עד לפני חודש אף אחד בעולם לא ממש שמע על היצירה "המוזיקה (סצנה ארקדית)". מדובר בציור מהמאה ה־19, שמתאר משתה יווני, והיה קבור במחסנים במינכן, גרמניה, במשך כמה עשורים. הצייר שלו, אלברט לאנג, לא היה מפורסם במיוחד, ושוויו הכספי המוערך של הציור אינו גבוה — 10,000-2,000 דולר. ובכל זאת הפנסיונר היהודי־אמריקאי פול לפורט השקיע שמונה שנים ואלפי דולרים רק כדי להשיג אותו.
כי לב לבו של הסיפור שמאחורי "המוזיקה" אינו קשור לאמנות או לכסף, אלא לצדק היסטורי — תיקון מאוחר לעוד משפחה שהנאצים הבריחו ממולדתה ובזזו את נכסיה, והזדמנות נדירה לבן של ניצול שואה להתחבר מחדש לאביו המנוח וללמוד על המשפחה שהוא לא זכה להכיר. "הציור הזה הוא לא רק סמל לאובדן", אומר לפורט (71) בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "הוא עדות לחיים שלמים שהתקיימו לפני האירועים ששינו הכל".
גלריה
"המוזיקה" של לאנג. גם אחרי שהתגלה דבר קיומו של הציור, עברה עוד שנה עד שהתגלה במקרה המיקום שלו
(צילום: Courtesy of Paul Laporte)
ממינכן לפורטו ריקו
סופי והוגו היילברונר היו יהודים עשירים, בעליו של הבנק א"מ וי' היילברונר, שחיו במינכן של תחילת המאה העשרים ואהבו את מנעמי החיים. באחוזה רחבת הידיים שלהם הם נהגו לערוך מסיבות רבות־משתתפים, שבסיומן היו פורשים לישון בביתם השני כדי לנוח, בזמן שהעובדים שלהם מנקים את הבלגן. בין רכושם הרב היו גם שתי לימוזינות ואוסף יצירות אמנות, ובהן הציור ״המוזיקה״.
אבל המסיבה של ההיילברונרים לא נמשכה זמן רב. ב־1929 הוגו מת, ארבע שנים לאחר מכן הנאצים עלו לשלטון ובתוך כמה שנים הפקיעו את הבנק מידי המשפחה. סופי הבינה שהיא לא יכולה להישאר בגרמניה, וב־1938, שבועות אחדים לפני "ליל הבדולח", היא ברחה ממנה עם שניים מתוך שלושת בניה, ולבסוף השתקעה בארצות הברית. בן הזקונים שלה, פול היילברונר, ברח מגרמניה שלוש שנים קודם לכן. הנאצים החרימו ומכרו את רוב רכוש המשפחה, לרבות אוסף האמנות של סופי.
לא כל המשפחה הספיקה לברוח בזמן. פול הותיר מאחוריו את בנו היחיד, יוהנס, יליד 1928, יחד עם גרושתו, יוהנה זאואר, בתו של כומר לותרני. השניים המשיכו לגור באחוזה של סופי, שגם היתה שותפה פעילה בגידולו. אבל כשהיה בן 11, שנה לאחר שסבתו נמלטה מגרמניה, יוהנס התייתם מאמו, שמתה מסרטן השד, ועבר לגור עם סבו הכומר.
יוהנס סבל בשל מוצאו. לפי ההלכה היהודית, הוא לא נחשב יהודי, אבל מבחינת חוקי הגזע של גרמניה הנאצית זה היה מספיק כדי לסלקו מבית הספר. ובכל זאת, בגיל 16 הוא קיבל צו גיוס לצבא הנאצי. השנה היתה 1944, ורבים מן היהודים שעוד נותרו באירופה הכבושה כבר נרצחו, גורשו למחנות או חיו במסתור. למרות זאת, יוהנס השיב לצו במילים הכמעט בלתי נתפסות: "לא אוכל לשרת בצבא הגרמני, משום שאני יהודי".
למה לספר לנאצים שאתה יהודי? "ב־1944 גרמניה כבר ספגה אבדות קשות בחזית המזרחית", אומר לפורט, בנו של יוהנס. "ייתכן שהוא העריך שהסיכון שבהכרזה על עצמו כיהודי קטן מהסיכון שבהצטרפות לצבא".
