אם לא יהיו הפתעות גדולות, "קרב רודף קרב" של פול תומס אנדרסון יזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בטקס שיתקיים השבוע, בלילה שבין ראשון לשני. יש כמה סיבות לכך שכולם מהמרים עליו כזוכה. הראשונה היא שאנדרסון הוא אחד הבמאים הגדולים של דורנו, שבאמתחתו כל פרסי הבימוי הנחשבים, חוץ מהאוסקר. הסיבה השנייה היא שהסרט מוגדר קומדיה (אף שהוא יותר סרט אינטנסיבי, אלים ואפל, שיש בו הומור). וב־15 השנה האחרונות חצי מזוכי פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר הוגדרו קומדיה, ובהם "אנורה" (2024), "הכל בכל מקום בבת אחת" (2022), "פרזיטים" (2019), "ספר ירוק" (2018), "בירדמן" (2014) ו"הארטיסט" (2011).
זה חידוש גדול בתולדות האוסקר. במשך רוב מוחלט של שנותיו הדימוי של הזוכה הגדול היה של סרט רציני, כבד ותקופתי, שעוסק במלחמות או במחלות. כאלה היו, למשל, "בן חור", "לורנס איש ערב", "צייד הצבאים", "פלאטון", "גנדי", "אמדיאוס", "טיטאניק" ו"רשימת שינדלר". החלוקה היתה ברורה: הסרטים הרציניים זוכים בפרסים, והמצחיקים זוכים באהבת הקהל. אומנם היו כמה קומדיות שזכו באוסקר, ובהן "הדירה", "אנני הול" ו"שייקספיר מאוהב" — אבל הן היו חריגות. למעשה, טקס האוסקר מקפיד ללהק קומיקאים למנחי הערב, כדי שבין הרצינות של הסרטים יהיו גם כמה בדיחות.
אז מה השתנה ב־15 השנה האחרונות? קודם כל עולם הקומדיה. הקומדיות הגדולות פחות או יותר נעלמו. כל מותגי ההומור המוכרים, כגון מל ברוקס, אדם סנדלר, וויל פארל, מייק מאיירס וג'ים קארי, נעלמו מהמסך הגדול ועברו לנטפליקס. במאי הקומדיות הגדולים של תחילת שנות ה־2000 החליטו להפסיק לעשות שטויות ופנו לכיוונים רציניים: טוד פיליפס, ששבר קופות עם סרטי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", עבר לביים את סרטי "ג'וקר"; אדם מקיי, שהקים אימפריית קומדיות עם וויל פארל, עושה סרטים על אסונות כלכליים או אקולוגיים כגון "מכונת הכסף" ו"אל תביטו למעלה"; ופול פייג, ששבר קופות ומוסכמות עם "מסיבת רווקות", מביים מותחנים כמו "עוזרת הבית" ו"תוכנית פשוטה". אפילו האחים פיטר ובובי פארלי, מלכי הקומדיות הנמוכות ("משתגעים על מרי", "טיפשים בלי הפסקה"), שעליהן נהוג לומר ש"היום כבר אי אפשר לעשות אותן", עברו לסרטים רציניים יותר.
זה ניכר גם בקופות. עד 2014 היתה לפחות קומדיה אחת בכל שנה שהכניסה חצי מיליארד דולר, אבל חוץ מ"בארבי", הזן הזה כמעט נעלם לחלוטין מבתי הקולנוע. "האקדח מת מצחוק", שניסה להחיות את מותג הסלפסטיק משנות השמונים, הכניס בשנה שעברה בקושי 50 מיליון דולר. אנשי מארוול הצליחו לייצר כמה קומדיות קופתיות מאוד, שלמעשה מתפקדות כפרודיות על סרטי גיבורי העל, ובראשן סרטי "דדפול", אבל חוץ מהם אולמות הקולנוע נותרו דוממים מצחוקים רמים. הסרטים הכי מצחיקים בשנה שעברה היו בנטפליקס ("האפי גילמור 2") ובאמזון פריים ("ראשי המדינה"), לא בקולנוע.
