דרוש אומץ כדי להכיר בכך שאתה מזדקן", אומר דוד מנצ'ר (79). "אתה צריך להיות מאוד כן לגבי הגיל ולחבק אותו, בעיקר מפני שאתה חייב להתכונן אליו. אחרת, כשתהיה זקן מאוד, כבר לא יהיו לך כמעט אפשרויות. אני לא רציתי להגיע למצב של ההורים שלי. הגאווה שלהם לא איפשרה להם אפילו לשקול מעבר לדיור מוגן. הם לא היו מסוגלים לראות את עצמם כזקנים, וזה התנקם בהם, כי בסופו של דבר הם נתקעו בבית שכבר לא התאים לצרכים שלהם. נשבעתי שלי זה לא יקרה".
מנצ'ר הוא אחד ממייסדי האגודה לדיור משותף בישראל (אד"ם), שמאגדת עשרות גמלאים שהחליטו לקחת את עתידם בידיהם ולא להזדקן לבד — לא לחכות לרגע שבו הגוף כבר בוגד, לא להסתמך על עזרת הילדים ולא לחכות לרגע שבו הבית, שפעם היה מרכז חייהם, ייהפך לאי גדול מדי, שקט מדי ואפילו מסוכן מדי.
הפתרון של אד"ם פשוט, אבל מהפכני: דיור שיתופי (Cohousing). במקום לעבור לבית אבות או דיור מוגן יקר, שמונה מחברי האגודה שכרו דירות באותו פרויקט מגורים בירושלים, זה לצד זה. וכך, כל אחד מהם חי בדירה שלו, שומר על פרטיותו ועל עצמאותו, אבל מוקף חברים שנמצאים באותו שלב בחייהם ועם צרכים דומים.
הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל: דיור שיתופי הוא מודל שצמח בדנמרק בסוף שנות השישים בהשראת מודל הקיבוץ הישראלי, ומשם התפשט לכל העולם. כיום קיימות בעולם מאות קהילות שיתופיות מתוכננות — לקשישים, צעירים, נשים, להט"בים ועוד. "מחקרים מראים שאנשים שחיים בקהילה בריאים יותר, חיים זמן רב יותר ואיכות חייהם טובה יותר", אומרת סוזן אלסטר (69), אחת מחברות הקבוצה. לדבריה, היתרון במודל הגמיש של אד"ם נמצא דווקא בפעולות הקטנות של היומיום. "כשאדם גר לידך, קל יותר לבקש ממנו משהו קטן, כמו להביא לך משהו מבית המרקחת, או לומר לו: 'תיכנס, בוא נשב ונדבר'. קל יותר גם לארגן קבוצת קריאה או ללכת יחד לסרט".
את זה יש גם בדיור מוגן.
"נכון, אבל כדי לעבור לדיור מוגן בדרך כלל צריך להגיע לרמה מסוימת של נזקקות. אבל אנחנו רצינו להקים קהילה כשאנחנו עדיין פעילים, עובדים או נמצאים בתחילת הפנסיה כדי להישאר בקהילה במשך שנים".
"המגורים בארץ מתוכננים כדי למקסם פרטיות ולהוריד למינימום את המפגשים האקראיים בין אנשים, אפילו כאלה שגרים באותו בניין", אומר מנצ'ר. "כשגרנו במודיעין, אני ואשתי ג'ודי, המפגשים החברתיים שלנו היו די מינימליים, והמרחק היה תמיד משהו שצריך להתחשב בו. ואילו כאן הכל פשוט נגיש. יש לנו חצר גדולה, שמשותפת לעשרה בניינים, יש מפגשים, יש תקשורת, ובעיקר יש על מי לסמוך אם צריך עזרה. הקשרים החברתיים הרבה יותר נגישים, יומיומיים. לפעמים אני יושב בחדר העבודה שלי, ורואה מהחלון שחבר שלי יושב בחצר. אז אני שורק לו מהחלון או שולח הודעה ואנחנו יכולים לקפוץ לשתות קפה או פשוט לשבת למטה. זה בדיוק העניין: המפגשים האקראיים האלה הם דבר יסודי בבניית קהילה".
"יש פה קבוצת נשים שנפגשות כל שבוע בגינה הקהילתית, ליד מוזיאון הטבע", מספרת שרה קרמר (73). "הן מדברות, עובדות בגינה ומדי פעם מביאות מרצים. ואם יש בעיה, אפשר לחשוב עליה יחד.
"בכל פעם שאני צריכה משהו אני יכולה פשוט לבקש מאחד השכנים ולדעת שלא עושים לי טובה, אלא זה אקט חברי — עושים למעני משהו כי אנחנו יחד, חלק מקהילה. אז לפעמים אני מבקשת עזרה, לפעמים מישהו אחר מבקש. יש כאן ערבות הדדית. אומנם יש לנו עצמאות, אבל אנחנו עצמאים ביחד. זו הגדרה טובה: עצמאות עם עזרה הדדית".
