הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
אחרי המלחמה הקודמת עם איראן הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר בדירה שלנו, עם שני ילדים קטנים וכלב ובלי ממ"ד או מקלט. את החודשים שעברו מאז הקדשנו לחיפוש דירה ולמעבר, ובשבת לפני שבועיים, כשהטילים האיראניים חזרו, ידענו שעשינו בשכל. אבל הלב נדד לחברים נטולי הממ"ד והמקלט בבניין, שנאלצו לרוץ שוב ושוב למקלטים ציבוריים. דמיינתי איך הם דחוסים במקלטים עמוסים, עם ילדים קטנים ורעש ומעט אוויר, אבל כששאלתי לשלומם הם סיפרו שבניגוד לסבב הקודם, המקלטים יחסית ריקים, ומאזעקה לאזעקה לאזעקה הם נעשו ריקים יותר ויותר. ההנחה הראשונה שלהם ושלי היתה שאנשים עזבו את ביתם לטובת מקומות עם ממ"ד או פחות אזעקות, אבל ככל שהמלחמה נמשכה התברר שלא. שעוד ועוד אנשים פשוט מתעלמים מהאזעקות.
חבר סיפר לי בשוויון נפש שהסיר את האפליקציה של פיקוד העורף, ושהוא לא מתפנה למרחב המוגן בבניין שלו. זה לא הגיוני מבחינתו לרוץ לממ"ק שלוש־ארבע פעמים בלילה. למחרת חברה כתבה קבל עם ופייסבוק: "סיימתי עם הצייתנות הזו של לרדת ולעלות ארבע קומות, 10 פעמים ביום בממוצע... סיימתי לישון בבגדים על הספה, סיימתי להקשיב למי שלא טרחו לדבר איתנו מילה מאז שהזוועה הזו החלה, בפעם השנייה בשנה האחרונה". חברה נוספת חידדה את הקשר בין האדישות להנהגה: "אנחנו כבר שבוע וחצי בסיפור הזה, ואף גורם רשמי לא נעמד והסביר לנו מה קורה כאן — לא ממשלה שאין לי שום אמון בה, לא צבא, לא נשיא".
ברשת הצטיירה התופעה באופן רחב יותר — יש עכשיו סרבנות מקלטים. השחיקה מהאימה הקיומית המתמשכת וחוסר האמון בממסד התגלגלו לניהיליזם. "מצטער, לא מתכוון לרדת יותר למקלט", כתב צייצן אחד בטוויטר. "30 שנה היו לממשלות כאן למגן את כל המדינה, לדאוג לפינוי בינוי… זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, בטח לא אחרי שנתיים של מלחמה וטילים"; צייצן אחר הודה: "באופן אישי אני לא יורד למקלט, לא לממ"ד, ובטח לא ממתין שטסלר או דויטש 'ישחררו אותי'... אם אתה מעצמה אזורית אז האזרחים אמורים לחיות מעולה, לבלות, לעשות סקס, לטוס לחופשות. הם לא אמורים להסתתר כמו אומללים בחניונים"; ושלישית סיכמה: "מה שיקרה זה שנחזור הביתה כי אנחנו כבר שבורים, ונתעלם בפחד מהאזעקות ונישאר במיטות כי אי אפשר לרדת שש קומות למקלט עם שתי ילדות, תינוקת וכלב. ואני לא ישנה במקלט".
ד"ר שי שורר: "המלחמה ששבה וחוזרת על עצמה שוחקת את מיומנויות ההתמודדות. רואים יותר אנשים שלא מתפנים למרחב מוגן באזעקה או אפילו יוצאים החוצה. זו חתיכת אמירה שנאמרת בלי מילים, וצריך לשמוע אותה"
זה לא חוסן, זה חוסר אונים
"החיים תחת איום מתמשך פוגעים בבריאות הנפשית שלנו", אומרת הפסיכולוגית הקלינית ד"ר הדס שהרבני סיידון, מייסדת ומנהלת שותפה של מיזם עוטף לב לקידום חוסן ובריאות נפשית. "באופן טבעי מצבי סיכון מעוררים פחד. הפחד מניע אותנו לפעולה ששומרת עלינו מהגורם המאיים. אבל לאחרונה רבים מעידים שהתחושה השתנתה, כלומר, מערכת האזעקה שמופעלת שוב ושוב ושוב מפסיקה להבהיל, ואנשים נוהגים באופן מסכן חיים, כמעט אובדני. הם מרגישים כמו פיונים או ברווזים במטווח, במשחק שאין עליו שליטה ומנוהל בידי הנהגה שאין בה אמון ומפחיתה את ערך חיי האדם. הקהות הרגשית והסירוב להישמע להנחיות יכולים לנבוע מתחושה של כל־יכולות, מקבלת דין האל — או כדרך להתנגד למשטר".
