים משלמים בחייהם, בגופם ובנפשם. ההתלכדות של החברה הישראלית סביב מטרה משותפת בתחילת המלחמה התפוררה. צה"ל משווע לחיילים, כל סקר מראה שרוב הציבור חושב שיש לגייס את החרדים, יש אפילו ניצנים של התגייסות בקרב החרדים עצמם, אבל במקום לנצל את ההזדמנות לשלב אותם במעגל החיים הישראלי, על אפם וחמתם של העסקנים שלהם, ראש הממשלה ממשיך לסייע להם להשתמט, משום שהישארותו בשלטון חשובה לו מכל.
הכחשת המציאות היא אינה תוכנית עבודה, היא רק שלילה של משהו. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מציעים תוכנית; מסוכנת, אבל תוכנית (כיבוש מוחלט של עזה, גירוש האוכלוסייה הפלסטינית והחלת שלטון צבאי, ומשטר אפרטהייד דה־פקטו בשטחים). נתניהו לא מציע דבר.
אצלו אנחנו תמיד כפסע ממשהו. מניצחון מוחלט. ממזרח תיכון חדש. מירידת מחירי הדירות. חיים בציפייה, כמו בפרדוקס של זנון שבו תמיד עוברים מחצית מהמרחק הנותר וכך לעולם לא מגיעים ליעד. תנועה אינסופית שלא מובילה לשום מקום.
די עם זה. אנחנו זקוקים למנהיגים שמסוגלים להסתכל למציאות בעיניים, להכיר ביתרונות שלנו אבל גם בחסרונות, בחוזקות כמו גם בחולשות, ולהכריע באמת. לחתוך הפסדים, להכיר בכך שלא הכל בשליטתנו ובכוחנו, ולהוביל באומץ תוכניות שיהפכו את ישראל לחלק חשוב ועוצמתי בפסיפס החדש של המזרח התיכון. בתוך הפסיפס הזה אולי תהיה מדינה פלסטינית, ואולי ישות אחרת עם שם אחר, איני יודע, אבל זה מוכרח להיפתר, משום שהיעדר פתרון הוביל אותנו למקום רע מאוד.
4 כשם שלא צריך לייפות את המציאות, גם אין צורך להשחיר אותה בכוח. הסיפור של חוסר הקליטה ברכבת הוא דוגמה מצוינת לאיך אפשר לעשות דברים אחרת. אני לא חושב שיש לבעיה הזו פתרון קסם, אבל צריך לדרוש מאנשי המקצוע בגופים המתאימים להכיר בבעיה, לא לבטל אותה, ואז למצוא לה פתרון. אם שרת התחבורה ושר התקשורת היו עושים זאת לפני כמעט שלוש שנים, אולי היום היתה קליטה. הם לא עשו זאת. הם הסתפקו בחיוכים, בהודעות ריקות לעיתונות, ובהבטחות שתכף יהיה בסדר. לא היה.
ביטן לפחות עשה מעשה. הוא לא הכחיש את הבעיה — גם אם הוא "לא מאמין" באובדן התוצר. הוא דרש מאנשי המקצוע תשובות, הוא התעקש להבין מתי הבעיה תיפתר, הוא לא הסכים לקבל מריחות. כשנציג משרד התקשורת הסביר שחלק מהפתרון הוא הקמת אנטנות חדשות לאורך המסילות אבל שכדי שזה יקרה צריך להסיר חסמים, ביטן שאל אילו חסמים. נציג משרד התקשורת הסביר שצריך אישור ממינהל התכנון. אבל העמודים כבר שם, התפלא ביטון, הם עמודים של רכבת ישראל עצמה, איזה עוד אישור נדרש? נציג המשרד השיב: "העמודים האלה הוקמו תחת תקנה 261(ד), שזו תקנה שמאפשרת להקים עמוד אנטנה ללא היתר. לפי תמ"א 36 החברות צריכות להקים אנטנות חדשות תחת היתר. אנחנו רוצים שיתקינו אנטנות על העמודים הקיימים ללא היתר, זה דורש תיקון". ביטן לא הרפה, ודרש לדעת איזה סוג של תיקון. וכך זה נמשך, אילו חסמים, איך להסיר, מתי אפשר. כשאמרו לו שהכל כולל הכל — מתברר שצריך להוציא גם את חלונות הקרונות ולחרוץ בהם חריצים כדי שהרשת תיכנס ותגיע לנוסעים — ייקח יותר משנתיים, ביטן הבהיר שזה יותר מדי זמן. שצריך מהר יותר, שלא יכול להיות שזה לוקח כל כך הרבה זמן לספק לציבור שירות מינימלי.
ככה צריך. להסתכל למציאות בעיניים, להבין שחלק ממנה מכוער ולהבין שכדי שהתמונה השלמה תהיה יפה יותר אין מנוס מלהתעכב על פרטים, להציב לדרגים המקצועיים יעדים שאפתניים, לדרבן אותם לעמוד בהם ולפקח על תהליכי העבודה. רוצים באמת להרים את המורל? תעבדו בשבילנו. רק זו הדרך.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
