תתמקדו, אומר הרב בצלאל כהן. אנחנו חייבים להתמקד. אם אנחנו רוצים להציל את המדינה, כלומר לשלב בה את החרדים, אנחנו צריכים לעשות את זה נכון. ממוקד. לא לכוון לחרדים ה"אבודים", לכוון לאלה שיש סיכוי לעבוד איתם. רק משם יכול לבוא השינוי. וכהן מבין בשינויים, יש לו קילומטרז' ארוך של יצירת תזוזות טקטוניות במגזר החרדי, שבו הוא נולד, גדל וחי עד היום, ושאותו הוא מנער שוב ושוב. והוא מאמין שהוא רק בראשית הדרך. שתמורות גדולות אפשריות, שהן יקרו. אם רק נתמקד.
"אסור להשקיע מאמצים ומשאבים כדי לשנות את השמרנים, את המיינסטרים של החברה החרדית", הוא אומר בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" (שהתקיים לפני המלחמה עם איראן). "אבל אלה הם רק 60%. יש עוד 40% שרוצים שינוי, והם חסרי כוח ויכולת. בהם צריך להתמקד".
60% זה עדיין לא מעט. למה לא לכוון אליהם?
"כי זה לא מביא שום תועלת, רק מזיק, כי הכסף שהם מקבלים מחזק את הממסד, והממסד מושחת ופועל נגד הכוחות המהפכניים. כשמכוונים ל־60% בינתיים מרעיבים את ה־40% שיכולים להוביל לשינוי".
"החברה והממשלה מתמקדות ב־60% השמרנים במקום ב־40% שרוצים שינוי. כשזה כך, המיינסטרים לא ישתנה, כי הוא לא רוצה להשתנות, וגם השוליים לא ישתנו, כי אתה מזניח אותם. זה כמו מי שיש לו שדה ושם זרעים בחצי אחד ומשקה את החצי האחר ומתפלא ששום דבר לא צומח"
לדבריו, החלוקה של 40%-60% — שזיהתה החוקרת ד"ר לי כהנר, גיאוגרפית חברתית — היתה צריכה לכוון את כל ההתנהלות כלפי החרדים, אך לא עשתה זאת. "זו בעיניי האשמה לחברה הישראלית, לממשלה ולפילנתרופיה שמכוונת לשילוב חרדים — שהן הזניחו את ה־40% כי ה־60% הם רוב. זו טעות גדולה. אם כולם לא היו טועים כך, יכול להיות שזה היה יותר מ־40%".
למה?
"תסתכל על ש"ס. ככל שחלפו השנים היא נעשתה יותר מתבדלת וליטאית. המדינה עצמה איפשרה את זה, שהדור הצעיר של ש"ס ייעשה חרדי יותר ומתבדל ושמרני יותר. בזמן שנאבקתם עם החרדים שישתנו, איפשרו להם לצרף מסות. ככה זה כשהממשלה והפילנתרופיה מעדיפות לפעול בקרב הפריבילגים והממסד, שם התשומות הרבה יותר גדולות והתפוקות הרבה יותר קטנות. אז המיינסטרים לא ישתנה, כי הוא לא רוצה להשתנות, וגם השוליים לא ישתנו, כי אתה מזניח אותם. זה כמו מי שיש לו שדה ושם זרעים בחצי אחד ומשקה את החצי האחר ומתפלא ששום דבר לא צומח".
אז מה היה צריך לעשות? ומה לעשות עכשיו?
"להשקיע כספי מדינה ופילנתרופיה רק במודרנים יותר, שאינם מאורגנים ושעדיין תלויים בממסד. והשינוי יבוא מהדור הצעיר — הסיכוי לשנות אנשים בני 35 אפסי, אבל צריך לזכור ש־70% מהחרדים בני פחות מ־25. כדי לתת קונטרה למיינסטרים החרדי אנחנו צריכים לטפח שם אינטליגנציה, אליטה תורנית אינטלקטואלית, ולקדם שם את הדמוקרטיה".
מי שכבר הבין שצריך לכוון לצעירים האלה הוא דווקא איתמר בן גביר.
"זה נכון שבן גביר מושך הרבה מהם. אבל הרבה מהם לא יודעים בעד מי הם, והם בעיקר בעד עצמם. חלק גדול מהסוד של בן גביר הוא היחס שהוא נותן למסכנים ואומללים שהוא אוסף מהרחובות. אני שואל את עצמי: 'אנחנו לא יכולים לאסוף אותם? רק לאומנים יכולים לתת להם תשומת לב?'. הרבה צעירים חרדים לא לאומנים. לא צריך להתייאש. כשאתה מדבר עם צעירים על אנושיות ועל הוגנות — יש אוזן קשבת".