בעקבות תשובתו יוהנס נשלח לשני מחנות עבודה, שבהם הוחזק עד שהסתיימה המלחמה. "עצוב לי מאוד לספר את זה, מפני שאבי בכה כשסיפר על כך", מספר לפורט. "אבל כשחזר הביתה הוא גילה שהבית שלו הופצץ, ושכל מי שהיה בו נהרג, כנראה גם סבו הכומר".
בסיועו של ארגון יהודי־אמריקאי, יוהנס הפליג לארצות הברית וחידש לזמן קצר את הקשר עם אביו פול, שנישא מחדש והיה לאמן ולהיסטוריון אמנות בעל שם, שהרצה באוליבט קולג' במישיגן והתקוטט עם אלברט איינשטיין בסדרת תכתובות פומבית על הקשר שבין קוביזם לתורת היחסות.
יוהנס עבד כדוגמן בשיעור רישום מודל באותו קולג', ושם הכיר את דורותי וובר, צעירה יהודייה משיקגו. השניים נישאו ב־1948, הביאו שני ילדים לעולם ועברו לגור בפורטו ריקו. אלא שלמרבה הצער, גם כאן האידיליה לא נמשכה זמן רב — בגיל 50 בלבד יוהנס מת מסרטן.
"בימיו האחרונים של אבי טסתי אליו מארצות הברית, והקלטתי אותו מדבר במשך כשעה. איכשהו הרכבתי מערכת להקלטת וידיאו — דבר שלא ממש היה קיים אז", לפורט מספר. "מאוד קשה לי לחזור להקלטה הזו, מפני שהוא היה חולה מאוד והכימותרפיה כנראה השפיעה עליו מנטלית. הוא אומר שם שהוא לא יהודי, כי הוא נולד לאם לותרנית, וזה מעציב אותי. אומנם אני לא מקיים אורח חיים יהודי, אבל מגדיר את עצמי יהודי מלידה".
"בשלב מסוים מערכות מחשב למדו לפענח כתב יד. ואז, כשהקלדתי בגוגל 'סופי היילברונר', פתאום הופיעו על המסך שלוש כרטיסיות קטלוג. אנשי גלריה היינמן, שפעלה בעבר במינכן, רשמו ידנית את פרטי היצירות שלהם ומי שמסר אותן. כך גיליתי ציורים שהיו בבעלות סבתא־רבא שלי"
למעלה מימין: פול, יוהנה ויוהנס בזרועות סבתו סופי, במינכן, 1930. הנכד נותר מאחור, התייתם מאמו ונלקח למחנות עבודה במלחמה
(צילום: Courtesy of Paul Laporte)
דברים שמגלים ברישומי פנסיון
כבן לניצול שואה, לפורט לא ידע הרבה על עברו של אביו. "הכרתי את החוויה שלו רק בקווים כלליים ביותר", הוא מספר. "ידעתי שהוא הוחזק בשני מחנות לעבודת כפייה, ולא הרבה מעבר לכך". נוסף על כך, במשך שנים יוהנס היה מסוכסך עם אביו, כך ש"לא היה לי כל קשר עם סבי עד לאחר מותו של אבי", מספר לפורט — מה שהקשה עוד יותר את מלאכת הרכבת החלקים החסרים בפאזל ההיסטורי.
לפני 15 שנה לפורט החל לצלול לאתרים גניאלוגיים בניסיון להבין מה עלה בגורל משפחתו. "עסקתי בעיצוב גרפי, ובשלב המאוחר בקריירה היה לי עודף זמן", הוא מספר. "נהגתי מדי פעם להקליד באינטרנט את שמותיהם של בני משפחה שונים כדי לראות מה יוצא".
אחת התגליות הראשונות והמטלטלות ביותר היתה שסופי חיה בלוס אנג'לס עד 1965 — כשפול כבר היה בן 10. היא ביקשה להיקבר לצד בעלה במינכן, ולפורט מצא צילום של המצבה. "בהתחלה חשבתי שהאותיות שעל המצבה שלה נפלו והודבקו מחדש בסדר הלא נכון, וששנת הפטירה היא בעצם 1956", הוא אומר. "אבל זה לא היה המצב". היא היתה בת 89 במותה.
