הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
שלושה ימים אחרי שהבן שלה נולד מחדש, יעל אלכסנדר התרגשה עד דמעות לראות אותו אוכל. כמו אמא טרייה לתינוק, היא התרכזה בכל ביס שהצליח לקחת. כל נגיסה היתה משמעותית. בגיל 21, כמעט היה צריך ללמד אותו מחדש לאכול. עידן אלכסנדר שוחרר ב־12 במאי אחרי 584 ימים בשבי בעזה. הוא פגש את בני משפחתו, הגיע לבדיקות וטיפול בבית החולים איכילוב בתל אביב — ולא אכל. "הכינו לו בופה של אוכל ממסעדות, דגים, בשר, סביח, הכל", מספרת אמו יעל. "אבל הוא לא אכל. עבר יום, והוא לא אכל. ועוד יום, ועידן לא נוגע בכלום. טיפה בסלמון, בקושי. אין תיאבון".
עידן, היא מספרת, היה חלש, ומוצף. "הוא פגש את סטיב וויטקוף ואדם בוהלר (שליחי הממשל האמריקאי למזרח התיכון ולנושא החטופים) ואת מי שהגיעו איתם, ודיבר בטלפון עם הנשיא דונלד טראמפ, ג'יי.די ואנס (סגן הנשיא) ומרקו רוביו (מזכיר המדינה). היו המון התרגשות, אנרגיות, והוא היה מותש. לא היה לו תיאבון, הוא רק שתה מים מדי פעם". בתוך ההמולה שסביבו וסביבה, כשגם היא מוצפת ומותשת מכ־20 חודשים של מאבק להחזרת בנה החטוף, כשהיא יודעת היטב שמסע שיקום ארוך עוד לפניה, יעל אלכסנדר זיהתה את החולשה שצריך לטפל בה, את השתייה המועטה וחוסר התיאבון. "אלה הדברים הקטנים שרק אמא יכולה לראות, ולטפל בהם", היא אומרת.
ואז נולד רעיון. "היתה לי מחשבה לדבר עם אייל שני. שמעתי שהוא רוצה לבוא עם בקבוק יין להגיד לי מזל טוב שעידן חזר. שאלתי אם יש אפשרות שיביא איזה סטייק ניו־יורקי, כי עידן לא אוכל, הוא צריך בשר. ביום השלישי בבית החולים הוא הגיע עם סטייק גדול, שם אותו מולנו, מול עידן, ואז פיזר עליו מלח גס, הוסיף עגבנייה מרוסקת, חתך את הבשר, הכל מול העיניים של עידן, ואמר לו — 'יאללה, עכשיו קח, עם הידיים'.
"ועידן לקח. ביס אחד. ואז עוד אחד. ועוד אחד. אייל שני כבר יצא מהחדר, כדי לתת לנו פרטיות, ואנחנו ישבנו והסתכלנו על עידן אוכל ביס ועוד ביס. זה היה מדהים. וזה פתח לו את התיאבון. למחרת הוא כבר ביקש המבורגר. ומאז הוא אוכל, אבל לא הכל. מדברים עם גלוטן, למשל, הוא נמנע, יש לו גועל מאז השבי. אוכל יבש, בצקי, לא עושה לו טוב. אבל החשק לאכול חזר. באותה נקודה, עם הסטייק של אייל שני בבית החולים, חשק אחד של עידן חזר לחיים".
"אחרי השחרור עידן לא אכל. לבקשתי, אייל שני הגיע לבית החולים עם סטייק, חתך אותו מול עיני עידן ואמר לו 'יאללה, קח, עם הידיים'. ועידן לקח. ביס אחד. ועוד אחד ועוד. ישבנו והסתכלנו עליו נדהמים"
7 צפייה בגלריה
קבלת הפנים לאלכסנדר בטנאפליי, 19 ביוני. "בתל אביב אני לא מכירה את האנשים, פה אני מכירה אותם. זה המקום שלנו"
(צילום: Kevin R. Wexler/Reuters)
בית חולים, מקלט, טיסת חילוץ
20 חודשים נלחמה אלכסנדר (46) להחזיר את עידן בחיים. בחודשיים האחרונים היא נלחמת כדי להחזיר אותו לחיים. הרגע ההוא עם הסטייק הוא רק דוגמה אחת מאינספור הפרטים שמרכיבים את המאמץ הזה, שלו שותפים בני המשפחה, חברים ואנשי מקצוע. ולא קל לעשות זאת בתוך המציאות הישראלית: חודש אחרי שעידן שוחרר פרצה המלחמה עם איראן. עידן היה אמור לחזור לביתו בארצות הברית, לטנאפליי, ניו ג'רזי, כדי להמשיך בשיקום שם, ונתקע כאן תחת מטחי הטילים. "זה היה מפחיד, אזעקות, טילים, יירוטים. היינו אצל ההורים שלי בתל אביב, הם גרים בבניין ישן ובכל פעם צריך לרוץ לחניון תת־קרקעי מעבר לכביש", מספרת אלכסנדר בריאיון מקיף ראשון מאז השחרור. "אז היו סכנה, ופחד, ולא רציתי שיעלו אצל עידן התחושות מ־7 באוקטובר. הכל סגר עלינו, ולא הקל על תהליך הריפוי" — היא אומרת זאת באנגלית, healing process — "רציתי שעידן יתחזק, שירגיש ביטחון. הרגשתי שאני חייבת להחזיר אותו הביתה לניו ג'רזי, לנשום".
חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה עם איראן בני המשפחה יצאו לארצות הברית בטיסת חילוץ של חיל האוויר האמריקאי, שפינתה מכאן חלק מאנשי השגרירות ואזרחים אחרים. רק אז אלכסנדר התחילה לעכל מה עבר עליהם. "מאז שאני בצבא דיברו על האיום האיראני, ופתאום זה קורה, ואני עם הבן שלי עידן שהרגע יצא מהשבי, ואומרת לעצמי: 'מה הולך פה? למה אין שקט במדינה הזאת כבר?'".
בטנאפליי יותר שקט, חוץ מביום העצמאות האמריקאי, שחל כשבועיים אחרי שנחתו שם. "עידן שמע את הזיקוקים ושאל: 'מה זה, עזה?'. זו התגובה שלו לבומים, הזיקוקים נשמעו לו כמו יריות או טילים, זה הפחיד אותו מאוד. אבל מעבר לזה יש פה מעטפת של שקט שהוא זקוק לה".
השקט נדרש כדי להחזיר לחיים עוד חלקים של עידן. חלק מהם היה קל יותר לעורר מחדש, אומרת אלכסנדר. "עידן ילד שמח ומאוד מצחיק, וכבר בשיחה הראשונה שלנו אחרי השחרור, כשהוא היה אצל הצלב האדום, הוא נורא הצחיק אותי, הוא אמר שהוא לא דיבר עברית המון זמן אז הוא שכח איך לדבר".
אבל משם החל המסע המורכב יותר, עם חלקים בחיים שהיה צריך לאושש לאט לאט. "בימים הראשונים לחזרה של עידן המשימה שלי כאמא היתה לתת לרצון העצמי שלו לחזור אחרי 584 יום בשבי, כי הוא בא ממקום שבו מי שלא מרצה את השובים שלו חוטף. חד וחלק. זה נורא. אז זה האתגר. עידן היה ילד שתמיד ידע ואמר מה הוא רוצה, אבל בשבי הוא היה צריך להצניע את האופי ההחלטי שלו. הפסיכולוגים הסבירו לי שמכיוון שהוא היה בשבי כל כך הרבה זמן, האני שלו אולי התערער, כי כל הזמן אמרו לו מה לעשות. הוא השבית את הרצון ואת הקול שלו במשך יותר משנה וחצי, והרצון הזה צריך לחזור".
מה זה אומר?
"כאמא אני רוצה לעשות עבורו דברים, אבל הוא לא ילד, הוא בן 21 והוא רוצה להשמיע את הקול שלו, זה מחייב אותי לקחת צעד אחורה ולתת לו. אפילו שיזמין לעצמו קפה ומאפה, לתת לו להזמין, לתת לו לשלם, מה שהוא רוצה — אפילו שזה נראה סתמי וחסר משקל. זה חשוב בהליך הריפוי, להחזיר את האני שלו בכל דבר, אפילו הקטן ביותר — בלי לכעוס עליו, לא להתעצבן. הכל נעשה מאוד בעדינות, בכל עניין שאלנו מה הוא רוצה. גם אם את מציעה לו משהו, צריך לאפשר לו לתת את ה'טייק' שלו. שזו תהיה הדרך שלו. אין 'אתה חייב', אלא 'יש פה הזדמנות למשהו, תחליט אם אתה רוצה או לא'".
