1יום העצמאות הקרוב של ישראל, זה שבו ימלאו לה 77 שנה, יחול בעוד קצת יותר מחודש, והוא מלווה בשאלות גדולות. למשל, על מקומנו במרחב המזרח־תיכוני, אחרי ותוך כדי מלחמה, עוד מלחמה. או על אופייה של המדינה, גם זו זירת קרב מתמשך. על החלומות שלנו, ולאן אנחנו הולכים. על מי רצינו להיות, ומי נהיינו. זו מדינה שהתחילה מקומץ של חולמים, אידאליסטים, שהגיעו אל פיסת האדמה המוכה הזו מכל קצוות תבל, בורחים ופליטים וניצולי שלל אסונות, ועשו בה את הלא ייאמן. פניה חרושות רדיפות, צרובות מלחמות, אבל הן התעצבו גם בזכות הצלחות מסחררות, וחדשנות, ויצירתיות, ותעוזה ותושייה ואומץ וערבות הדדית.
חשבתי על כל זה השבוע, חודשיים לפני יום העצמאות, כשהסתובבתי בתחושה שלקח לי זמן לתת לה שם, עד שכעבור כמה ימים הבנתי — זה תסכול. לא רק תסכול מהמיקרו — אזעקות וטילים ו"האירוע הסתיים" — אלא גם מהמקרו. מהמקום שאנחנו נמצאים בו כמדינה. תסכול מהרגרסיה. נלחמנו, נאבקנו, חיינו במעברות ובצנע, והצלחנו להתבסס כהצלחה מסחררת, כסטארט־אפ ניישן, ועכשיו שוב מלחמות, מאבקים, עול כלכלי בלתי נסבל. במקום להמשיך ללכת קדימה, הלכנו אחורה, הרבה יותר מדי אחורה, יותר אחורה ממה שהיינו אי פעם. והתסכול מחמיר כשמבינים שלא בטוח שבהנהגה שלנו יש מי שיודע איך לזוז מהמצב הזה, נדמה שהיא רק ממשיכה להתחפר בו עמוק יותר ויותר.
הנהלה מוצלחת תדע לנווט באוקיינוס של חוסר ודאות ותסכול, ולהבין אם הגיע הזמן לכתוב תוכנית עבודה חדשה לגמרי. הנהלה לא מוצלחת רק תנסה לעשות עוד מאותו מהדבר, לנסות לפתור משבר בכוח, ואז בעוד יותר כוח, ולהאשים את כולם בכישלון
2יש גרף מצחיק שאני אוהב שמתאר את שלבי ההתפתחות בחייו של יזם, או בחייו של סטארט־אפ.
זה מתחיל ברעיון, אולי השלב הנפלא מכולם. יש לנו רעיון! רעיון מדהים שישנה את פני האנושות! אנחנו יודעים איך לפתור בעיה! כן! אנחנו נציל את העולם! בשלב הזה האדרנלין שוטף, ולא מאפשר לראות שום דבר אחר. לא את הסיכונים, לא את המתחרים, לא את הדרך הארוכה שצפויה. לא! יש רעיון, הוא כביר, ואנחנו מוכרחים ללכת עליו!
גם ישראל נולדה כך. היתה בעיה, היה קושי, היתה מצוקה, והיו אנשים מבריקים שחשבו על רעיון — בית לאומי לעם היהודי. הם עבדו קשה כדי לשכלל את הרעיון הזה, לשווק אותו, ולבסוף להניע אנשים להגשים אותו. חשבו על תעצומות הנפש, על כמה כביר צריך להיות רעיון כדי להניע אנשים לזנוח לחלוטין את חייהם המוכרים ולשנות את מסלולם אל עבר הלא נודע. זה לא עבד על כולם, היו מספיק אנשים שזרקו את הוגי הציונות בבוז מכל המדרגות, אבל היו גם מספיק אנשים שהלכו אחריהם.
בשלב הזה, כשהרעיון מתחיל להמריא, יש לו אפקט מצטבר. עוד אנשים מצטרפים. עוד "לקוחות" רוצים לקנות את ה"מוצר" החדשני. כן! זה עובד! וכשהמוצר הוא ציונות, הלקוחות מגיעים לפלשתינה, מייסדים מושבות, מקימים את תל אביב מהחולות, מתארגנים במחתרות, בונים את המדינה, את צה"ל, את המוביל הארצי. אומה קמה במדבר כעוף חול. היא נלחמת על קיומה מיום היווסדה, אבל היא יכולה למכשולים שניצבים בפניה. היא לא רק שורדת ומתבססת, היא צומחת. וכשהיא מצליחה, היא מושכת עוד ועוד אנשים. בואו נגדל! בואו נהיה מעצמה!