זו לא אופטימיות חסרת תקנה?
"קשה לשים אותי היום במקומות האופטימיים. אני במקומות הפסימיים. המצב לא טוב. אבל אסור להרים ידיים. אם אנחנו יכולים להצליח עם 20% מהציבור — נוותר עליהם? בעבודה טובה בעשר שנים נוכל להגיע ל־30%. יש בישראל אנשים שרוצים שהמדינה תחזור להיות דמוקרטיה ליברלית. בלי שותפות עם דתיים־לאומיים וחרדים שתומכים בכך, זה לא יקרה".
"המצב לא טוב. אבל אסור להרים ידיים. אם אנחנו יכולים להצליח עם 20% מהציבור - נוותר עליהם? בעבודה טובה בעשר שנים נוכל להגיע ל־30%. בלי שותפות עם דתיים־לאומיים וחרדים שתומכים בדמוקרטיה ליברלית, ישראל לא תוכל לחזור להיות כזאת"
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד כנס למתגייסים חרדים בבני ברק, בינואר. "אחרי 7 באוקטובר ההתבטאויות נגד גיוס רק החמירו, נאמרים דברים שאף רב מוכר לא העז להגיד בעבר"
(צילום: דוד קשת)
4 צפייה בגלריה
טקס סיום מסלול של לוחמי חטיבת חשמונאים, באוגוסט. "אם באמת מה שחשוב לחרדים זה שהחייל החרדי יישאר חרדי — יותר ממה שזה תלוי בצה"ל, זה תלוי בקהילה החרדית עצמה"
(צילום: שלו שלום)
מה החזיתות הבאות
ערכים דמוקרטיים ואקלים תומך גיוס
כהן (51) הוא גדול המהפכנים החרדים של דורו. כבר לפני 20 שנה הוא פעל לשילוב גברים חרדים בעבודה ובאקדמיה, והיה שותף להקמת שתי המסגרות החשובות בתחום — המחלקה העוסקת בשילוב חרדים בג'וינט, וקרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי) התומכת בלימודים גבוהים לחרדים ובהכשרה מקצועית. בראשית העשור הקודם הוא הקים ישיבה חרדית עממית ראשונה שמכינה לבגרות — היום יש עשרות כאלה; בין לבין דחף להקמת כתב עת למחשבה חרדית מודרנית וישיבת הסדר חרדית. כעת הוא מקים את המכון החרדי לדמוקרטיה. על כל אחד מהמפעלים האלה הוא סופג ביקורת קשה בחברה שבה הוא חי, לעתים עד כדי רדיפה אישית ונידוי מבית הכנסת. אבל הוא לא נואש. מתניע תהליך אחד, רואה אותו מתגלגל, ועובר להניע את השינוי הבא.
אז עכשיו דמוקרטיה. "כשהתחלתי לעסוק בשילוב חרדים בתעסוקה, באקדמיה ובחינוך חשבתי שנצליח להגיע לחיים משותפים נורמליים", הוא מסביר. "אבל בתקופת הקורונה הבנתי שהאופטימיות שלי לא היתה מוצדקת מספיק. ראיתי שהמדינה קובעת כללים של סגירת בתי ספר ומניעת שמחות גדולות, והחרדים עושים דין לעצמם. גם חרדים שהשתלבו בתעסוקה ובאקדמיה לא השמיעו קול אחר, לא אמרו: 'רבותיי, זה לא עובד כך, אנחנו לא יכולים לאפשר אנרכיה'. זה חזר באסון מירון, וברפורמה המשפטית. ומצב רוחי נעשה קודר יותר ויותר, עד שהבנתי שלא מספיק שילוב בתעסוקה, אקדמיה וצבא בלי שותפות ערכית בסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה וממלכתיות, ושלשם צריך לכוון".
דמוקרטיה היא מושג כללי מאוד, גם אצל חילונים ליברלים. איך מטמיעים את הרעיון הערטילאי הזה בחברה החרדית, הנשמעת קודם כל לרבנים?
"לפני דמוקרטיה, לפני ממלכתיות, העניין הוא אזרחות. הכשל החרדי הגדול ביותר הוא שהם לא מבינים מהי מדינה. הם עוד חיים בשטייטל, בין אנרכיה לאוטונומיה. הם לא מבינים לשם מה נועדו החוקים. וזו הנקודה המרכזית בהשתלבות — שאלת העמדות והערכים ביחס למדינה ולחברה. אבל מניסיוני, לא כל כך קשה לגרום לצעיר חרדי להבין שזה בעוכרינו, שבסוף גם הפרט ובטח הכלל נהנים מחוק וסדר. אני חושב שבעבודה טובה יש לנו סיכוי להגיע לעשרות אחוזים של חרדים שיבינו אזרחות, דמוקרטיה וממלכתיות. אני עשיתי את זה עם קבוצה של צעירים חרדים — ראיתי איך בשבעה מפגשים אנשים שינו את דעתם".