את התמונה הראשונה של סופי מצא לפורט בבלוג של ריצ'רד ברוק, חוקר גניאלוגי אמריקאי מסן דייגו. קרובי משפחתו של ברוק ניהלו בשנות השלושים של המאה הקודמת פנסיון בפייזולה, איטליה, שאירח עשרות יהודים מגרמניה וממדינות נוספות, ובהם סופי ופול. ברוק התחקה על גורלם של האורחים באמצעות פנקסי הרישום והטפסים העירוניים שמילאו, ובין השאר מצא את מסמך ההתאזרחות האמריקאי של סופי, ובו תמונתה.
לפורט ואחותו מלאני גילו שכל שלושת בניהם של היילברונר השתקעו בארצות הברית ויצרו קשר עם צאצאיהם. כך הם למדו, למשל, שארווין הבכור ניסה להקים בירושלים שלוחה של הבנק המשפחתי, ושסופי היתה נוכחת בחייהם של לפחות כמה מנכדיה, שכינו אותה "מוי".
ואז לפורט גילה שיש גם ציור. "הגיע שלב שבו מערכות מחשב למדו לפענח כתב יד", הוא מספר. "זה הנגיש מידע שקודם לכן לא היה אפשר לחפש בו. וכך, באחת הפעמים שהקלדתי 'סופי היילברונר', פתאום הופיעו על המסך שלוש תמונות של כרטיסיות קטלוג באתר שתיעד את ההיסטוריה של גלריה היינמן, שפעלה במינכן עד מלחמת העולם השנייה. על כרטיסיות כאלה איש מקצוע בגלריה היה רושם את שם היצירה, שם האמן, השנה שבה צוירה, ושמו, כתובתו ומספר הטלפון של האדם שהביא אותה. וזה בדיוק מה שמצאתי: תיעוד של שלוש יצירות שהיו בבעלות סופי.
"התקשרתי לאשתי ולאחותי נרגש מאוד", הוא מספר. "כבר ביקרנו בבית של סופי במינכן, ולכן ידענו על קיומם של בני המשפחה ועל עושרם, והיה לנו מידע נוסף. אבל זה היה שונה. כאן היה מדובר בחפץ שאפשר לראות, לגעת בו — ואולי אפילו להשיב אותו".
הבעיה היתה שלפורט לא ידע מה עלה בגורלן של היצירות אחרי שהגלריה נסגרה. אז הוא המשיך לגגל את שמותיהן אחת לכמה זמן, כי "אולי יום אחד באורח קסם הן יימצאו", הוא אומר. למזלו, זה קרה בתוך פחות משנה: ביום בהיר אחד נמצאה "המוזיקה" במאגר הגרמני Lost Art, המתעד נכסי תרבות שנבזזו בידי הנאצים או כאלה שקיים חשד שזה מקורם. הציור שהיילברונר החזיקה בביתה במינכן התגלה באוסף ציורי המדינה הבווארי.
אחוזת היילברונר במינכן. אחרי שהנאצים עלו לשלטון, הם הפקיעו מידי המשפחה את הבעלות על הבנק א"מ וי' היילברונר
(צילום: Courtesy of Paul Laporte)
"הוא לא היה מה שדמיינתי"
לפורט לא ידע למי פונים כדי לבקש ממדינה זרה להחזיר ציור שנגזל לפני 80 שנה, עד שהגיע להרצאה של העיתונאית והסופרת דינה גולד, שהצליחה להשיב למשפחתה נכס מסחרי במזרח ברלין (ואף תיעדה את ניסיונה בספר "Stolen Legacy"). לפורט סיפר לה בקצרה על סופי ועל הציור, והיא הפנתה אותו למשרד לטיפול בתביעות מתקופת השואה של מדינת ניו יורק, HCPO, המסייע ללא תשלום לניצולים וליורשיהם לאתר ולהשיב חשבונות בנק, תגמולי ביטוח, יצירות אמנות ונכסים אחרים שנלקחו מהם בתקופת הנאצים. שם פגש לפורט את רבקה פרידמן, עורכת דין והיסטוריונית אמנות המתמחה בתביעות להשבת יצירות. לכאורה, זו היתה תביעה פשוטה במיוחד. אלא שבתחום השבת האמנות, גם מקרה פשוט וממוסמך היטב יכול להימשך שנים.