אבל אז מגיע הרגע שבו משהו כבר לא עובד אותו הדבר. התנופה נבלמת. למה קצב הצמיחה הפסיק? למה יש פחות לקוחות חדשים? ולמה הלקוחות הקיימים פוזלים לכיוון "מוצרים" אחרים? למה הם לא קונים את ההבטחות שלנו?
כשיזמים או סטארט־אפים מגיעים אל הנקודה הזו, הם מגלים שמדובר בצומת חשוב מאין כמותו, צומת של להיות או לחדול. זה השלב שבו התסכול מצטבר. חלק מהעובדים עוזבים, גם מהגרעין המייסד. וזה השלב שבו נמדדות הנהלות מוצלחות — הנהלה מוצלחת תדע לנווט את העובדים בבטחה באוקיינוס של חוסר ודאות ותסכול. הנהלה מוצלחת לא תתבייש לחזור למושכלות היסוד ולהבין אם הגיע הזמן לכתוב תוכנית עבודה חדשה לגמרי. בהייטקיסטית קוראים לזה פיבוט — הטיה של העסק כולו לכיוון אחר, כי השוק השתנה. הנהלה לא מוצלחת רק תנסה לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע — לעשות עוד מאותו הדבר, לנסות לפתור משבר בכוח, ואם זה לא יספיק אז בעוד יותר כוח, להאשים את העובדים בכישלון, ובכלל להאשים את כל העולם.
וזו הנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.
3בתחילת המלחמה לא היה בי התסכול הזה. חשבתי שאולי, הנה, אחת ולתמיד, עושים כאן מה שצריך. אבל הימים והאזעקות נקפו, והתסכול הופיע. לא בגלל הפחד, אלא מתוך תחושה של חוסר תוחלת.
אני חי בירושלים, שבה יש יחסית מעט אזעקות, ואני גר בדירה עם ממ"ד. אני לא עובר את מה שעוברים תושבי המרכז, ודאי שלא את מה שעוברים תושבי הצפון, ששוב הבטיחו להם חזבאללה מרוסק ומורתע אבל לא הבטיחו לקיים. אבל אפילו בלי לרוץ למקלט חמש־עשר פעמים ביום אפשר להרגיש הכל — את הריק שבכל ההבטחות שבאו אחרי כל הסבבים והנפגעים הקודמים, את חוסר התפקוד של מערכת החינוך, את הציפייה שנחזור לעבוד או שניקח חל"ת (והרי ברור, מאחורי כל המילים האלה, הורים מאיזה מגדר אמורים לחזור לעבוד והורים מאיזה מגדר אמורים לקחת חל"ת, כי למה לא לנצל גם את המצב הזה כדי להחזיר נשים לאחור).
כן, קצב השיגורים מאיראן אכן פחת, אבל אז קיבלנו ירי מהצפון. ובכל מקרה, עשרה ימים תחת מתקפת טילים אינטנסיבית זה לא מצב שצריך לנרמל. למען האמת, גם יום אחד עם טיל אחד בלבד הוא לא מצב שצריך לנרמל. לא משהו שצריך להתרגל אליו, לא משהו שאמורים להסכים לו. וזה לא משנה מה דעותיכם הפוליטיות; למעשה, ככל שאתם באגף הנצי יותר וחושבים שכוח יכול לפתור הכל, ואם לא כוח אז עוד יותר כוח, אתם ודאי לא אמורים להשלים עם טיל אחד משום מדינת אויב, אף פעם.
והתסכול גובר כשמישהו בהנהגה נזכר לדבר איתנו, ואנחנו מבינים שלא בטוח בכלל שהם יודעים לאן הם מובילים אותנו. הם אלה שהבטיחו לנו שהאיום האיראני הוסר לדורי דורות. ועוד רגע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יאבד את הקשב שלו ומחירי הנפט ידחקו אותו לפנות לעניין אחר, ואז מה? אנחנו ניתקע עם זה? עם איום שהוסר אבל לא הוסר, כמו נגע עורי מסוכן שמחייב תורים קבועים אצל המומחה וטיפולים חוזרים ונשנים? עם מלחמת התשה אינסופית? אחרי עשרות שנים של סבבי קטיושות ואז סבבי קסאמים אנחנו נכנסים עכשיו לעשרות סבבים של טילי ח'וראמשהר?