איך עושים את זה? מה המכון מבקש לעשות?
"המכון אמור לפתח שפה פנימית חרדית שתדבר על חמישה מושגים: אזרחות, ממלכתיות, דמוקרטיה, ליברליזם והומניזם. המושג הבסיסי ביותר הוא העיקרון ההלכתי ש'דינא דמלכותא דינא' — דין המלכות מחייב".
ואתה מאמין שכך יהיה אפשר לשנות דעות?
"מי שחושב הפוך — לא משנים את דעתו. חבל על הזמן איתו, הוא לא קהל יעד. המטרה שלי היא לעזור לאנשים שבשלים לדעה מסוימת וחוששים שהדעה לא מסתדרת עם סט האמונות והערכים החרדיים, להראות להם שהדעות האלה אפשריות ויש להן תמיכה תורנית".
כהן מסביר שהעבודה תיעשה בעזרת טקסטים שימחישו שלדמוקרטיה, ליברליזם והומניזם יש ביסוס יהודי. טקסט מרכזי אחד, למשל, הוא זה של בכיר הפוסקים החרדים במאה ה־20, הרב משה פיינשטיין, ששיבח את הדמוקרטיה הליברלית בארצות הברית.
ומעבר לעניין הערכים, מה צריכה להיות הפעולה הפוליטית הקונקרטית? יחד עם חרדים מודרנים נוספים קראת להקמת מפלגה חרדית חדשה, אבל זה באמת יכול לקרות? יש למפלגה כזאת סיכוי?
"צריכה לקום מפלגה אבל אסור שהיא תרוץ לבד, אסור להריץ מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה. אני מאוד מקווה שאם תקום מפלגה חרדית ויהיו סקרים שייתנו לה שני מנדטים, היא תחבור למפלגה נורמלית, למשל אלה בראשות נפתלי בנט, גדי איזנקוט או בני גנץ. הדגלים שצריך להרים זה לדאוג לתעסוקה, להשכלה, לחינוך לילדים, לבניית קהילות וזהות, וליושר".
יושר?
"יושר. מפלגה לא מושחתת, שלא דואגת רק לג'ובים ושליטה".
ואיך משתלב בכל זה נושא הגיוס?
"עד 7 באוקטובר חשבתי שהחברה הישראלית ויתרה, ואולי הנושא התעסוקתי חשוב יותר. גם אם עניין הגיוס לא הוגן ולא צודק, לא ראיתי דחיפות לתקן את העוול. אבל מ־7 באוקטובר אנחנו במציאות אחרת. המבחן הגדול היה מבחן האחווה, האם אנחנו אחים".
ואתם אחים?
"היה הבדל ברור מאוד בין השמרנים למודרנים. אצל ה־60% השמרנים זה כאילו 7 באוקטובר לא קרה במדינה שלהם אלא בארץ אחרת. המודרנים, גם אם הם לא היו בטוחים שמה שהם הולכים לעשות זה להתגייס, הרגישו שותפות, היה חמ"ל חרדי, היו מיזמים של סיוע, ניסו להביע סולידריות".
זה לא שינה את המצב.
"לא. המנהיגות החרדית חזרה לדבר כמו אתמול, דבר לא השתנה, להפך, ההתבטאויות אפילו החמירו — דווקא אחרי 7 באוקטובר התחילו להגיד שגם מי שלא לומד שלא יתגייס, זה משהו שעד המלחמה אף רב חרדי מוכר לא העז להגיד. פתאום זו נהייתה עובדה ידועה שיש הרבה שמוגדרים תורתו אומנותו אף שהם לא בישיבות ולא התגייסו. אני אמרתי: 'אתם יודעים מה, אולי תבקשו סליחה? אולי תגידו 'הרבה שנים שיקרנו'?'".
מה צריך להשתנות?
"כבר שנתיים אני מדבר על יצירת אקלים תומך שירות. אם באמת מה שחשוב לחרדים זה שהחייל החרדי יישאר חרדי — יותר ממה שזה תלוי בצה"ל, זה תלוי בקהילה החרדית עצמה. אם צה"ל יעשה הכל אבל החייל לא ירגיש מוערך ורצוי במשפחתו ובקהילתו, אז הסיכוי שהוא יישאר חרדי נמוך. ולהפך — אם הצבא לא יעשה כלום אבל החייל החרדי ירגיש אהוב, שייך, מוערך ורצוי במשפחה ובקהילה — הסיכוי שיישאר חרדי גבוה".
