ההיסטוריון ד"ר לי מרדכי מהאוניברסיטה העברית לא קונה את רעיון ה"עיר ההומניטרית" שמשווק לאחרונה שר הביטחון ישראל כץ. "זו לא תהיה עיר", אומר מרדכי על הכוונה להקים בדרום רצועת עזה, בין ציר מורג לציר פילדלפי, אזור מגודר ומבוקר שישמש לריכוז מרצון או בכפייה של רוב תושבי הרצועה, "זה יהיה מחנה".
מרדכי (42) מתמחה בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית ובהיסטוריה סביבתית של ימי הביניים, ואולם משקיע חלק ניכר מזמנו באיסוף עדויות מהנעשה בעזה. הוא החל בכך כשתחילת המלחמה שהה בשנת שבתון בארצות הברית ונחשף לנעשה ברצועה דרך התקשורת הבינלאומית והאלטרנטיבית. הוא יצר מיזם עצמאי, אתר ובו דו"ח מתעדכן שאוסף מידע על הנעשה בשטח, אופן ניהול המלחמה, מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, יחסה לחטופים ולתקשורת והמעורבות האמריקאית. מלבד הדו"ח כולל הפרויקט ארכיון מסמכים וסרטונים, והוא מתעד באופן שיטתי שלל מקורות מידע הקשורים ללחימה ולפשעי מלחמה שמרדכי סבור שישראל מבצעת בעזה.
התוכנית להקמת "עיר הומניטרית" מבוססת לדבריו על ניסיון קודם של צה"ל ליצור "בועות הומניטריות" — אזורים מגודרים וסגורים שבהם מרוכזת אוכלוסייה אזרחית ללא אפשרות ממשית לצאת מהם. כיום, לפי מרדכי, רוב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה — כ־2.1 מיליון בני אדם — מרוכז בשני מוקדים: בלב העיר עזה וברצועת החוף המערבית, אזור המכונה המואסי. לפי נתוני האו"ם, 86% משטח הרצועה נמצא כעת בשליטת צה"ל או תחת צווי פינוי" (קריאה לאזרחים לפינוי מיידי של אזורים — א"ל).
היכן ברצועה יש עכשיו הכי פחות אנשים?
"המקום שבו נראה כיום שאין כמעט אוכלוסייה אזרחית הוא אזור רפיח, בין ציר פילדלפי לציר מורג. זהו האזור שישראל מייעדת להיות 'נקי' מתושבים. בתיאוריה, מדובר באזור שצה"ל שולט בו לחלוטין, והתושבים לא אמורים להיות בו. אלא שיש הסתייגויות: למשל, חלק ממרכזי חלוקת המזון נמצאים בשטח הזה, ובשעות מסוימות ביום מותר לאנשים להיכנס אליו לקחת סיוע ולצאת. מבחינת צה"ל, זה אזור שלא אמור להכיל אזרחים, למעט חריגים כמו אנשי כנופיות שישראל בחרה לשתף איתם פעולה. חשוב לומר שהאזור המכונה המואסי כולל רצועת חוף צרה שתחילתה באזור ציר מורג בדרום וצפונה בוואדי עזה, באזור שקרוב לציר נצרים".
מאיפה באה התוכנית הזאת כעת?
"זה לא רעיון חדש אלא תוכנית שרצה כבר הרבה זמן. אני היסטוריון אז אולי יש לי נטייה לראות הקשרים רחבים, אבל חשוב להבין שזה לא מהלך נקודתי. אני מזהה פה כמה תוכניות שמטרתן להוציא כמה שיותר פלסטינים מרצועת עזה. מאז אוקטובר 2023, ממש בתחילת המלחמה, התחילו להסתובב מסמכים שמציעים תוכניות להעביר פלסטינים לסיני בדרכים ישירות או עקיפות, ואם מסתכלים אחורה בהיסטוריה, יש לשאיפה הזאת תקדימים".
מאז קום המדינה ישראל מנסה להנדס את המציאות בעזה. לאחר כיבושה של הרצועה למשך חמישה חודשים ב־1956 ישראל הופתעה מכך שתושביה לא בורחים, כפי שעשו רבים מהפלסטינים בשטחים שעליהם השתלטו היהודים ב־1948, והקימה יחידה סודית שנועדה לעודד הגירה של עזתים. החלומות הללו התפוגגו לאחר שישראל נסוגה מהרצועה, אך לאחר כיבושה השני, ב־1967, נעשו ניסיונות אחרים לגרום לעזתים "להגר מרצון" באמצעות יצירת תנאים כלכליים קשים, ובמקביל הדגשת התנאים העדיפים בגדה המערבית. היוזמה נכשלה, וכך גם ניסיונות מאוחרים יותר.
