1 שבוע וחצי לבחירות, והנה שוב צצות להן הכתבות ששואלות למה אנחנו לא מצביעים לפי סוגיות כלכליות בוערות, כמו בארצות הברית. אחרי הכל, יוקר המחיה בשמים, שוק הדיור עדיין לא נגיש לזוגות צעירים, העומסים במערכת הבריאות מורגשים היטב אצל כל מי שזקוק לה, מערכת החינוך בקריסה, התחבורה במצב רע. אבל המפלגות אפילו לא מפרסמות מצע כלכלי, אג'נדה ברורה שהן מציעות, כפי שהיה נהוג בעבר.
הכתבות האלה הן טקס עונתי. הן צצות בכל מערכת בחירות, בערך בתקופה הזו, כשכבר אין יותר מה להגיד. אני מודה, חטאתי בהן בעצמי בעבר, משום שהאמנתי בכל לבי שאנחנו צריכים להצביע על כלכלה, שהנושאים הכלכליים גוברים על הכל, הם "החיים עצמם". אבל מה שקרה כאן בארבע השנים האחרונות שינה את דעתי. אני זוכר ויכוח שהיה לי בעניין הזה לפני עשור עם העורך הראשי של "ארץ נהדרת", מולי שגב; הוא טען שאנחנו מוכרחים לעסוק קודם כל בפוליטיקה ובתהליך המדיני, כי הם מקרינים גם על כל הנושאים הכלכליים. אם לא נפתור את הסכסוך ואת המשבר במערכת הפוליטית, הוא טען, ניסוג לאחור. היום אני מודה ומתוודה: הוא צדק, אני טעיתי. הבחירות האלה הן בדיוק על מה שצריך לפתור לפני שמגיעים לכלכלה.
לישראל דרושות ארבע מהפכות יסודיות: במערכת החינוך, בחיזוק השלטון המקומי, בחוקה או תחליף לה, וביצירת מזרח תיכון חדש. צריך להתניע אותן
2 שבוע וחצי לבחירות, וברור שהן על השאלה "באיזו ישראל אנחנו רוצים לחיות?". בזו שצומחת או בזו שגוועת. דמיינו גרף שמתפצל לשניים: קו אחד עולה, קו אחד יורד. זה הצומת שאנחנו נמצאים בו, לא פחות.
יש רבים שחושבים שגם החלפה של בנימין נתניהו לא תועיל, משום שזרמי העומק — השינויים הדמוגרפיים, ההליכה ימינה, התחזקות הדת, התגברות הגזענות והאלימות — ימשיכו לדרדר את ישראל מטה עם נתניהו או בלעדיו. אני כופר בתיאוריה הזו. לדעתי נתניהו הוא אבן הראשה. כשראש הממשלה זקוק לשותפיו הפוליטיים הטבעיים כמו אוויר לנשימה, כמו כרטיס יציאה מן הכלא, כדי למסמס את משפטו עד הנצח, כדי לרסק את מערכת המשפט ואכיפת החוק, הוא ישלם להם כל מחיר. מבחינת החרדים, מבחינת אנשי החוות בגבעות, מבחינת איתמר בן גביר וצבא האמת שלו, נתניהו הוא לא יותר מאידיוט שימושי. הם יודעים שהערכים המשותפים שהם חולקים איתו מעטים מאוד, אבל הם משתמשים בו, כל אחד מסיבותיו. ההנהגה החרדית מעוניינת לשמור את הציבור שלה עני ותלוי בה למחייתו. אנשי החוות רוצים להפוך את המצב ביהודה ושומרון (ובעזרת השם גם ברצועת עזה) לבלתי הפיך. היחיד שיכול לספק להם את הסחורה הזו הוא נתניהו. אין כרגע פוליטיקאי אחר במחנה השמרני שיודע להביא מספיק מנדטים, שיודע להביא שלטון. ולכן, החלפה של נתניהו בבחירות תהיה אבן הדומינו הראשונה וההכרחית, שאחריה גם אחרות ייפלו. ישראל לא תהפוך בבת אחת לגן עדן ליברלי, אבל היא תוכל לחזור לנוע בכיוון הנכון של הגרף.
3 שבוע וחצי לבחירות, ומוסד שורש בראשותו של פרופ' דן בן־דוד מפרסם נתונים עוכרי שלווה, תחת הכותרת "האיום הכלכלי־חברתי על ישראל". לצערי גם זה טקס עונתי, והוא מגובה בשלל מספרים שמבססים את הכותרת הזו.