שרה קרמר: "חלק מאיתנו אורתודוקסים, חלק חילונים ואחרים רפורמים. כשהתחלנו לדמיין איך נוכל לחיות יחד, התעוררו כל מיני סוגיות, גדולות וקטנות. למשל, אם אחד החברים רשאי לנגן במנדולינה שלו בשבת בשטח הציבורי המשותף"
דוד מנצ'ר. "אנטי־אייג'ינג זה בלוף. במקום למכור לאנשים אשליה שאין זיקנה, צריך לעודד אנשים להיערך אליה"
(צילומים: שלו שלום)
איפה גרים, כמה משלמים ומה בדיוק מחבר בין כל החברים
הסיפור של הקהילה הירושלמית הוא סיפורם של עולים מדור הבייבי־בום — מי שגדלו בארצות הברית בשנות השישים המהפכניות, עלו לארץ והקימו כאן משפחה ורגע לפני הפנסיה הבינו שהם עלולים להזדקן לבד. "ההורים של רובנו נשארו בארצות הברית", מספרת אידל רוס (76). "וכשהם הגיעו לגיל זיקנה, ראינו איך כל נטל הטיפול בהם נופל על האחים והאחיות שלנו שחיים שם, בעיקר משום שההורים לא תכננו את השלב הזה בחייהם. הבנו שהסיפור של ההורים שלנו עלול להיות גם הסיפור שלנו. הרי באנו לכאן בלי המשפחות והקהילות שגדלנו בהן, ואין לנו את רשת התמיכה שיש למי שנולד כאן. אצלכם, הצברים, איפה שלא תהיו — בתוך חמש דקות תמצאו מישהו שאתם מכירים מהצבא, מהשכונה או מהמשפחה, או שיש לכם מכר משותף. אצלנו, העולים, זה לא ככה, ולכן רצינו לבנות מודל קהילתי אחר, שהופך חברים למשפחה. הבעיה היא שבישראל אין הרבה פתרונות לאוכלוסייה המבוגרת. יש דיור מוגן, אבל הוא יקר מאוד, ומתאים אולי ל־5% מהאוכלוסייה".
הגרעין המייסד של הקהילה נוצר בארוחת ערב אקראית ב־2013 בין כמה חברים עולים, בני 60 פלוס מינוס. כשהשיחה התגלגלה להתמודדות עם הוריהם המזדקנים, כולם הסכימו שכדי לא להגיע לאותו מצב בעצמם, עליהם להיות אקטיביים ולגבש כבר עכשיו פתרון מסודר לעתיד. "בהתחלה פשוט ישבנו יחד וכתבנו רעיונות", מספרת קרמר. "חשבנו איזה סוג של מסגרת קהילתית יכול לענות על הצרכים שלנו, מה יהיה המבנה שלה, כל מיני דברים. ממש דמיינו את הדבר הזה בלי לדעת איפה, מתי ואיך".
כבר בשלב הראשוני הזה היה ברור לחברים שעליהם להגדיר קודם איזו קהילה הם רוצים להקים. "חלק מאיתנו אורתודוקסים, חלק חילונים ואחרים רפורמים", מסבירה קרמר. המגוון האנושי הזה הפך את החלום הקהילתי למורכב יותר — כבר לא היה מדובר רק בשאלות גדולות של כסף, נדל"ן או ניהול, אלא גם שאלות יומיומיות הנוגעות לאורח חיים. "התחלנו לדמיין איך נוכל לחיות יחד, והתעוררו כל מיני סוגיות כמו אם אחד החברים רשאי לנגן במנדולינה שלו בשבת בשטח הציבורי המשותף. כל מיני שאלות כאלה".
אחרי גיבוש הרעיון הראשוני, הגיע שלב גיוס החברים. "כל אחד מאיתנו גייס עוד כמה אנשים, והתהווה גרעין של כ־30 חברים", אומרת קרמר. "ואז התחלנו לעשות את החשיבה קצת יותר אסטרטגית. הקמנו אגודה, לקחנו עורך דין, התקשרנו עם כמה מתווכים. מישהו מאיתנו עשה בדיקות כלכליות, מישהו נסע לאירופה כדי לראות מקרוב דיור שיתופי. כל אחד ניסה לקדם את השאלה: איך זה יכול לעבוד?".