התהליך כלל גם מפגשים עם שורדי שבי אחרים. "עידן שמח מאוד לפגוש את שגיא דקל חן ויאיר הורן, הוא היה איתם שם ואוהב אותם מאוד. ידעתי שיעשה לו טוב לפגוש אותם, תיאמתי את המפגש והיה שם חיבוק ארוך, הם ממש משמשו זה את זה, הסתכלו זה על זה לראות איך כל אחד נראה. זה היה מרגש מאוד. הוא פגש גם אחרים, והוא מבין שהוא עכשיו חלק מקבוצת ניצולים. כל אחד בדרך שלו עבר משהו מאוד טראומטי, יש ביניהם את הקשר הזה גם אם לא היו יחד שם, והם יהיו קשורים כל החיים".
במה זה התבטא במפגשים ביניהם?
"הם יכולים לשבת ולצחוק, להסתלבט על דברים הזויים, על זה שהיו צריכים להביא לחטופים מבוגרים את הקפה, על איך היו משחקים שעות סוליטר בקלפים כי לא היה מה לעשות, וגם על ההיררכיה בשבי, בין מבוגרים וצעירים ואזרחים וחיילים. אבל הם לא צוחקים על דברים אפלים".
לפעמים כל ההייפ קשה
אחרי האוכל, מספרת אלכסנדר, היה צריך להרגיל את עידן באיטיות לסביבה אנושית. "הוא יצא להליכות בערב עם אבא שלו, ראינו טלוויזיה יחד, צפינו באירוויזיון (ואז היתה אזעקה וירדנו לחניון של הבניין ממול). בהמשך הוא התחיל לפגוש חברים, לקחת את האוטו ולנסוע, ללכת למסעדות, להסתובב קצת בדיזנגוף, בים, אבל לפעמים זה היה קשה עם כל ההייפ".
איך נראה ההייפ?
"למשל הוא מגיע למסעדה והמארחת כמעט מתעלפת, 'עידן! זה אתה!'. ברחוב מזהים אותו — זה קל, הוא נראה כמו בתמונה מההפגנות — וכל המבטים עלינו, אנשים מסתכלים במסעדות מעבר לכתף, הוא התרגל לשבת עם הגב למסעדה. יש צעקות ממכוניות — מי שבמכונית אוהב לצעוק, לא הולכי רגל — בדרך כלל גם עם צפצוף. אלה דברים שנעשים בטוב, זה היה נחמד ורציתי שיחווה את הנחמדות הזאת, 'תראה איך כולם שמחים שאתה בבית'. זה מראה בכמה אנשים הסיפור שלו נגע. יש אנשים שמחבקים, שמתרגשים ובוכים".
הוא ודאי לא היה יכול לצפות לזה.
"מי שחוזרים לא כל כך מבינים איך כולם מתעניינים בהם. כשאנשים רואים אותו ובוכים, למשל, אני מסבירה לו — 'אתה ושאר החטופים הייתם אצלם בראש. אנשים עשו הפרשות חלה, קראו תהלים, הם יודעים עליך ועל שאר החטופים מלא, הם היו בזה איתנו, צריך לקבל את זה'. עידן מקבל את זה יפה. גם באמריקה זה קורה, אגב".
יש רגעים שבהם עוברים את הגבול?
"כל עוד לא מתעלקים עליו ומבקשים בוק תמונות אין לו בעיה. היה מקרה של בקשה לא רגישה לסלפי, שאני מצטערת שלא הדפתי. זה כבר להיכנס לפרטיות בצורה לא יפה. אנשים התפללו עבורו תקופה ארוכה, היו בעצרות, אבל צריך לזכור שזה אדם שיצא מהשבי, שלא רגיל שכולם מכירים אותו, אי אפשר לדרוש חיבוקים, נשיקות וסלפי. צריך טקט, לבוא בעדינות. אי אפשר להתנפל. הוא רוצה חיבוק, אבל לא מכולם, מהמורות שלו למשל כן, לא מאנשים ברחוב".
ואיך מציבים גבולות?
"אנחנו לומדים איך להתנהל עם זה, אבל גם לי זה לפעמים מתפספס, כי כשמזהים אותו זה מ־0 ל־100. לי כל זה לא נעים, מביך מאוד, במסעדות אני תמיד רוצה שולחן צדדי. אבל עידן כבר די יודע להתנהל עם זה, יודע לבד מה מתאים לו ומתי ומה לא. למשל, שואלים הרבה אם הוא יכול להתראיין. אז לא, עוד לא, הוא צריך את הנשימה. גם המפגש עם טראמפ לא בא לו כל כך בקלות".