אנחנו יודעים שישראל היא כלכלה דואלית, היא כזו כבר עשרות שנים: יש כאן קבוצה קטנה יחסית של ענפים שמושכים אחריהם את כל השאר. ענפים שהעובדים בהם מייצרים ערך גבוה, בעיקר משום שהם מייצאים לחו"ל, ולכן נמצאים בתחרות תמידית מול כל העולם ונדרשים למיומנויות גבוהות מאוד. מדובר בעיקר בהייטק, אבל גם בענפים שמלווים אותו (עורכי דין, אנשי פיננסים וכו'). בענפים אלה השכר גבוה יחסית, בעוד בשאר הענפים — למעשה ברוב המשק — השכר נמוך מהממוצע במשק. כאמור, מעטים שמושכים רבים. מה שפחות ידענו הוא שהפער הזה מחריף. לפי הנתונים של בן־דוד, בשנת 2000 שני העשירונים העליונים שילמו 83% מהתשלומים למס הכנסה, והיום הם משלמים 93%. הנטל על כתפיהם רק גדל.
והם רואים לאן הכסף הולך. חלק גדול מוזרם למקומות שלא רק שלא דוחפים את ישראל מעלה, הם ממש מושכים אותה מטה. למשל, מערכת חינוך חרדית מפלגתית, כזו שמעודדת בורות, השתמטות וחוסר השתלבות בתעסוקה, כזו שמנציחה עוני ורק מגדילה את הנטל על כתפי העובדים. לפי האומדנים של בן־דוד, הפער בין הסבסוד השנתי לאוכלוסייה החרדית לבין היקף ההשקעה הממשלתית בבתי החולים ובאוניברסיטאות כל כך גדול, שרק עם הכסף הזה — כמעט 11 מיליארד שקל בשנה — היה אפשר לבנות עוד שמונה בתי חולים שישרתו את האזרחים ויקטינו את העומס הקיים או עוד עשר אוניברסיטאות מחקר שיגדילו את הפריון של המשק.
וכשהעובדים הנושאים בנטל רואים לאן הכסף הולך, ולאן הוא לא הולך, הם עוזבים. בן־דוד מראה, בהתבסס על מחקר מאוניברסיטת תל אביב, שבשנים האחרונות מספר העוזבים גדל משמעותית, וזה בולט בייחוד בעזיבה של רופאים ורופאות, מדענים ובעלי השכלה אקדמית אחרת. לפי בן־דוד, זו הקבוצה הקטנה שנושאת על כתפיה את המשק. אפשר להאשים אותו באליטיזם, בהתנשאות סטייל ישראל הראשונה, מה שתרצו, אבל זה לא ישנה את העובדות — בלי השפיץ של האוכלוסייה הכי יצרנית של ישראל, ההכנסות ממסים ירדו ויהיה קשה להמשיך לממן את תקציב הביטחון האדיר, קל וחומר את שאר תחומי החיים עצמם. התקווה תגווע עוד יותר, וישראל תשקע.
4 שבוע וחצי לבחירות, נזכרתי שהיה רגע אחד שבו כמעט שינינו כיוון. כמעט. זה היה בתקופת המחאה החברתית של 2011, כשעוד היינו צעירים ותמימים וכשלנתניהו עוד היה קצת אכפת. הוא נתן לוועדת טרכטנברג את המנדט לשים על השולחן הצעה לשינוי סדרי העדיפויות, לא פחות. על פניו, הממשלה בראשותו אפילו אימצה את ההמלצות. אבל לא באמת. תקציב הביטחון לא באמת קוצץ, בלחץ שר הביטחון אהוד ברק והגנרלים (בני גנץ היה הרמטכ"ל). ובלי הקיצוץ הזה לא התאפשר שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות, ראינו רק שינויים קוסמטיים, ובעיקר הגדלה של הגירעון. שנתיים אחר כך, כשיאיר לפיד נכנס למשרד האוצר, כבר לא היה מנוס מקיצוצים, משום שהשינויים שכן נעשו לא היו בני־קיימא.