החברים בחנו מודלים שונים של מימון, כולל שיתופי פעולה עם יזמים וחברות פיתוח, אבל שוב ושוב נתקלו באותה מגבלה: נדל"ן. "חלק מהאנשים גרו באזור כפר סבא, חלק באזור ירושלים, והיתר לא כאן ולא כאן", אומרת קרמר. "אבל בכל פעם שניסינו לקדם מגורים במקום מסוים, לא היו מספיק חברים בעניין. אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הדירה החדשה, או שהיו צריכים למכור את הבית הנוכחי שלהם בשבילה, או שפשוט לא רצו לעזוב את היישוב שבו גרו. בסופו של דבר, רכישת דירה היא עניין יקר. ולא רצינו לגור בשטחים או בערים רחוקות מהמרכז. ובניסיונות השונים הבנו שהרצונות והיכולות של חברי הקבוצה היו שונים מאוד".
לורי לאבי. "השאיפה היא ליצור קהילה גדולה מספיק כדי להימנע ממי שאת לא מסתדרת איתם, אבל קטנה מספיק כדי לשמור על אינטימיות"
(צילום: אוראל כהן)
"חלומות ארנונה" בירושלים. הבחירה במודל שכירות לטווח ארוך היתה פשרה. "בסופו של דבר, רכישת דירה היא עניין יקר", אומרת קרמר
(צילום: שלו שלום)
הכישלון הארגוני פיצל את הקבוצה. "חלק מהחברים אמרו: 'בואו נמשיך להיפגש ונראה'", מספרת קרמר. "חלק אמרו שנוכל להתקדם רק אם נדאג לתמיכה ציבורית. והיו מי שאמרו: 'forget it, אנחנו לא עושים כלום, זה לא מה שחשבנו'". בסופו של דבר התגבשו שתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הירושלמית, שהתמקדה בחיפושי נדל"ן שיתופי, והקבוצה הכפר־סבאית שהתרחבה לפעילות קהילתית, שנמשכת עד היום, לצד המשך החתירה למגורים משותפים.
התפנית לקבוצה הירושלמית הגיעה ב־2019, כשרוס שמעה על פרויקט "חלומות ארנונה", מתחם דיור להשכרה מסובסדת לטווח ארוך בשכונת ארנונה, שנכלל במיזם הממשלתי "דירה להשכיר". כמה חברי הקבוצה פנו לשיכון ובינוי, בעלת הפרויקט, כדי לקדם מולה הסכם קבוצתי, אך נדחו. "הם אמרו: 'אם אתם רוצים לשכור אז בבקשה, כל אחד לבד. אין הסכם קבוצתי'", מספרת קרמר.
אבל אז הגיעה הקורונה, והמציאות השתנתה. "הלכנו שוב לשיכון ובינוי", אומרת קרמר. "ואז הם הבינו שיש פה הזדמנות, ועשו לנו איזה דיל קטן — הנחה של כמה אחוזים בשכר דירה ופרק זמן של שלושה חודשים כדי להתארגן, משום שבזמן הקורונה היה קשה לעבור דירה וקשה להשיג מובילים". זה היה מספיק כדי להתניע את הפרויקט.
וכך, ב־2020 נולדה הקהילה השיתופית החלוצית בירושלים. "זה מה שתמיד רציתי", אומרת לורי לאבי (77). "האנשים כאן נפלאים ותמיד מוכנים לעזור, ומכיוון שיש לי גינה גדולה, אני מארחת בה מפגשים. זה כיף. מאז שהגעתי לכאן עשיתי הרבה דברים חדשים. כתבתי ופרסמתי ספר ילדים, ואני עוסקת הרבה באמנות ובדברים שמעניקים לי סיפוק עמוק".
החיסרון היחידי שמציינת לאבי הוא ש"הקהילה שלנו קטנה בהרבה מכפי שהייתי רוצה. במצב אידאלי יש בקהילה כזאת לפחות 30 יחידות דיור, כדי ליצור קהילה גדולה מספיק כדי שתוכלי להימנע מאנשים שאת לא מסתדרת איתם, אבל קטנה מספיק כדי לשמור על אינטימיות".
מה בעצם הופך אתכם לקהילה? גם לאמא שלי יש חברות, שגרות בבתים נפרדים, אבל נפגשות כל הזמן בקניון. מה ההבדל?
"ההבדל העיקרי הוא שיש גם מטרה ברורה: לאפשר לעצמנו להישאר עצמאיים ככל שאנחנו מזדקנים, ולא להיות תלויים בארגון חיצוני או בילדים שלנו, אלא אחד בשני, וזה באמת קורה. כשמישהו חולה, האחרים עוזרים. שואלים אם צריך הסעה לרופא, אם צריך להביא משהו, אם צריך עזרה קטנה. זו לא רק חברות טובה, אלא צורת חיים".