ואיך עושים את זה?
"אצלנו בקהילה מאז 7 באוקטובר אומרים 'מי שברך' לחיילי צה"ל, ואתה רואה יותר ויותר ילדים של בני הקהילה שמתגייסים או מדברים על גיוס, וחיילים שמגיעים לתפילה ומקבלים עלייה וניגשים לעמוד. הפעילות החשובה היא בחיבוק שצריך לתת לחיילים".
הילדים שלך שירתו?
"שניים שירתו, אחד כחובש קרבי בצנחנים ואחד בפיקוד העורף. שניים עוד צריכים להחליט".
"צריכה לקום מפלגה שתייצג חרדים מודרנים, אבל אסור שהיא תרוץ לבד. אני מקווה שהיא תחבור למפלגה נורמלית, למשל אלה של בנט, איזנקוט או גנץ. הדגלים שצריך להרים זה לדאוג לתעסוקה, להשכלה, לחינוך לילדים, לבניית קהילות וזהות - וליושר"
4 צפייה בגלריה
הכשרה של קרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי), שכהן היה ממייסדיה. "כשהשילוב בעבודה נעצר, הבנתי שאין מנוס משינוי החינוך"
(צילום: גיא אסיאג)
איך מחוללים מהפכות
בעבודה, בחינוך, בגיוס
כהן חי בשכונת רמות בירושלים עם אשתו פייגי, מפקחת בכירה במחוז החרדי של משרד החינוך, ולהם שישה ילדים, בני 28 עד 17. הוא בוגר ישיבות קול תורה ופוניבז' היוקרתיות, בעל תואר ראשון בחינוך ובוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית. כבר לפני כ־20 שנה, כשעוד היה אברך, קרא לשילוב חרדים בעבודה בסדרה של מאמרים, כולל נייר עמדה במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בראשות פרופ' עמירם גונן.
"שגשוגה מעורר ההשתאות של הקהילה החרדית במדינה בדור האחרון נתון בסכנה גדולה מחמת העוני והמצוקה הכלכלית הקשה שאליהם היא נקלעה. המשך המצב הקיים או החמרתו עלולים להיות הרי אסון עבור מדינת ישראל בכלל ועבור החברה החרדית בפרט. השעה היא שעת חירום", כתב, ופירט תוכנית לשילוב הגברים החרדים בשוק התעסוקה. מתוכנית עבודה הוא עבר מיד לעבודה, והיה הרכז הראשון של שילוב חרדים בג'וינט. אחר כך היה ממייסדי קרן קמ"ח, שתמכה מאז ביותר מעשרת אלפים סטודנטים ותלמידי הכשרה מקצועית חרדים, ופעל להקמת מסלול שח"ר (שילוב חרדים) בצבא, לגיוס חרדים נשואים עם הכשרה מקצועית.
כל מי שמכיר את התחום יודע להלל את הפעילות הזו של כהן ומשמעותה. "הוא יצר שיח חדש והתניע הרבה מהלכים של שילוב בעבודה ובהשכלה. הוא מהחלוצים הראשונים של השילוב", אומרת ד"ר לי כהנר ממכללת אורנים, עורכת שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ד"ר נרי הורוביץ, חוקר חינוך ומנכ"ל חברת ייעוץ בתחום שנקראת אגורא, אומר על כהן: "אני מעריץ גדול שלו. היתה לו הרבה השפעה והוא קבע סדר יום. הוא איש גדול, ואני בדרך כלל לא אומר דברים בלי הסתייגויות".
ואכן, ההישגים של המהפכה של כהן בתחום ברורים. ובכל זאת, מחייבים הסתייגות. שיעור הנשים החרדיות העובדות עלה מ־51% ל־81% בין 2003 ל־2025 וכעת משתווה לזה של היהודיות הלא חרדיות, חרף העובדה שהשכר הממוצע שלהן נמוך בהרבה. שיעור הגברים החרדים העובדים עלה באותן שנים מ־37% ל־54% — אבל את ה־50% עברנו כבר לפני כעשור ומאז יש דשדוש, וגם השכר שלהם עומד על 49% מזה של יהודים לא חרדים. "כן, היתה התקדמות גדולה אצל נשים חרדיות, ופחות אצל גברים", מודה כהן.
למה שילוב הגברים נעצר?
