1 באחד הלילות באמצע השבוע צייצתי בטוויטר "בני כמה הייתם באזעקה הראשונה שלכם ובאיזו מלחמה זה היה?". למיטיבי הלכת, ביקשתי שינסו להיזכר איך ההורים שלהם הגיבו ומה זה עשה להם. השעה היתה כמעט 1:00. עד 10:00, זמן כתיבת שורות אלה, היו לציוץ הזה 486 תגובות, והן נחלקו לדורות.
הצייצן בני, למשל, היה בן 4, וזו היתה מלחמת יום כיפור. "בדיוק יצאנו מסבתא ואז נשמעה האזעקה. ישבנו במקלט של הבניין של סבתא והדבר היחיד שאני זוכר שהיה די חשוך, צפוף והיו מסביב לא מעט סבים עם מספר על היד", הוא נזכר. גם עבור אלי זו היתה הפעם הראשונה: "בן 6, באמצע משחק שח בשתיים בצהריים ביום כיפור 73… אבא שלי אמר לי 'ניצחת', ורצנו למקלט בשכונה כדי להבין שהוא סגור". ציפי נזכרה איך במלחמת יום כיפור "רצנו עם השמיכות למקלט אחרי ששמענו נאום בכנסת נגד צרפת. לא זוכרת מי נאם שאמר: 'אהבנו את צרפת, אך היא בגדה בנו'". גדי היה בן 9 במלחמה ההיא. אבל כעת, במקלט, "נזכרתי שעד שהתגייסתי שמעתי פחות אזעקות מאשר בשעה וחצי שלשום".
קורל לא זכרה אזעקות, אבל "בגיל 6-5 כזה היה ירי מרגמות על השכונה שלי בזמן האינתיפאדה השנייה". מדובר בשכונת גילה הירושלמית, שטווחה כמעט מדי ערב.
בני 35־25, אנשים שהיום הם בתחילת הקריירה ואולי בראשית דרכם כהורים, זוכרים את האזעקה הראשונה ממלחמת לבנון השנייה, לפני 20 שנה. צייצנית אחת סיפרה שהיתה בת 12, "יום שישי, קיבוץ מעגן מיכאל, אזעקה בדרך לחדר אוכל, אמא אומרת לי לקחת את אחיי הצעירים למקלט, ושהיא הולכת להביא את סבא. אין לי מושג איפה המקלט, פשוט רצים לאן שכל השאר רצים". גרייפסי, שהיתה בת 6, נזכרה: "מהר לרוץ למקלט, מלא בומים, שכל בום זה נפילה אז אסור לי לצאת מהמקלט, ואחי הגדול אמר שאם ייפול טיל בבתי הזיקוק כולנו נמות. אחרי ארבעה ימים יצאתי מהמקלט לראשונה כי ברחנו לבאר שבע".
צייצנים צעירים יותר, בשנות העשרים לחייהם, זוכרים אזעקות ראשונות מאחד הסבבים מול עזה. לרעות זה קרה בעמוד ענן, כשהיתה בת 11: "ההורים היו די רגועים, אמא קצת יותר לחוצה אבל זה לא השפיע עלינו כי היא לחוצה מכל דבר. כילדים בעיקר התלהבנו מהאקשן וזה היה לנו כמו משחק, להגיע למרחב המוגן". אשר היה בן 10: "זה היה באמצע שיעור אמנות. זה היה הרגע שבו הבנתי שההיסטוריה עדיין נמשכת, ושהמבצע הזה ייכנס אליה כפעם הראשונה שחמאס ירה על המרכז. לכמה שניות אפילו לא ממש הבנו את האזעקה".
כל דור והמלחמה שלו, כל דור והאזעקה הראשונה שלו. פעם כילדים, בהמשך כהורים. כמו שאורית כתבה: "במלחמת ששת הימים. ריצה למקלט, כולם ישנים על מזרנים, רק לי יש מיטה קטנה. במלחמת ההתשה האזעקות נהפכו לחלק מצליל החיים שלי. נלחצתי מהן לראשונה רק כשהפכתי לאמא במלחמת המפרץ".
ניסיתי בכל כוחי לא להיות ציני השבוע. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להרגיש מרומה. לפני פחות משנה הבטיחו לנו שהאיומים הוסרו. איך אפשר להאמין להם עכשיו?