פרידמן וצוותה נדרשו להוכיח שסופי היתה בעלת הציור, שהיצירה נלקחה ממנה בעקבות הרדיפה הנאצית ושאוסף ציורי המדינה הבווארי לא רכש אותה בעסקה לגיטימית. הוכחת הבעלות הגיעה ממסמכים שנותרו בארכיוניהן של הגלריות הגרמניות היינמן והוגו הלבינג, שקשרו את היילברונר אל היצירה. הם לימדו גם שלאחר המלחמה הגיע הציור ממחסן במינכן אל הרשות הבווארית לניהול נכסים ופיצויים — גוף שבאופן אירוני נודע דווקא בקשיים שהערים על ניצולים שניסו לקבל בחזרה את רכושם — ומשם לאוסף ציורי המדינה הבווארי.
אבל הוכחת הבעלות היתה רק מחצית מן המשימה. מכיוון שהיילברונר ושלושת בניה כבר מתו, היה הכרחי לזהות את כל יורשיה החיים, כולל קרובי משפחה שלפורט ידע על קיומם רק מהרשת, ומעולם לא פגש פיזית — כדי להרכיב את האילן המשפחתי השלם. כל אחד מהם נדרש להציג תעודת לידה, מסמכי ירושה או ראיות אחרות שהובילו ממנו, דרך הוריו וסביו, אל סופי.
הרשויות הבוואריות הכירו בכך שהציור אינו שלהן ושייך ליורשיה של היילברונר, ואז נותר רק ללפורט לקבל את הסכמתם של כל היורשים לכך שהציור יימסר דווקא לו, ו"לא היה קשה במיוחד לפתור את זה", הוא אומר. אומנם היצירה אינה שווה הון, אבל היא גדולה, כבדה ועדינה, וגם השילוח שלה ממינכן לוושינגטון עלה אלפי דולרים. לבסוף הסכימו כולם שלפורט יהיה זה שיקבל אותה וישמור עליה בשם המשפחה.
וכך ב־26 ביולי 2026, שמונה שנים לאחר שנתקל לראשונה בציור, הגיע לביתו של לפורט ארגז עץ גדול, ובו ציור שמן על קנבס בן 134, ברוחב 1.5 מטרים ובמשקל 21 ק"ג. "הוא לא היה בדיוק מה שדמיינתי", מודה לפורט בחיוך. "לאור כל הזיכרונות שגלומים בו, ציפיתי למשהו בעל אופי רציני ומכובד יותר. במקום זה, נגלה לעיניי מראה דמיוני מיוון העתיקה, מלא בדמויות בסגנון קלאסי — ובהן לא מעט דמויות עירומות, שגרמו לי לחייך. ובכל זאת, כשלבסוף תליתי אותו בבית שלי, זה עורר בי תגובה רגשית עמוקה".
לפורט תלה את הציור באחד החדרים, במקום הנשקף מהמטבח. בימים הראשונים הוא נהג לחלוף על פניו במיוחד כדי לברך אותו לשלום. לפעמים אמר "שלום, סופי". ב־22 בספטמבר נערך טקס לציון השבת הציור ליורשיו החוקיים בשגרירות גרמניה בוושינגטון. הציור ניצב בחלל, כשהוא כרוך בסרט סאטן רחב שעליו נכתב: "ברוך הבא הביתה".
אחרי כל כך הרבה שנים וסימני שאלה, לפורט הרגיש סגירת מעגל מסוימת: אחד השרידים היחידים מתור הזהב של משפחתו, מהימים שלפני האסון הגדול, סוף סוף הושב למקומו הנכון, ויתרה מכך — הסיפור שלהם סופר לעולם. "זה דבר חשוב מאוד שקרה לי, אחרי נישואיי ולידת ילדיי", הוא אומר. "אדם מגלה ציור שנגנב בידי הנאצים, ו־80 שנה לאחר מכן הוא חוזר למשפחה. זה דבר גדול מאוד".