"בתעסוקה וגם בהשכלה הגענו למקסימום שאפשר לעשות בתנאים הנוכחיים. כשאתה מתחיל לשלב כל כך מאוחר ועוסק רק בתעסוקה, לא תצליח להגדיל יותר את שיעור העובדים וגם לא את השכר. זה תמיד יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. לכן אין מנוס משינוי בחינוך החרדי. בוגרים של מוסדות עם מקצועות ליבה יכולים הרבה יותר בקלות להשתלב בשוק ולרכוש תואר. בוגרים של ישיבות תיכוניות משתלבים הרבה יותר וגם מתגייסים יותר, ועובדים בעיסוקים עם פריון ושכר גבוהים יותר. כל עוד השינוי הגדול לא יתחולל בחינוך, מאמצי השילוב תמיד יישארו בית חולים מתחת לגשר".
עם התובנה הזאת, ואחרי שמאמצי השילוב בתעסוקה החלו להתבסס, כהן פנה לחינוך.
התחלת להצליח ועזבת?
"יש לי אופי של סטארטאפיסט שאוהב לחשוב, ליצור מודל ראשוני ולפתח אותו. כשזה כבר קורה אני מאבד עניין ועובר לפתח מוצר חדש. מה שמעניין אותי זה חיבור בין רעיונות לפעולות".
ואולי אתה גם מחפש בכל פעם צרות חדשות?
"זו האשמה גדולה מדי. אנשים אומרים שבצלאל שש אלי קרב. אני לא חושב שאני שש אלי קרב, אבל אני לא בורח מהקרב".
כך, ב־2013 הוא פתח חזית חדשה, כשהקים את הישיבה התיכונית החרדית הירושלמית חכמי לב, שמכינה את תלמידיה לבגרות. עד אז פעלו בארץ רק חמש ישיבות כאלה, כולן אליטיסטיות, מיועדות לילדים של עולים מהמערב ושל בעלי מקצועות חופשיים. כהן כיוון לאוכלוסייה אחרת, והישיבה שייסד היתה עממית בהגדרה, והיא לא רק מכינה לבגרות אלא גם לקחה את התלמידים לסיורים בעקבות לוחמי צה"ל ולמוסדות תרבות. וגם היא חוללה מהפכה: אחריה קמו עוד כ־25 ישיבות תיכוניות חרדיות דומות. "כל פריחת עולם הישיבות התיכוניות לכל הציבור, לא רק לעשירים, באה בעקבות כהן", אומר עו"ד יואב ללום, האיש שמוביל את המאבק נגד אפליית הספרדים בחינוך החרדי. "בצלאל שכב על הגדר וקיבל את כל הכדורים".
"יואב ללום אמר פעם שמבחינתו אני ספרדי", מספר כהן. "לקח לי זמן להבין למה הוא התכוון".
למה הוא התכוון?
"ככל שאתה יותר פריבילג יש לך יותר מה להפסיד ופחות מה להרוויח ממאבק, ולכן רוב הסיכויים שלא תצא למאבקים. ככל שאתה פחות פריבילג — אשה, מזרחי, בעל תשובה, עולה, פריפריה או כמה מכל אלה יחד — זה הפוך. אין לך הרבה מה להפסיד ואין לך זמן, ולכן אתה נאבק. כשאומרים 'בצלאל ספרדי' בעצם אומרים שבצלאל לא עובד לפי מה שמצופה ממנו. היה מצופה ממנו לא לעלות על בריקדות והוא עולה על בריקדות". ועדיין, בלי לשוש אלי קרב. "הוא תמיד הגון", אומר הורוביץ. "הוא אף פעם לא מאבד את המזג הטוב שלו, תמיד שומר על המידות ועל קור רוח".
4 צפייה בגלריה
אחד הפשקווילים שהופצו נגד כהן כשהקים ישיבה חרדית שמכינה לבגרות. "אני לא שש אלי קרב, אבל אני לא בורח מהקרב"
כמה כבד המחיר
נתק משפחתי וסילוק מבית הכנסת
כהן שמר על המזג הטוב גם ברגעים הקשים. הראשון שבהם התרחש ב־2005, כשנייר העמדה שלו פורסם באתר של מכון פלורסהיימר. "אני יושב לומד עם הילדים בבית כנסת ואומרים לי: 'פייגי מחכה בחוץ'. אני יוצא, ופייגי אומרת: 'החוברת שלך הגיעה לרב אלישיב (מנהיג דגל התורה דאז הרב יוסף שלום אלישיב), והמנהל של תלמוד התורה קיבל הוראה לסלק את הילדים'. אני מתקשר למנהל לברר מה הוא מתכוון לעשות. הוא אומר שהוא הולך להתייעץ עם הרב שטיינמן (המנהיג השני של דגל התורה דאז הרב אהרן יהודה ליב שטיינמן) וש'תוריד את החוברת מהאתר'. הורידו אותה מהאתר, והרב שטינמן אמר למנהל שלא מוציאים ילדים מהתלמוד תורה. העניינים נרגעו, ואחר כך המאמר עלה לאינטרנט מחדש".