"אין כאן גלגל חדש, אלא אותו גלגל שחוזר על דפוסי הפעולה שלו, וככל שזה קורה, הוא יותר ויותר נשחק", מוסיף ד"ר שי שורר, עובד סוציאלי קליני מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ומרכז המחקר של עמותת בשביל המחר, שמסייעת ללוחמים לעבד חוויות לחימה. "המלחמה ששבה וחוזרת על עצמה שוחקת את משאבי החוסן ואת מיומנויות ההתמודדות עצמן. הגלגל נהפך להיות יותר פגיע, גם ברמה של היכולת להחזיק את ההתמודדות וגם בדפוסים עצמם, אנשים שלא מתפנים למרחב מוגן ויושבים בחדר מדרגות או יוצאים החוצה. אפשר לטעון שזה ביטוי של חוסן, אבל באותה מידה זה גם ביטוי של חוסר אונים וכניעה למצב, כי 'זה לא ישנה אם אני אלך או לא אלך עכשיו'. זו חתיכת אמירה שנאמרת בהתנהגות בלי מילים, אבל מאוד נאמרת, וצריך לשמוע אותה".
והשחיקה רק מחריפה לנוכח ההנחיות לחזור לשגרה, הדיווחים של "מוכרחים להיות שמח", עם מסיבות וחתונות במקלטים, והמסרים שמהדהדים שופרות השלטון, למשל הטענות שמי שנפגעו לא הקפידו על ההנחיות. אבל היא לא נגמרת בסירוב להיכנס למקלטים.
אדם לאדם כטב"מ
כי השחיקה ניכרת גם בהתפוררות הסולידריות. אם הימים שאחרי 7 באוקטובר היו ימי הערבות ההדדית במיטבה — החמ"ל האזרחי, המשפחות שאירחו מפונים, המתנדבים במשקי העוטף, התמיכה במשפחות החטופים — נדמה שכעת נשארו ממנה רק פירורים. אולי זה לא מפתיע שפחות ופחות אנשים מוכנים להושיט יד לעזרה במדינה שבה השלטון מכנה את הגיבורים בוגדים, ומשסה בהם את תומכיו.
כך, בימים האחרונים עולים עוד ועוד עדויות וסרטונים המתעדים אנשים שלא מאפשרים לאחרים להיכנס למקלטים, סוגרים אותם בפני שכניהם בעת אזעקה, חוסמים אותם בריהוט, משחיתים מקלטים, אפילו תוקפים. "העצבים מתקצרים", כתבה העיתונאית ציפה קמפינסקי בפייסבוק. "בישיבת הצהריים התפתח ויכוח על מועד סגירת דלת הממ"ק. אחד ניגש לסגור. אמרו לו: 'עוד באים אנשים'. אמר: 'אני צריך להסתכן אם הם הולכים בקצב שלהם?'. אחת אמרה משהו שלא שמעתי, ואחד אמר לה: 'החיים הם לא תוכנית כבקשתך'. הדלת נסגרה, ואז נפתחה מבחוץ על ידי אלה שהולכים בקצב שלהם".
"צבר גורמי הלחץ שחווים הישראלים בשנים האחרונות הוא חריג וקיצוני", מסבירה שהרבני סיידון. "המתח הוא נפשי וממשי. אז אנשים נלחמים על מרחב במקלטים, על סגירת הדלתות, על השתלטות על שטחים ושימוש שלא מתחשב בכלל. זו מלחמה על החיים עצמם שהופכת להיות אישית ופוגעת בסולידריות. רבים מרגישים מרוקנים, גם מהכוחות שמאפשרים תקשורת נכונה עם הסביבה וקיום של קשרים מיטיבים".
בין היכולת לתקוף ליכולת לספוג
לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם בפברואר 2025, כשליש מהישראלים מפגינים תסמינים של פוסט־טראומה או דיכאון בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה, אך 90% מתוכם לא פנו לקבלת סיוע נפשי. נתונים דומים עלו גם במחקרים של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש וארגון פותחים עתיד, שמטפל בילדים בסיכון. וכשהציבור בפוסט־טראומה, כל סיבוב נוסף מחמיר את המצב, ודאי כשהוא מגיע אחרי חודשים של דריכות וחרדה של "תכף זה קורה".
"לחץ בוודאי לא מועיל לאנשים שכבר התמודדו עם טראומה קשה ומשלמים מחיר בסימפטומים מרובים ובהתמודדות מורכבת יותר בהתנהלות בחיים שלהם", אומר פרופ' יאיר בר חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב. "אצל חלק מהאנשים זה מוביל לירידה תפקודית, אצל חלק זה מעורר את החשיבה שהטראומה היא מעבר לפינה".