7 צפייה בגלריה
עידן ויעל אלכסנדר עם הנשיא טראמפ בבית הלבן, 3 ביולי. "הכל היה מציף, עידן היה לחוץ מאוד, אבל הצליח לדבר על שחרור החטופים האחרים"
(צילום: הבית הלבן)
להסתובב עם הלב של וויטקוף
אלכסנדר — החטוף האחרון ששוחרר עד כה, שלא במסגרת עסקה אלא בזכות לחץ של טראמפ — פגש את הנשיא בבית הלבן בתחילת החודש, יום לפני יום העצמאות האמריקאי. "עדי בעלי ואני היינו שם כבר כמה פעמים במסגרת המאמץ לשחרר אותו, אבל לעידן זו היתה פעם ראשונה", אומרת אמו. "הוא בחיים לא דיבר עם אנשים מהסוג הזה, שלא לדבר על להיות בחדר הסגלגל, לשם נכנסים רק מעטים, זה אוברוולמינג לילד בן 21. והנשיא שם, ואשתו מלאניה ועוד בעלי תפקידים שעידן יודע מיהם, הוא אמריקאי, הכל מציף מאוד והוא היה לחוץ מראש. הוא ידע שזו פגישה חשובה, קצובה בזמן, שהוא צריך לעשות נכון, לנצל את הזמן נכון".
מה זה אומר לנצל את הזמן נכון?
"לדבר על שחרור החטופים האחרים. עסקנו בזה כל הביקור בוושינגטון, ועידן אמר לטראמפ שחייבים להוציא את כולם משם, ועכשיו, כי אי אפשר לשרוד בתנאים האלה".
בבית הלבן עידן פגש גם את וויטקוף. זו היתה פגישתם השנייה — בראשונה, יום אחרי שובו, וויטקוף הסיר מעל צווארו שרשרת עם מגן דוד שהיתה שייכת לבנו, שמת ממנת יתר, ונתן אותה לעידן. "עידן ענד אותה לפגישה בבית הלבן וסימן לוויטקוף שהיא על החזה שלו, מתחת לחליפה. אבל הוא לא עונד אותה כל הזמן. וויטקוף נתן לו חתיכה מהלב שלו, זה מאוד אישי, עם הבן שמת מאוברדוז, וזה כבד, זה מכביד על עידן. אז הוא שומר את השרשרת במגירה עם הדברים הכי אישיים שלו, אבל לבית הלבן הוא ענד אותה".
אחרי הביקור בבית הלבן הדגש הוא שוב על חזרה לחיים הרגילים. "אתמול היינו בקולנוע בסרט עם בראד פיט ('פורמולה 1'). ישבתי שם, הסתכלתי על עידן ולא האמנתי שאני יושבת ורואה איתו סרט. חזרנו לכיף משפחתי פשוט, אני מחבקת את זה בשתי הידיים".
עידן מצליח, למשל, לחזור לתחביבים שלו?
"הוא אוהב לנהוג, נהנה מזה מאוד, ובארץ לקחתי אותו למסלול מרוצים בערד, שם הוא עשה נסיעות מקצועיות. לקחנו אותו גם למדבר לרכוב על טרקטורונים. אבל בכבישים בארץ הוא נהג מעט, עם כל העומס, וכאן כיף לו יותר לנהוג. יש כבישים מהירים והוא טס בכיף, נוסע בשביל לנסוע. זה תרפויטי, שם מוזיקה וההגה אצלו. הוא מחליט. זו העצמאות".
הוא היה שחיין בתיכון.
"הוא היה שחיין מצטיין, אבל עדיין לא חזר להתאמן. הוא עוד לא התחזק מספיק בשביל זה, אבל אני מחכה לראות אותו קופץ למים לשחות. זאת האהבה שלו, זה הוא, והוא טוב בזה. אני רוצה שיהיה לו את זה. ושחייה היא גם מדיטטיבית, ותעשה פלאים לכאבים שיש לו".