זה לא היה עניין של מה בכך.
"לא. הדבר הכי קשה זה שמוציאים ילדים מתלמוד תורה. אחרי החוויה הזו פייגי כמעט נשברה ואמרה לי: 'בצלאל מה אתה עושה?'. אמרתי לה: 'תקשיבי, אני מרגיש שאני עושה דבר חשוב, אבל אם יש משהו שתגידי לא לעשות — אני לא אעשה. הבית שלי יותר חשוב'. היו דברים שנמנעתי מהם כי פייגי לא הסכימה. אבל בסוף היא יותר הצטרפה אליי מאשר עצרה אותי".
זה לא היה המשבר המשפחתי היחיד סביב נייר העמדה ההוא. "אמי נפטרה כשהייתי בן 17, והבית של דודה ודוד שלי נהפך לבית שלי, הייתי כמו בן מאומץ שם. כשיצאה החוברת שלי בפלורסהיימר היא הגיעה לדודים שלי, והם כעסו מאוד".
ומה קרה?
"הקשר התנתק, כבר 20 שנה. זה מחיר מאוד כבד".
וכל זה כי הסברת למה חרדים צריכים לעבוד?
"כן, כי זו חוצפה. בא מישהו צעיר, בן 28, מבקר את המנגנון, מבקר את הרבנים, מבקר את הפוליטיקה".
ולא ידעת מראש שזה יסבך אותך?
"זה לא היה לי מספיק ברור. אולי הייתי תמים. זה קשור לחינוך היקי שקיבלתי, שמה שחושבים — אומרים, ושהדבר הכי חשוב זה אמת ויושר. אנשים אומרים לי: 'יש לך אומץ', ואני אומר: 'אני יותר מפחד ממה שיקרה אם אני לא אדבר ממה שיקרה אם כן אדבר'. הרי אם לא ישתנה כלום זה נורא ואיום".
גם ישיבת חכמי לב הולידה התקפות נגדו. ב־2014, למשל, התקיימו מול ביתו הפגנות שחייבו נוכחות משטרתית ומצלמות אבטחה. היו גם גרפיטי "בצלאל כהן מיסיונר", פשקווילים על "ראש הנחשים של ישיבות המיסיון" ש"דינו כדין רודף מסית ומדיח" — וסילוק מבית הכנסת חניכי הישיבות שבו התפלל. "בהתחלה הפסיקו לתת לי עליות לתורה למרות שאני כהן, אחר כך איימו עליי: 'אם תבוא נבייש אותך'. אלה חוויות קשות, המחיר של נידוי וחרם זה המחיר הכי קשה".
אבל כדרכו, במקום לשקוע הוא פעל. יחד עם חרדים עובדים נוספים הקים בית כנסת חדש ברמות. "שם אני מרגיש בבית. זה בית כנסת רק לשבתות, אבל שבת זה הרבה מאוד וזה עוגן מאוד חשוב", הוא אומר. ההפגנות, שהובילו קיצונים ממאה שערים ובית שמש, דעכו בהדרגה, ו"כבר הרבה זמן לא מפגינים. אולי זה קצת עלבון, אולי זה אומר שאני כבר לא עושה שום דבר ולא רלוונטי". כנראה בכל זאת כן, כי המאמרים נגדו בתקשורת החרדית והקשיים בקבלת הילדים שלו למוסדות חינוך, גם חרדיים מודרניים, נמשכים. "זה לא הפסיק אף פעם. כשאני מתחת לרדאר זה בעוצמות יותר נמוכות וכשאני מעל לרדאר, למשל מנסה להשיג מבנה לישיבה התיכונית או מתראיין, זה גובר". גם לריאיון הזה סביר שיהיה מחיר.
לא רק השמרנים יוצאים נגדו, גם חלק מהפעילים החרדים המודרנים מסתייגים מכהן לעתים. הורוביץ מסביר שעצם קיומו של כהן כסמן של חרדיות מודרנית מאפשר לאחרים להציג עצמם כמתונים יותר באמצעות האמירה "בניגוד לבצלאל". כהנר מסבירה שהרצון של כהן לפעול בתחום החינוך והערכים היה מאוד מאיים. "היתה ממש הדרה שלו בנוסח הצבת תנאים שבצלאל לא ישתתף בפעולות". למשל, מדגים כהן, "הרב דוד לייבל, מייסד חטיבת חשמונאים בצה"ל, מחרים אותי. יש לו משפט: 'בצלאל בא להרוס ואני באתי לתקן'".