לדבריו, "זה האלמנט הכי בולט בהפרעת דחק פוסט־טראומטית ומה שמשמר אותה למשך זמן — התחושה שהסכנה היא מיידית. ולכן האנשים האלה נמצאים בדריכות, נמנעים מכל מיני מצבים, נזכרים בצורה לא רצונית בטראומה שחוו. ובניגוד לאירוע טראומטי חד־פעמי, במלחמה מתמשכת אנשים מקבלים אישוש מתמיד לפחדים שלהם שהעולם מסוכן, שאי אפשר לסמוך על אנשים אחרים, על עצמם, כך שהסימפטומים של ההפרעה נעשים חזקים יותר".
מנגד, הוא מציין, "יש גם אנשים עם פוסט־טראומה שהמקומות היחידים שהם מרגישים בהם חיים או תפקודיים הם כאלה שיש בהם סיכון". דוגמה לכך היא הפוסט הוויראלי של מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית והסופרת יעל שרר: "הסוד של אנשים שסובלים מפוסט־טראומה מורכבת זה שבזמנים של לחץ, סטרס ואיום קיומי אנחנו במצב רוח טוב, רגועים ושמחים ולפעמים חשים אפילו מין אופוריה... אנחנו רגילים לחיות בעוררות מתמדת וחרדה, לכן תחושת השיתופיות כשפתאום אנחנו לא יוצאי דופן ולא חריגים זו ממש הקלה. הקושי שלנו לא מוזר, כולם פתאום עייפים, לא ישנים, לא מתפקדים ויש לגיטימציה לנוח, להפחית פעילות, להיות בבית בשקט ואין כל הזמן ציפייה לתפקד 'רגיל'".
הפוסט־טראומה מתחברת גם להתעלמות מאזעקות. "אחד הסימפטומים של פוסט־טראומה הוא הימנעות מאינטראקציה אנושית, ולכן רבים משורדי מסיבות העוטף שסובלים ממנה נמנעים מלרדת למקלטים, כדי לא להיות בעת סכנה במקומות צפופים ורועשים", אומרת ד"ר איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול בטראומה ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח שמספקת תמיכה נפשית לנפגעי המסיבות ב־7 באוקטובר. "הרבה פעמים כשיש חרדה מציפה ומתמשכת, אנשים בכלל ואנשים עם פוסט־טראומה בפרט מפתחים קהות חושים, ולכן יגיבו לאזעקה באדישות, ולא יזוזו מהמקום".
כמה זמן כולנו נוכל להמשיך כך? התשובה מחזירה שוב לשלטון, זה שלא מראה כל סימן של הבנה של הקושי של האזרחים, ולא מסמן שהוא שואף להקל עליהם, לסיים במהרה את המלחמה, להבטיח חיים שקטים. במוצאי שבת טען ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "אזרחים אומרים לי: 'תמשיכו עד הסוף, עד הניצחון'. אני אומר לכם: אנחנו ממשיכים בכל הכוח!". בהצהרה למחרת הוא כבר נשמע מסויג יותר: "לאורך כל מלחמת התקומה שאבתי כוח רב מהעמידה האיתנה שלכם. לא נפלתם למלכודות הדכדוך והייאוש. להפך — זקפתם קומה... גם בימים הקרובים נידרש יחד לאותה עמידה איתנה".
שיח של ניצחון, איתנות, "בכל הכוח", הוא שיח שלא רואה את האזרחים ממטר, ולא מבין ממה מורכבת מלחמה. כדי להמשיך להילחם, גם אם המלחמה מוצדקת ביותר — וגם זה כמובן שנוי במחלוקת ונתון לביקורת שהשלטון עסוק בלהשתיק בכל כוחו — צריך לקחת בחשבון לא רק את היכולת של צה"ל להמשיך לתקוף, אלא גם את היכולת של הישראלים להמשיך לספוג. וזאת כבר קרובה מאוד לקצה.
כולנו מרגישים את זה, בכל ניסיון שלנו להכחיש, להדחיק, להסביר לעצמנו שמצבנו לא רע, ויודעים מה שווים הניסיונות האלה. "במקום להשוות את עצמנו למדינות מפותחות כהשראה ומנוע לצמיחה, עברנו להשוות את עצמנו לקבוצות שהחיים שלהן קשים משלנו — מתושבי ישראל שאין להם מרחב מוגן עד אזרחי מדינות זרות שבהן אין אזעקות ומערכות הגנה. כל אלו הם ניסיונות להרגיש טוב שאינם מצליחים", אומרת שהרבני סיידון. "העובדה שיש לנו התרעות, אזעקות, מערכות יירוט טילים ומרחבים מוגנים אינה מצדיקה השלמה עם חיים במלחמה".