לדברי מייקל סייג'ר (80), שעלה מאוסטרליה לפני 25 שנה, תפקיד הקהילה השיתופית הוא לבנות מעין משפחה מורחבת — לא במקום המשפחה הביולוגית, אלא לצדה. "זה מוצא חן בעיניי", הוא אומר. "במשפחה אתה לא אמור לבקש או להתחנן כדי שיעשו בשבילך דברים — אתה מבטא צורך ומקבל תמיכה. וזה מה שאני מרגיש כאן. הבעיה היחידה היא קנה המידה: צריכים עוד אנשים כדי לקבל את מלוא האפקט של קהילה כזאת".
יחד בסגרי הקורונה, יחד באזעקות בממ"ד
התזמון שבו יצאה הקהילה לדרך התברר כקריטי. "נכנסנו לכאן באפריל 2020, ממש תוך כדי הקורונה", אומר מנצ'ר. זו היתה שעתם של הסגרים המחמירים ביותר, שהותירו רבים לבד בבתיהם — עניין דרמטי בייחוד עבור האוכלוסייה המבוגרת. "המגבלות אז היו מחמירות מאוד, אבל היתה לנו אפשרות להשתמש בחדר של חברת הניהול, אז קיימנו שם מפגשים כדי לצאת מהבית: שיחקנו משחקי קופסה, ניגנו ושרנו. זה היה משהו יוצא מן הכלל". ורוס מוסיפה: "כשהיה אסור להיפגש בבתים, היינו נפגשים בחוץ, על הדשא".
לדברי קרמר, "זה היה משמעותי מאוד, להיות ביחד בזמן הקורונה. זה ממש הדגיש את היתרונות של המגורים במסגרת קהילה, אפילו אם היא לא שיתופית במלוא מובן ההגדרה. יכולנו לעזור אחד לשני בלי לעבור על כללי הסגרים. זה היה אפשרי בגלל הקירבה הפיזית, אבל גם משום שאנשים הרגישו נוח לשאול ולבקש זה מזה".
ואחרי שמשבר הקורונה חלף, הגיעה המלחמה. "שוב ושוב ושוב מצבים חברתיים, ביטחוניים ובריאותיים הוכיחו לנו את הפוטנציאל של הדיור המשותף", אומרת רוס. "באחת השבתות במלחמה הזמנתי את החברים לארוחת ערב. היינו 18 חבר'ה, עשינו קידוש ואכלנו, ואז נשמעה אזעקה. בשלב הזה הערב היה יכול להתפרק. ובמקום זה הלכנו יחד לממ"ד והמשכנו את המפגש. מנצ'ר לקח את היוקולילי שלי והתחיל לנגן שירים, וכולנו שרנו יחד בקול. בין אזעקה לאזעקה הצלחתי לרוץ למטבח ולהוציא מהמקרר את העוגה והגלידה שהכנתי. למרות הטילים זה היה ערב של אחווה וידידות".
הצורך בקהילתיות בזמן המלחמה גובר עוד יותר כשמדובר במהגרים שלא שולטים בעברית ברמה מספקת כדי להבין את כל הנאמר בחדשות או בהודעות מפיקוד העורף. "אחת החברות שלנו היא אשה בת 80 פלוס, שמתקשה בעברית", אומרת רוס. "היא לא עברה את כל המלחמות, האינתיפאדות והפיגועים, שרובנו עברנו. אבל כשהיא יושבת מבוהלת בממ"ד, היא יכולה להישען עלינו. באחת האזעקות הראשונות היא התקשרה אליי בלחץ: 'הדלת של הממ"ד לא נסגרת. איך אני סוגרת את הדלת? אני מפחדת'. אחר כך היא התקשרה שוב: 'אפשר כבר לצאת? אני צריכה פיפי. אני יכולה לצאת?'. לא הייתי צריכה לעשות הרבה. פשוט להיות איתה בטלפון. אבל זו המהות של תמיכה קהילתית".
בשורה התחתונה, מדגישים החברים, הכוח בקהילה נובע מהיותם מוקפים באנשים שנמצאים באותו צומת בחיים, עם אותם תחומי עניין ועם אותם אתגרים וקשיים. "אני שמח שאני בן 79", מדגיש מנצ'ר. "יש הרבה יתרונות בגיל הזה. אתה כבר לא מרגיש צורך לרדוף כל הזמן אחר הישגים. זה משחרר. ויש גם דברים פשוטים ונחמדים: אנשים קמים בשבילך באוטובוס, יש הנחה בתחבורה הציבורית, יש נכדים. יש הרבה דברים חיוביים בגיל הזה. באמת. אנשים פשוט צריכים להפסיק להדחיק את הגיל, להבין שאין דבר כזה אנטי־אייג'ינג. זה בלוף. במקום למכור לאנשים אשליה שאין זיקנה, צריך פשוט לעודד אנשים להיערך אליה".