את זה אפשר לומר גם על השינויים שלפיד עצמו וראש הממשלה נתניהו הובילו כדי לשנות את סדרי העדיפויות מן היסוד. למשל, לקבוע שסבסוד מעונות יום וצהרונים, הנחה במשכנתא והטבות יתר אחרות שהמדינה מחלקת יהיו מותנים במיצוי כושר ההשתכרות של ההורים. או במילים פחות מכובסות: משפחות עובדות יקבלו, משפחות שבהן אחד ההורים, הגבר, בוחר שלא לעבוד — לא יקבלו. ממשלת נתניהו־לפיד הוציאה אז לפועל את השינויים האלה וקיצצה חלק ממנגנון הקצבאות. אבל תהליך כזה דורש זמן, ולממשלה ההיא לא היה זמן. נתניהו פירק אותה אחרי שנה ושמונה חודשים. אני לא חשוד בתמיכה בלפיד, אבל האמת היא שהוא לא היה החוליה החלשה בממשלה ההיא; זה היה, גם אז, נתניהו, עם הצורך שלו בשותפות פוליטית עם המפלגות החרדיות כדי לשרוד בכל מחיר. בתנאים פוליטיים כאלה אין דרך לבצע שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. לכן השינויים שכן יצאו אז לפועל היו כאלה שאפשר לעשות להם undo בקלות, כפי שעשתה הממשלה הבאה של נתניהו, עם שר האוצר משה כחלון. עם מפלגה חרדית אחרת, כזו שחורטת על דגלה עבודה והשתלבות, שינוי כזה יכול לקרות. גם על זה הבחירות.
5 שבוע וחצי לבחירות, ואני מבין שאפילו בתרחיש הטוב ביותר מבחינתי, הממשלה הבאה לא תוכל לחולל את כל המהפכות הנדרשות אלא רק להניע כמה מהן. כל אחת מהן גדולה מספיק כדי למלא קדנציה שלמה של ממשלה יציבה, שילוב של כולן הוא ממש בלתי אפשרי. ולפחות לפי הסקרים, אין ממשלה מאוד יציבה באופק, כך שאפילו היכולת להניע מהפכה אחת מוטלת בספק.
לישראל דרושות ארבע מהפכות יסודיות. הראשונה היא במערכת החינוך. השנייה היא החלשת השלטון הארצי וחיזוק השלטון המקומי. המהפכות הללו כרוכות זו בזו. לישראל יש כביכול מערכת חינוך ממלכתית, אבל בפועל היא מורכבת מזרמים מגזריים שהתקציבים זורמים אליהם באופן לא שוויוני. צריך מערכת חינוך ממלכתית באמת, עם מסגרת אחידה ותקציבים שווים, שבתוכה בתי הספר והרשויות המקומיות יוכלו לקבוע חלק גדול מתוכני הלימוד בהתאם לערכים של הקהילות שלהם. כך יהיה אפשר לבטל את מערכת החינוך החרדית המפלגתית ולהזרים את התקציבים הדרושים למערכת החינוך החרדית־ממלכתית, ובה בעת לאפשר לבתי הספר החרדיים, כמו לשאר בתי הספר, לבנות מסגרות שתואמות את הערכים של הקהילה.
שתי מהפכות גדולות נוספות שישראל זקוקה להן כמו אוויר לנשימה הן משהו שיזכיר חוקה — מערכת הפעלה דמוקרטית מוסכמת אחת — והתנעת תהליך מדיני ליצירת מזרח תיכון חדש, שמבוסס על קשרים כלכליים, מסחריים וביטחוניים.
כאמור, כל אחת מהמהפכות האלה אדירה. כל אחת תיתקל בכוחות רבים שינסו למנוע אותה. אבל אין לנו ברירה. ולמעשה, אני מודה שבשלב הזה אני אסתפק רק בהתנעה שלהן. בהתחלה של תנועה לכיוון הרצוי. בסוף, כלכלה היא האוסף של הציפיות שלנו לגבי העתיד, ולכן חשוב לשנות את קו המגמה. בלי הנעה של לפחות אחת מארבע המהפכות האלה, ישראל עלולה לחצות את נקודת האל־חזור שבן־דוד מזהיר מפניה. המדינה לא תקרוס ביום אחד, אבל היא תגסוס. היא תהפוך למדינה שעתידה מאחוריה, למדינה שהולכת לאחור.
מתחילת המלחמה רמת החיים בישראל דורכת במקום. אם נפסע בנתיב הלא נכון, היא תרד. התקווה תיעלם. עוד אנשים חזקים יעזבו. החושך ישתלט. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אין לנו מקום אחר לחיות בו. זו המדינה שלנו, העתיד שלנו כאן. זה מה שאנחנו צריכים להילחם עליו. שבוע וחצי לבחירות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