"עידן פה איתנו, סוף סוף אני יכולה להיכנס לחדר שלו ולא לבכות. שנה וחצי לא בישלתי כי הייתי נכנסת למטבח ומתחילה לבכות. כשהוא חזר אמרתי: 'נגמר, אין יותר אוכל מבחוץ, יעל חוזרת לתפקוד'"
7 צפייה בגלריה
השיחה הראשונה של יעל אלכסנדר (במרכז) עם עידן מיד אחרי שעבר לידי הצלב האדום, 12 במאי. "הוא נורא הצחיק אותי בשיחה הזאת"
(צילום: דובר צה"ל)
7 צפייה בגלריה
המפגש הראשון. "שלושה ימים לפני זה, ביום ההולדת שלי, קעקעתי את האות E, והקעקוע עוד היה פצע. עידן היה בשוק לראות את זה"
(צילום: Anadolu via Getty Images)
קול נמוך בחדר הסמוך, וחיוך
עד אוקטובר 2023 יעל אלכסנדר הפעילה בטנאפליי עסק לאפיית עוגות בהזמנה אישית. היא ועדי, יהלומן, הגיעו לטנאפליי כשעידן היה בן כמה חודשים — "הייתי באיכילוב פעמיים, כשעידן נולד וכשהוא חזר מהשבי. כמה סמלי", היא אומרת. הם בנו חיים בעיירה הפסטורלית, גידלו את עידן, מיקה (19) ורועי (14) ושהו לא מעט בישראל, לחופשות ממושכות ואף לכמה שנים. כשעידן היה בחטיבת הביניים הוא למד ברמת השרון, אבל אז המשפחה חזרה לארצות הברית. בסיום התיכון הוא הצטרף לגרעין חיילים בודדים של הצופים, מצא שם חברים, עלה איתם לישראל, חי בקיבוץ חצור ואצל הוריה של יעל בתל אביב, והתגייס לגולני. "בסוף מסע הכומתה, כשראיתי שהוא הפך ללוחם, בכיתי נורא, כי הבנתי איזו החלטה הוא לקח", אומרת אלכסנדר. "זה היה בימי הרפורמה המשפטית, לא היה אפשר למצוא תקופה גרועה יותר לבחירה שלו. ואז 7 באוקטובר".
ב־7 באוקטובר אלכסנדר היתה בביקור בארץ. בנה היה זכאי לצאת שבת, אבל כיוון שהספיק לבלות איתה בסוף השבוע הקודם, התנדב להישאר בבסיס כדי שחבריו יוכלו לצאת לחג. הוא נחטף ממוצב כיסופים.
עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, בטנאפליי, רחוק מאוד מכיסופים, המשפחה שמחה לשוב הביתה. "בתל אביב אני לא מכירה את האנשים, פה אני מכירה אותם", מסבירה אלכסנדר. "כשחזרנו תלו שלטים 'Welcome back!', קיבלו את פנינו חברות וחברים של עידן ושל הילדים, מורים, אנשי חב"ד ועוד ישראלים ויהודים שהמתינו לאורך הדרך שלנו הביתה. פה הילדים גדלו, זה המקום שלנו, העיירה שלנו, אנשים שאנחנו מכירים, ויכולים לראות את עידן". וגם בטנאפליי נדרשת הזהירות של מה נכון, מה מתאים, מה עידן רוצה, איפה עובר הגבול. "רצו לעשות לו קבלת פנים במרכז הקהילתי היהודי (JCC). חשבתי שזה יכול להיות חמוד בשביל הקהילה שתמכה בנו, אבל עידן אמר: 'אני לא רוצה שום חגיגה עד שכל החטופים חוזרים, זה לא לעניין'. עצרתי ואמרתי: 'ברור, מה חשבנו לעצמנו'. אז הוא פוגש חברים בבית, והולך לחברים הביתה, אבל לא כל כך מסתובב, כולם מזהים אותו פה והוא לא רוצה תשומת לב. זה טו מאץ' בשבילו, הוא לא ביקש את זה".
בינתיים, היא לא מפסיקה להתייחס לשובו של עידן ושל אחרים כאל נס. "כל יום אני אומרת — ברוך השם, עידן פה איתנו, סוף סוף אני יכולה להיכנס לחדר שלו ולא לבכות, לארגן לו בכיף את המיטה, לשים לו בשקט ספריי ריח על הכרית ולצאת כאילו לא הייתי. הוא אפילו לא ישים לב. אם בלילה אני שומעת קול נמוך מדבר, אני יודעת שזה עידן, ושהוא מדבר עם חבר. ואני שמחה. אני שומעת אותו בחדר הסמוך, צוחק. זה אומנם מעיר אותי משינה, אבל אני לא מפסיקה לחייך".
ואת ממשיכה לפסל?