היעלמות הקומדיות המסחריות מקבילה לעליית הרשתות החברתיות, שהופכות זעם צדקני לתוכן ויראלי. אנשים הפסיקו לצחוק מבדיחות והתחילו להיעלב מהן. העולם נהיה רציני, וההומור נהפך למסוכן
3 צפייה בגלריה
זוכי האוסקר "אנורה", "הכל בכל מקום בבת אחת" ו"פרזיטים". לצחוק לא מתוך הדחקת המציאות אלא מתוך עצב, תסכול או פחד
(צילומים: imdb ,AGBO ,©Filmcoopi)
היעלמות הקומדיות מבתי הקולנוע מקבילה לעליית הרשתות החברתיות, שהופכות זעם צדקני לתוכן ויראלי. יותר מדי אנשים הפסיקו לצחוק מבדיחות והתחילו להיעלב מהן. העולם נהיה מקום רציני, והומור נהפך לאירוע מסוכן. לכן זה לא מפתיע לגלות שמתוך 15 הקומדיות הכי קופתיות בעשר השנים האחרונות, 8 הן סיניות. האמריקאים הפסיקו לעשות קומדיות לקולנוע, ואת מקומן תפסו הלהיטים הבינלאומיים המקומיים. זו אחת הסיבות לכך שבישראל משגשגים בשנים האחרונות סרטים כמו "לשחרר את שולי" ו"ההילולה" — הקהל עדיין רוצה לצחוק, אלה הבמאים האמריקאים שמפחדים להצחיק.
במקביל לכך שהקומדיות נהיו נורא רציניות, קרה תהליך הפוך לסרטי האוסקר. דור המצביעים הנוכחי כבר לא רוצה סרטים כבדים ומלאי חשיבות עצמית, אלא כאלה שמציגים מציאות של כאוס ואנרכיה, של היפוך סדרים חברתיים, של הכל בכל מקום בבת אחת. והומור, סאטירה ואירוניה משרתים זאת היטב. זה התחיל עם "פארגו" (1997) של האחים כהן — סרט אלים ופסימי עם בדיחות מעולות — ומשם רק הלך והקצין.
וזה מוביל לדיון בשאלה מהי בעצם קומדיה — וכאן יש הבדל בין ההגדרה המוכרת לקהל הרחב לבין זו של המפיקים. זהו קודם כל עניין אסטרטגי: חלק מהטקסים הנחשבים, ובראשם גלובוס הזהב, מפצלים את הפרס הגדול שלהם לשניים: הדרמה הטובה ביותר והקומדיה הטובה ביותר. ומתישהו, לאור דימוי הזוכה הקלאסי באוסקר, המפיקים הבינו שכדאי להם להגדיר סרטים שיש בהם שמץ של הומור קומדיה, מתוך מחשבה שיהיה להם יתרון לזכייה במגרש הקל יותר.
נקודת המפנה הבוטה היתה כש"להציל את מארק ווטני" (2015) זכה בגלובוס הזהב לקומדיה הטובה ביותר. מדובר בדרמת מדע בדיוני, עם כמה בדיחות טובות וסיטואציות מצחיקות, אבל לחלוטין לא בקומדיה. מאז הפרס הזה נהפך למגרש משחקים חדש, שעבר מלתגמל סרטים כגון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ו"צעצוע של סיפור 2" לדרמות עם מינון הומיאופתי של הומור, כמו "ליידי בירד" ו"הספר הירוק".
לקומדיות הקלאסיות היו סממני זיהוי ברורים: היו בהן בדיחות ודמויות שפועלות כדי להצחיק. היה להן גם תפקיד ברור: לספק אסקפיזם ונחמה. הן בעצם הבטיחו לנו שהכל יהיה בסדר. אבל העולם השתנה: המציאות נהייתה רצינית להחריד, המנהיגים נהיו ליצנים והגבולות בין אמת לשקר, בין אבסורד לרצינות, נעלמו כמעט כליל. במצב כזה הקומדיות לא יכלו להיתקע בעבר. כדי לתת לקהל את הקומיק ריליף — רגע של קלילות שהוא כמו אוויר לנשימה — הן היו חייבות לטשטש את הגבולות בעצמן, ולאפשר לנו לצחוק לא מתוך הדחקת המציאות, אלא דווקא מתוך עצב, תסכול או פחד. אלה סרטים שמוגדרים קומדיות רק בהיעדר סיווג אחר, והם סימפטום קולנועי מעט עצוב, לעולם שאיבד את חוש ההומור שלו.