1 צפייה בגלריה
מקלט בקיבוץ מעוז חיים, במלחמת ההתשה. שנים אחרי התחושה האיומה שהדבר הזה לעולם לא ייגמר, הוא באמת לא נגמר
(צילום: דוד רובינגר)
2 מלחמת המפרץ היתה חוויית האזעקה הראשונה של רבים מהדור שלי, מי שהם היום בשנות הארבעים לחייהם, ושלא גדלו בצל האזעקות בקו העימות בצפון. אומנם ניסינו לעטוף את מלחמת המפרץ בהמון שכבות של הסוואה, לא רק ניילון וסמרטוט רטוב על מפתן הדלת, אלא גם עטיפות קומיקס זבנג לערכות האב"כ שהלכנו איתן לכל מקום כאילו זה נורמלי, ומערכונים של "זהו זה" ו"העולם הערב", ושירים מצחיקים על "סדאם יא מיטומטם". ובכל זאת, אני זוכר היטב את החרדה הקיומית, את המחשבה שאני עומד למות, מגז חרדל, מטיל ענקי, מהמסכה שלא הצלחתי לשים כמו שצריך. שום מערכון לא הצליח לטשטש את אלו.
"הייתי בן 13, גרתי אצל אבא בתל אביב והלכתי לבקר את אמא בגבעתיים", כתב גיא בטוויטר. "שכחתי את המסכה והאטרופין אצל אבא, כמובן שהיתה אזעקה. אמא שמה לי את המסכה שלה וקצת רצתה להרוג אותי". איתי שיתף משהו שגם אני זוכר היטב: הוא היה אז בכיתה א', והפחד הכי גדול שלו "היה תחושת החנק כששמים יד על הפילטר של המסכה כדי לוודא שהיא אטומה". גם חלק מהסיפור של תמר מוכר לי: "הייתי בת 15 ודמיינתי איך בחוץ העולם שהיכרתי נמס תחת חומצה ירוקה זרחנית. הייתי בהלם שבסוף נפל טיל מתכת ולא 'נשק ביולוגי' מסתורי. ההורים שלי די מהר עלו לגגות להסתכל אבל אותנו השאירו עם המסכות במקלט, וזה גרם לי להרגיש שהם מגניבים ואמיצים אבל בכל זאת מגוננים עליי".
אני לא זוכר את ההורים שלי מגניבים ואמיצים. אני זוכר אותם רבים. זוכר את הפערים האדירים בתפיסות העולם שלהם יוצאים החוצה במלוא עוזם. ואני בעיקר זוכר עד היום עד כמה מפחיד היה הצליל של האזעקה העולה ויורדת, ואיך גם במשך שנים רבות אחר כך בכל פעם שסירנה כלשהי היתה מתחילה לבי היה צונח.
3 האזעקה הראשונה של הילדים שלי היתה בקיץ 2014, בצוק איתן. הגדול היה אז בן 4, הקטן רק בן שנה. רוב האזעקות במלחמה ההיא תפסו אותנו איכשהו בלילה, והילדים היו קטנים מספיק כדי שנישא אותם בידינו מחדרם אל הממ"ד בעודם ישנים. אבל אזעקה אחת תפסה אותנו באור יום, לא מוכנים.
היינו בבריכה במושב הקטן שבו חיינו אז, ליד שער הגיא. ילדים משפריצים במים, ילדים מלקקים ארטיק שנמס בחום הכבד של יולי־אוגוסט, ופתאום — אזעקה. וכשם שאיש לא מכין אותך לאזעקה הראשונה שלך כילד, איש לא מכין אותך לאזעקה הראשונה שלך כהורה. אתה בעת ובעונה אחת מנסה לגונן על ילדיך, להביא אותם למקום בטוח, אבל גם לעשות זאת באופן רגוע, להשרות ביטחון, כדי להותיר בנפשם כמה שפחות צלקות.
אני זוכר אותנו מרימים אותם ומנסים להבין לאן לכל הרוחות רצים, בבגד ים וכפכפים. מסביבנו אנשים מבוהלים רצים לכל כיוון, בין כדורים שפזורים על הדשא לשולחנות הפלסטיק עם קופסאות האוכל הפתוחות. בתוך כמה רגעים מצאנו את עצמנו מסתופפים עם עוד המון אנשים, רטובים, בלי חולצות, במבנה השירותים הקטן, המלוכלך, וממתינים. אני זוכר היטב את תחושת הפחד, את התחושה שאין לי באמת איך לגונן על ילדיי, את התחושה האיומה שהדבר הזה לעולם לא ייגמר. הוא באמת לא נגמר.