"התחלתי לפסל ב־2023, ואחרי 7 באוקטובר פתחתי ליין של בלונים מפוסלים, 'ליין עידן'. זו היתה הדרך שלי להרגיע את עצמי, מוזיקה באוזניות ופסלים בידיים. לעידן פיסלתי בלון צהוב, שכל הזמן היה בחדר שלו. אחרי שעידן חזר חברה הציעה שננפץ אותו, אבל הרגשתי שזה עוד לא נכון. נעשה את זה רק כשכל החטופים האחרים יחזרו".
"אף פעם לא אמרתי מילים רעות על ראש הממשלה, אבל אתה ראש הממשלה ולהחזיר את האזרחים זו העבודה שלך. מה התפספס פה, לא הבנתי? זה היה יכול להסתיים מזמן, ויש סחבת ופוליטיקה"
7 צפייה בגלריה
עידן ויעל אלכסנדר ביפו, כשבוע לפני שנחטף. "צריך לגמור עם העניין של 7 באוקטובר. הסטרס בישראל משחיר את הנשמה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אם ירצה לחזור לארץ, אתמוך
הפגישה עם יעל אלכסנדר בשבוע שעבר נערכה בבבית קפה מקומי באזור מגוריה. מאחורי שמו, מאמי, מתגלה בעלים ישראלית, שמזהה את האורחת ומקבלת את פניה במילים חמות. לא באמת אפשר להסתתר, או לברוח. גם הקעקועים על ידה של יעל מסמנים אותה: האות E והתאריך 7.10. "אני לא טיפוס של קעקועים, אבל את התאריך קעקעתי כבר חודש אחרי 7 באוקטובר, כשעוד לא ידעתי מה עם עידן. זו היתה הדרך שלי להוציא את כל הכאב שהחזקתי. את האות E קעקעתי ליום הולדת שלי, ב־9 במאי, כשעוד לא ידעתי שישוחרר. שלושה ימים אחר כך הוא השתחרר. הקעקוע עוד היה פצע, ועידן היה בשוק לראות את זה".
לאט לאט שומעים בני המשפחה יותר על מה שעידן עבר. "הוא ישב במנהרה מאחורי סורג, כמו חיה בכלוב. כואב לי בלב שככה הבן שלי הוחזק, ושיש ילדים שעדיין כלואים ככה. את רוצה לצרוח 'למה הם עדיין שם?!'. האימג' הזה מחרפן אותי, שככה סגרו לי את הילד, בכלוב שאי אפשר לפתוח. אנשים לא מבינים כמה זה קשה. תחשבי איך בקורונה היה לנו הכל — מקרר, שירותים, אמבטיה חמה — ולא הצלחנו להחזיק מעמד בבית, שברנו את הסגר כי לא יכולנו לעמוד בזה.
"אבל עידן לא משתף הרבה, הוא מנסה לחסוך מאיתנו דברים קשים. הוא סיפר שאחרי שטראמפ נבחר התנאים השתפרו, העבירו אותו למתחם קצת יותר נורמלי, קצת יותר נקי, אפילו עם שירותים ולא רק 'בול פגיעה' מטר מהמקום שבו אתה ישן. והם קיבלו יותר אוכל, לא רק פיתה אלא גם אורז או פסטה, ועוד קצת תה. זה נשמע כלום, אבל שם זה הכל. החוטפים ידעו שהאמריקאים דורשים את עידן, זה לא היה בימי ג'ו ביידן. שום הודיה שאעשה לא תספיק. אבל יש חטופים שעדיין שם".
מה את למדת על עצמך בזמן הזה? מה גילית במצב הקיצון שבו היו חייך במשך שנה וחצי?
"שיש לי סבלנות ברזל, לא ידעתי את זה. ההמתנה של 584 ימים דרשה הרבה סבלנות, בלעדיה את מאבדת את זה. אנחנו רגילים לרצות הכל כאן ועכשיו, הזמנה מאמזון את עושה לאותו היום, והנה את בסיטואציה שאומרים לך — 'מותק, זה לא בידיים שלך. זה עניין של מדינות עכשיו. את צריכה לשבת בצד ולחכות'".
ואיך השתנית בזמן הזה?
"למדתי לא להיות אימפולסיבית. להיות שקולה. את עובדת עם עוד הרבה משפחות, את לא יכולה לצאת על אף אחד בקטע רע, להגיד 'אתה מדבר שטויות', גם אם זה לא נראה לך. זו הדרך שלהם, קבלי את זה. והרי יש בין המשפחות אנשים כמעט מכל מגזר, אז לא יכול להיות שכולנו נחשוב אותו דבר".