4ההשוואה בין יזמות למדינה אינה מושלמת. חברות עסקיות שלא מצליחות להתמודד עם השלב המשברי קורסות ונעלמות, אבל מדינות לא קורסות כל כך מהר. ואני לא חושב שישראל מתמודדת עם משבר קיומי של להיות או לחדול. אבל אני כן חושב שהיא עומדת בפני שאלות גדולות מאוד — איזו מדינה היא, איך נראה השלב הבא בהתפתחות שלה, מה המוצר, ומה היא מציעה ללקוחות. נדמה לי שהשבוע קיבלנו תשובה עגומה במיוחד לשאלות הללו.
זה קרה כשהצורך האנושי הבסיסי כל כך לפרוק את התסכול — להגיד שוואלה, זה קשה העסק הזה, בטח אם אתם הורים לילדים קטנים, או אנשים מבוגרים שמתקשים בתנועה, או לא לגמרי בריאים, או סוחבים קשיים רגשיים, או מטפלים בבן משפחה עם צרכים מיוחדים, או עצמאים עם עסק שעדיין לא קיבל את מלוא הפיצויים מהמלחמות הקודמות, או מילואימניקים, או סטודנטים שרק מנסים לסיים את התואר, או בנות ובני נוער שלא היתה להם אפילו שנת לימודים נורמלית אחת מאז 2020 — הצורך הזה התקבל בכזה בוז, בכזו שנאה, שבאמת כבר לא הבנתי איפה אני חי.
לתומי חשבתי ש־הקטע שלנו הוא שברגיל אנחנו יכולים לריב אלה עם אלה, אבל במלחמות אנחנו מתאחדים. חשבתי שזה בסדר להודות שקשה, כי, איזה קטע, באמת קשה! ואולי הצפת הקושי תעזור לנו להתקרב, לתמוך אלה באלה, כפי שהיה בעבר. אבל לא. פתאום עצם האמירה שקשה היא עכירת ישראל, בגידה באומה, יריקה בפניו של המנהיג העליון, סיוע לאויב, ממש כמו לפתוח הדסטארט עבור מוג'תבא.
בהתחלה כעסתי. אבל אחרי קצת מחשבה הבנתי שגם תגובת הנגד, גם השנאה היוקדת הזו, נובעת מאותו התסכול. גם בקרב המחנה שתומך במנהיג ללא פשרות יש תסכול. סרטוני ותמונות AI שסוגדים לנתניהו — כל אלה שבהם הוא יצור מיתי, חציו פניקס וחציו אריה, לראשו מגבעת של צ'רצ'יל והוא נלחם במו ידיו באויבים, או מה שזה לא יהיה — אומנם משלהבים את קהל תומכיו, אבל המציאות קשה מספיק כדי שגם בקרבם התסכול יגאה. הוא פשוט מתפרץ ובא לידי ביטוי כשנאת המחנה האחר. זה שמעז להגיד בקול רם שקשה לו.
כשאנשים לא מבינים מה האסטרטגיה, כשהם לא מבינים מה המטרות הריאליות של המלחמה, כשהם לא מבינים איך נראה התרחיש שמוביל לניצחון, שמוציא אותם מהמקלט ושמביא שיפור באיכות החיים שלהם, לא לכמה שעות אלא לכמה דורות — כשהם לא מבינים איך האירוע יסתיים, אבל יסתיים באמת, אז וואלה, לא כל כך בא להם לסבול. כי הם מרגישים שזה לחינם. להוסיף על כך שכבה של קריאות גנאי בטח לא משפר את המצב. הבטיחו פתרון, הבטיחו ניצחון מוחלט, אבל נשארנו כל הזמן רק כפסע. כפסע כפסע כפסע.
אף אחד לא מתלונן על זה שהוא צריך להיכנס ולצאת מהמקלט כמו יו־יו; אנשים מתלוננים על זה שהם לא מבינים למה זה קורה שוב, פחות משנה אחרי שהוכרז הניצחון. אנשים לא מאמינים שראש הממשלה יודע מה הוא עושה. אנשים לא מבינים איך נראה היום שאחרי, ואיך צומחת בישראל מציאות שהיא לא מלחמת התשה אינסופית. אנשים מתגעגעים לתלם שבו הלכנו לפני כל זה. לעתיד שחלמנו עליו. אנשים מתגעגעים למנהיגים שאפשר ללכת אחריהם בביטחון, עם רעיונות מבריקים, ולא רק עוד הבטחות ריקות עם דגל ישראל מאחור. הדגל הזה הוא הלוגו של המוצר המבטיח שהביא את כולנו לכאן. הם לא מתגעגעים ללוגו, הם מתגעגעים למוצר. צריך פיבוט.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