זה משפט קשה.
"זה משפט שלקחתי מאוד קשה. זה שדגל התורה נגדי — בסדר. אבל כשפעם אחר פעם אני חוטף מתוך המחנה שלי זה הדברים הכי קשים, שמאוד מרפים ידיים".
אבל יש גם רגעים שהוא מרגיש שכן יש לו תומכים. "בכנס החרדיות והדמוקרטיה (שקיימו בחודש שעבר מרכז אידאה והמכון החרדי לדמוקרטיה) התחלקנו לחמישה מעגלים, אני הייתי במעגל פילנתרופיה ועשינו סבב היכרות. בגלל שנרי הורוביץ היה הראשון הוא הציג את עצמו ובסוף אמר: 'ואני חבר של בצלאל', ואז אחד אחרי השני אנשים אמרו 'אני חבר של בצלאל'. זה היה קצת מצחיק, אבל מאוד מחזק, לראות שיש הרבה אנשים נגדי אבל יש הרבה אנשים שמגדירים עצמם חברים שלי. זה היה חשוב גם למשפחה שלי".
ואיך מתפרנסים במשך שנים של מאבק?
"אני מתפרנס קצת מריכוז תחום החרדים באידאה, מרכז לדמוקרטיה־ליברלית, וקצת מהמכון החרדי לדמוקרטיה, ובעיקר אשתי עובדת מדינה, עושה הרבה דברים טובים בחינוך החרדי, וחיתנו כבר ארבעה ילדים אז אנחנו משפחה קטנה עם שני ילדים בבית. מסתדרים. זה קצת כמו אברך כולל".
מה כן ומה לא
בלי חיבוק של הממסד, עם ברית חתרנים
אחד הסימנים המובהקים להצלחה היחסית של שילוב החרדים הוא העובדה שהממסד החרדי השמרני עצמו משתלט עליה. "המפלגות החרדיות יודעות לעבור מפוזיציה של התנגדות לפוזיציה של השתלטות", אומר כהן. זה קרה כך בתקשורת — הממסד השתלט על אתרי האינטרנט החרדיים, שפעלו בתחילה בשוליים; זה קרה בישיבת חכמי לב, שהוא עצמו הקים, אבל המנהל הנוכחי שלה מעודד את התלמידים להמשיך לישיבות חרדיות ולא להתגייס או לפנות להשכלה גבוהה; וזה קרה בקרן קמ"ח, שכהן היה ממייסדיה ומאז שולבו בהנהגתה עסקנים פוליטיים.
זה לא דבר טוב, שהממסד מאמץ את השילוב? למה זה משנה מי מנהל את קמ"ח אם היא עדיין מעודדת יציאה לעבודה?
"כי יש לזה מחיר. הממסד קובע כללים. כשיוסי דייטש, שהוא איש של פרוש, נכנס לקמ"ח והוא הלך לאדמו"ר מסלונים שאמר לו לתת מלגות לגברים נשואים או בני יותר מ־25, כי לרווקים וצעירים יש יותר סיכון רוחני. אבל מבחינת הצלחה בלימודים אקדמיים ברור שלרווקים ולצעירים יש סיכוי גבוה יותר.
"והבעיה עמוקה יותר. אם אתה הולך בענייני תעסוקה והשכלה עם הממסד ולא רוצה לעבוד עם גורמים נון־קונפורמיסטיים או טראבל־מייקרים, אתה מונע כוח מכאלה שיכולים לחולל שינוי בדברים נוספים. טרקת להם את הדלת, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. אז למה שהכושי ירצה להיות עוד פעם כושי?".
אבל עבודה עם הממסד מפחיתה התנגדות.
"אתה מחזק ממסד מושחת, ועוזר לו במאבק שלו נגד הכוחות המהפכניים, החתרניים. אם הנושא שלך כלכלי נטו, ניחא. אבל אם אתה מבין שיש גם נושאים של שותפות, ממלכתיות ואזרחות, אז אתה לא תתקדם בעניינים האלה, שבעיניי הם לא פחות חשובים. ההליכה עם הממסד באה לידי ביטוי, למשל, בכך שלא מסייעים לחינוך ממלכתי־חרדי, לישיבות חרדיות תיכוניות שמכינות לבגרות ולישיבות הסדר חרדיות, וחבל".