איך חיים יותר משנה וחצי ככה? איך נרדמים, איך קמים, איך נאבקים?
"הכל עם קושי. את עצובה, הפנים נפולות, שקיות מתחת לעיניים, אבל את צריכה ללכת לכל הפגישות האלה, כי זה המאבק. והתקשורת מצלמת אותך בתחתית של חייך. את גמורה, ואת צריכה לדבר, שוב ושוב. זה סיוט. בני המשפחות של החטופים כולם גיבורים".
ומה קורה לחיים המשפחתיים? יש לכם עוד ילדים.
"לא הפסקתי לעשות איתם דברים גם תוך כדי הסיוט. הייתי הולכת איתם למסעדה, בוכה ומתאפסת על עצמי ובקושי אוכלת כי למי יש תיאבון, אבל הולכת, כי זו המסעדה האהובה עליהם. וגם דיברנו על עידן. זה בסדר לאכול במסעדה ולדבר עליו, זה לא פיל בחדר שמתעלמים ממנו. ויצאנו לחופשות, ולרועי היה בר מצווה ונסענו לפארקים באורלנדו. גם ברגעים הכי אפלים שמתי את הילדים לפניי. ומיקה יצאה מהבית כי התחילה ללמוד בקולג'. את בחרדה לילד אחד, ופתאום גם השנייה מתרחקת. אבל גם שניהם, מיקה ורועי, עוברים טראומה, וצריך שהם ירגישו שאנחנו איתם, שרואים אותם. פסיכולוגים אמרו לי שצריך לשים לב שהאחים לא ירגישו שקופים, אז שמתי עליהם פול אטנשן.
"אבל היו דברים שלא יכולתי לעשות. לא יכולתי לבשל, למשל. הייתי עומדת במטבח ובוכה, כי כשאני חושבת על אוכל אני רואה את עידן מול העיניים שלי, עידן שאוהב את הבישולים שלי, ושעכשיו אין לו אוכל. הקהילה המדהימה בטנאפליי ובעיירות מסביב דאגה לנו לאוכל. ביום שחזרנו לפה אמרתי להם: 'תודה רבה לכולם, הייתם מדהימים! מעכשיו נגמר, אין יותר אוכל מבחוץ. יעל חוזרת לתפקוד'".
ועידן כבר חושב על העתיד?
"בעתיד הרחוק הוא רוצה ללמוד מינהל עסקים, עוד לא יודע איפה, אבל עכשיו עוד מוקדם מדי לכל זה. כולנו בטיפולים פסיכולוגיים עכשיו, וזה לא ייפסק בקרוב. כולנו צריכים את זה, כולנו בטראומה. גם אני, גם בעלי. וכל המדינה, לא רק אנחנו המשפחות. הטיפול נותן לנו מקום לשבת, לדבר, להבין מה עבר עלינו, לפרק סיטואציות".
איך תרגישי אם עידן ירצה לחיות בישראל?
"עם כל מה שהוא עבר הוא עדיין מרגיש שישראל היא בית, הוא רוצה לבוא לבקר, מתגעגע למשפחה ולחברים מהגרעין ומרמת השרון. אני לא יודעת איפה הוא יבחר ללמוד ולחיות, לעשות את זה בישראל זה משהו שדורש הרבה כוחות. אם הוא ירצה לחיות בה אין לי מה לעשות עם זה, רק לתמוך. אבל כרגע צריך לגמור עם העניין של 7 באוקטובר, כל פעם אני מגיעה לישראל והסטרס משחיר את הנשמה, אני נוסעת וחוזרת, כל הזמן על הקו, ולחיות ככה באופן מתמשך זה סיוט. אני רוצה כבר להיות אחרי זה, אני רוצה שנוכל לבוא לישראל בשמחה, ושתהיה בישראל רווחה לכולם. צריך את זה".