4 המלחמה עצמה תיגמר, בסופו של דבר. אני מניח שהיא תיגמר כמו שנגמרה מלחמת איראן הראשונה — כשנשיא ארצות הברית יחליט לגמור אותה. ושוב מנהיגינו, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו, יישאו נאומי ניצחון, איך הרסנו והשמדנו והסרנו וכילינו. במקום לכתוב טקסט חדש, אפשר למחזר את מה שאמרו אז, ביוני, רק עם שינויים קלים. הנה למשל הדברים של ביבי:
"אזרחי ישראל היקרים, ב־12 הימים של מבצע עם כלביא שאגת הארי השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות.
"הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב־20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל היתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה (...) באבחה אחת, מכה אחת, חיסלנו את [[הפיקוד הבכיר של איראן, כולל שלושה רמטכ"לים]] המנהיג העליון של איראן ובכירים רבים נוספים (...) ידידנו הנשיא טראמפ התגייס באופן חסר תקדים לצדנו. בהנחייתו, צבא ארצות הברית השמיד את [[אתר ההעשרה במעמקי האדמה בפורדו]] כל הדברים החשובים האחרים (...) באותה עוצמה, באותה נחישות, השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. הרסנו עשרות מפעלים לייצור טילים. פגענו קשות במלאי הטילים. השמדנו את רוב המשגרים. במקרים רבים השמדנו אותם דקות לפני שהם שיגרו את טילי המוות לישראל. כוונת הזדון של איראן — לאיים בתוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים — האיום הזה גם הוא הוסר".
ניסיתי בכל כוחי לא להיות ציני השבוע. אני חושב שהעולם הוא מקום טוב יותר ללא ההנהגה האיראנית הרצחנית. אני מאמין שתחת משטר אחר באיראן יש סיכוי למזרח תיכון חדש, שבנוי על בריתות אזוריות ואינטרסים משותפים. ובכל זאת, לא יכולתי השבוע שלא להרגיש מרומה. לפני פחות משנה הבטיחו לי, לנו, שהאיומים האלה הוסרו. בפועל, אפילו המספרים שצה"ל מסר על מספר הטילים הבליסטיים שהיו ברשות האיראנים בתום המלחמה הקודמת היו שקר. איך לעזאזל אפשר להאמין להם עכשיו? אילו כלים עומדים לרשות הציבור כדי לדעת אם המנהיגים שלו משקרים לו? האם באמת השגנו מטרות כבירות? האם באמת האיום הוסר? האם לא נמצא את עצמנו במלחמת איראן השלישית בתוך כמה חודשים? האם גם המלחמות עם איראן ייהפכו לסבבים, כמו עם עזה?
5 התגובות לציוץ שלי ממשיכות להגיע. מתחילת הכתיבה של הטור הזה עד סיומה כבר הגענו ל־520 תגובות. כל תגובה היא סיפור קצר, עולם ומלואו, מקפלת בחובה מהלך חיים שלם בצל מלחמות בלתי נגמרות. כל דור ושרשרת האזעקות שלו, כילדים, כהורים, כסבים. או כמו שאורית כתבה על האזעקה הראשונה שלה, וחיברה את אזעקות הילדות של ששת הימים וההתשה עם אזעקות ההורים מאז מלחמת המפרץ הראשונה. נסו לדמיין שרשור כזה בטוויטר של דנמרק, בריטניה או צרפת. ומדובר פה רק באזעקות, כן? לא הזכרנו את האוטובוסים המתפוצצים, האינתיפאדות, הסכינים, פיגועי הדריסה והירי, החטופים ואלף דברים נוספים שהספקתי להדחיק ולשכוח.
אין לי פאנץ'. אני רואה את ילדיי גדלים בצל מלחמות ואזעקות ואיומים בלתי פוסקים ומקווה שכשיגיעו לגילי המציאות תהיה שונה לחלוטין. אני באמת מאמין שזה אפשרי. אני באמת מאמין שאנחנו קרובים לשם יותר משהיינו מאז שנולדו. אני מקווה שזו אינה משאלת לב, תקוות שווא, שמתודלקת בידי פוליטיקאים ציניים עם אינטרסים סמויים. אני מקווה שזה יקרה מספיק בקרוב כדי שגם אני אוכל ליהנות מזה. כדי שכל האזעקות האלה, וכל החיים היפים הרבים שאבדו, לא יהיו לגמרי לחינם.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