ואם אכן הממסד מוצא את הדרכים העקלקלות שלו לתקוע מקלות בגלגלים, האם כל מפעל חייו של כהן יכול בכלל להוביל לשינוי עמוק באמת? משה שנפלד, מייסד ארגון יוצאים לשינוי, שמלווה יוצאים בשאלה, ודוקטורנט במדעי המחשב, סבור שההתבדלות החרדית במלחמה הוכיחה שלא. "כהן היה הסיכוי האחרון של החרדים להפוך למודרנים, כמו החרדיות האמריקאית. אבל ההשפעה שלו בקהילה החרדית אפסית. רדפו אותו, והוא הפסיד במאבק על הלב של החרדיות", הוא אומר.
לעומת זאת, כהנר סבורה שדווקא המצב הקיצוני שאליו ההפיכה המשטרית והמלחמה הביאו את החברה החרדית מגביר את הסיכוי להתגשמות החזון של כהן: "לחרדים מודרנים יש היום יותר נכונות להקשיב לו. לתורמים קשה להודות שהם הפנו את הכסף למקום הלא נכון, אבל כל מה שכהן צריך זה הצלחה אחת קטנה ופילנתרופיה אמיצה. הלוואי שיצליח".
כהן עצמו אומר שהתנאי לשינוי הוא ש"כל החרדים האאוטסיידרים הלא פריבילגים יצרו ברית. מודרנים ומזרחים ובעלי תשובה ועולים צריכים ליצור מיינסטרים חלופי של ממלכתיות חרדית. ברית כזאת תהיה מיעוט מוביל. אנחנו לא צריכים להיות בכיינים ומקופחים אלא לבוא עם תודעה שאנחנו מציגים אלטרנטיבה טובה, נכונה יותר, שבעיניי גם ממשיכה יותר בקפדנות את המסורת החרדית".
מה דרוש כדי שברית כזו תצליח?
"סוד ההצלחה החרדי הוא הקהילתיות. החרדים המודרנים או הממלכתיים או הישראלים תמיד ירדפו אחרי הזנב של עצמם אם הם לא ישכילו להקים קהילה. הברית של האאוטסיידרים צריכה להגיד שיש לנו דרך משלנו — מוסדות, קהילות, מנהיגות ומחשבה".
וברית כזאת באמת יכולה לקום? כל היוזמות החרדיות המודרניות יכולות להתכנס לקהילה אחת?
"אני לא כל כך אופטימי. אם כולם — החינוך הממלכתי־חרדי והישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר וקהילות אחוות תורה (כוללים בשעות הערב לאנשים עובדים) ו'לכתחילה' (זירת תקשורת לחרדים מודרנים) — לא יתחברו למשהו אחד שייצור זהות מובחנת של חרדים מודרנים ישראלים, אז כל הדברים האלה עלולים להישאר אפיזודה. אבל כדי שהם יתחברו צריך מאמץ גדול מאוד. בינתיים אני לא רואה מישהו שמנסה לעשות אותו, ואני לא רואה שזה מתחבר, ואני מרגיש אצל הפעילים היותר מודרנים המון אכזבה וייאוש".
עד כדי כך?
"כן, אני מרגיש ייאוש והרבה עייפות, בטח בקרב ותיקים. אבל אתה יודע מה מסוכן יותר מייאוש? אדישות. הכי גרוע זה אדישים. יש כאלה שהגיעו גם לשם. החברים שלי גם חשדנים מאוד אם יש להם שותפים בחברה הישראלית. הרבה פעמים הם אומרים שאף אחד לא רוצה אותנו. אנחנו נבעטים מהחרדיות וגם מבחוץ".
למה אתה לא מוביל את הברית הזאת בעצמך?
"אני מנסה אבל לא כל כך מצליח. גם בימים האלה אני מנסה. בעוד שעה וחצי יתכנסו אצלי חברים שרוצים לחשוב מה עושים כדי שיהיה לנו ייצוג פוליטי".
המכון החרדי לדמוקרטיה ישתלב ביצירת הברית?
"כרגע המכון עושה מה שהוא יכול לעשות בכמעט אפס משאבים, והיכולת שלנו לפעול מאוד מוגבלת. אם יהיו לו כלים, התוכנית היא שהוא יהיה בית לאקטיביזם החרדי ולאזרחות פעילה".
ומה החלק של הציבור החילוני במאמץ הזה? מה הוא יכול לעשות?
"עתיד מדינת ישראל מחייב שינויים בחברה החרדית, וזה לא יקרה רק באמצעות חוקים ולחץ חיצוני. אני לא יודע מה הציבור החילוני יכול לעשות, אבל אני מצפה שהמנהיגות שלו והחברה האזרחית יבינו שהן חייבות שותפים חרדים ושאסור שהשותפים האלה יהיו הממסד החרדי הקיים".