7 צפייה בגלריה
שמחה בכיכר החטופים בתל אביב עם שחרור עידן. "אחרי השחרור אנשים ראו את עידן והתחילו לבכות. הסברתי לו למה זה קורה ומה עשו בשבילו"
(צילום: Oded Balilty/AP Photo)
7 צפייה בגלריה
עדי ויעל אלכסנדר (במרכז) עם מיקה (מימין) ורועי (שני משמאל), יום למחרת השחרור. "הייתי באיכילוב פעמיים בחיים, כשילדתי את עידן וכשהוא שוחרר"
(צילום: Ohad Zwigenberg/AP Photo)
קטסטרופה שצריך לתקן
עידן אלכסנדר שוחרר בזכות היותו אזרח ארצות הברית. השמחה הגדולה על השחרור היתה מהולה בתסכול, ציבורי ומתברר שגם בקרב המשפחה, על כך שהיה צורך במסלול האמריקאי. "האזרחות שלנו עזרה, ופתחה לנו המון דלתות, אבל זה שהשחרור הגיע הודות לארצות הברית זה עצוב מאוד", אומרת אמו. "ולמה הלוחמים אחרונים בתור? מי החליט על כל הסלקציה הזאת? למה לא לעשות משהו אחד לכולם? נרמלו את הסלקציה, זה הקושי. ואנחנו אמהות של לוחמים, הכי ערכיים והכי ציוניים, שנחטפו משטח ישראל — למה לא מחזירים אותם? מה תחשוב אם עברייה ששולחת את בנה לצבא ולא הלכו להחזיר אותו?".
באופן טבעי, הסלקציה מעוררת הרבה מאוד מתח בין משפחות החטופים, ואלכסנדר מודה שכמה מהרגעים הקשים במאבק היו כשחלק מבני המשפחות אמרו דברים שכוונו לעידן ומשפחתו, וליתרון האמריקאי שלהם. "כולם באותו כאב, וקשה להתנהל בתוך זה, אני לא יכולה לתאר כמה זה פוגע, וקשה להירגע מזה. הכל הוא מסע נפשי זוועתי, וצריך להיות מאוד חזק כדי לא להתפרק. בכל פעם שפורסמה רשימה ועידן לא היה בה, זה היה בוקס בבטן, תחושות קשות מאוד — דפיקות לב מואצות, בא לך להקיא. אבל אף פעם לא שאלתי את עצמי למה מוציאים מישהו אחר ולא אותו. מה אני יכולה לעשות? אין לי מה לעשות, בטח לא להתחיל לדבר על מי שכן ברשימה. רק להתחיל שוב את המסע של הפגישות והראיונות והדיבורים מאחורי הקלעים".
יש תחושה בקרב המשפחות של "אחד על חשבון האחר"?
"עידן לא בא על חשבון אף אחד. אפילו אסיר אחד לא השתחרר על שמו. אז למה הפגיעה הזאת בנו? כל שבוע עמדנו כמו כולם בכיכר, ודיברנו בשביל כולם, ואנחנו עדיין פועלים למען כולם, עידן פגש את טראמפ בשביל כולם, והמשפחה שלי בארץ עדיין בעצרות".
נושא אחר שמעורר מתח בקרב המשפחות נוגע ליחסים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכולם זה מורכב, מודה אלכסנדר. "כיוון שההחלטה בידי ראש הממשלה לא רציתי ללכת לקיצון. היו דברים שרציתי לצעוק אבל עצרתי מחשש שזה יפגע בעידן. רציתי להיות במצב שבו כל אחד שאני רוצה לקבוע איתו פגישה יסכים ברצון, וזה משהו שאני מרגישה שהצלחתי לעשות. דברים קשים שאמרתי בחדרי חדרים נשארו בחדרי חדרים. אבל כל אחד נוהג אחרת, וכל אחד יכול לעשות את מה שהוא בוחר. אף אחד לא יכול להבין ולא יכול לשפוט את המציאות של המשפחות".
גם כעת היא זהירה כשהיא מדברת על נתניהו. "מעולם לא אמרתי מילים רעות על ראש הממשלה, אבל אתה ראש הממשלה ולהחזיר את האזרחים הביתה זו העבודה שלך. מה התפספס פה, לא הבנתי? זו קטסטרופה שצריך לתקן, בלי קשר למי אשם. בלי הסחבת הזאת".
לפי תחקיר טרי של "הניו יורק טיימס" נתניהו סיכל עסקאות חטופים כדי לשמור על הקואליציה.
"כאמא אני יודעת שזה משהו שהיה אמור להסתיים ממזמן, והיה יכול להסתיים ב־2024. כשחוטפים אנשים זה כדי לעשות עסקה להחזיר אותם, לא כדי לרצוח אותם. המשפחות מודעות לזה שיש פה סחבת והשפעה של פוליטיקה שלא צריכה לקרות על גב החטופים".