באיזה שלב במלחמה הנוכחית זיהית שישראל שוב מושכת חוזרת לרעיון ה"הגירה מרצון"?
"בשלב מוקדם דלף דו"ח ממשרד המודיעין של גילה גמליאל, שפורסם באתר שיחה מקומית. מאז 2023 מופיעות מדי פעם ידיעות בתקשורת על מדינות שלישיות — בדרך כלל באפריקה, ולעתים גם בדרום אמריקה — שמוכנות, לכאורה, לקלוט פלסטינים מרצועת עזה. בדרך כלל מדובר במספרים קטנים יחסית, רק כמה עשרות אלפים, אבל אף אחת מהתוכניות האלו לא יצאה לפועל".
אתה חושש שתוכנית "העיר ההומניטרית" תצליח הפעם לגרום להם לעזוב?
"מראשית המלחמה היו ניסיונות לדחוף את האוכלוסייה דרומה, למשל בקריאה לעזוב את צפון הרצועה ולרדת דרומה מציר נצרים. אחת התוכניות המרכזיות שביטאה את הרעיון הזה בצורה גלויה יותר היתה 'תוכנית האלופים', שהוצגה באוקטובר 2024 והמשיכה להתגלגל עד ינואר 2025. התוכנית נכשלה כי מה שקרה בפועל הוא שרוב האוכלוסייה מהצפון עברה לתוך העיר עזה והאזור האורבני שלה נהפך למוקד הריכוז החדש, אבל לא הצליחו לגרום לאנשים לרדת עד הדרום הרחוק".
ומה קורה עכשיו בתוך הרצועה?
"אפשר לראות את אותה גישה גם היום, למשל דרך מרכזי החלוקה של GHF. בזמן שהאו"ם מפעיל מאות נקודות חלוקה ברחבי הרצועה, GHF מפעילה רק ארבעה מרכזים, ששלושה מהם נמצאים בדרום הרחוק, בין ציר מורג לציר פילדלפי. זה יוצר מצב שבו אם מישהו רוצה לקבל מזון, הוא נדרש לעבור דרומה. וזה יכול להתפרש כניסיון עקיף להניע אוכלוסייה בכיוון מסוים, באמצעות שליטה בנגישות למזון וסיוע".
כלומר עידוד האוכלוסייה להיכנס לבועות המבודדות באמצעות שליטה בחלוקת המזון.
"אם בוחנים את מה שקורה בפריזמה רחבה, אפשר לטעון שהמהלך הזה נועד לעודד את האוכלוסייה להעתיק את מקומות המגורים שלה — את האוהלים, את המשפחות — דרומה. האם זו באמת הכוונה? קשה לקבוע. מה שאפשר לומר בוודאות הוא שמרכזי החלוקה של GHF אכן מרוכזים בדרום. מצד אחר, לאחר שהתברר שהגישה הזאת לא מצליחה באופן מלא נראה שישראל התרככה ומאפשרת להעביר מזון גם לצפון הרצועה דרך מנגנוני חלוקה של האו"ם וארגוני סיוע בינלאומיים".
פורסם השבוע שראש הממשלה נתניהו נזף ברמטכ"ל זמיר על כך שהקמת "העיר ההומניטרית" לא מתקדמת לשביעות רצונו. לפי הדיווח, הרמטכ"ל טען שמדובר ביוזמה לא ריאלית וניסה למסמס אותה.
"התחושה שלי היא שמדובר כרגע ברעיון שנמצא בעיקר 'באוויר', גם בגלל העלויות (כרגע מדובר על כ־20 מיליארד שקל רק בשנה הראשונה — א"ל). יש הבדל גדול בין השיח לבין המציאות.
"ומעבר לכך, אין אמון בין הצדדים. בקרב הפלסטינים רבים לא מאמינים למי שאומר להם 'תעברו לשם'. הם חוששים שאם יתפנו לא יוכלו לחזור, ולכן הם מעדיפים להישאר, גם בתנאים קשים מאוד. התגובות בקרב האוכלוסייה מעורבות, ויש מי שמדווחים על תחושות שבירה, עייפות ורצון לעזוב, גם בלי כפייה. עם זאת, קשה לדעת עד כמה התחושות הללו מייצגות את הכלל, ועד כמה הן יעמדו למבחן במצב של איום ממשי. מה שברור הוא שחוסר הוודאות וחוסר האמון הם גורמים מרכזיים בהחלטות של התושבים".
אז בעצם בשטח לא קורה כלום. כמה זמן כבר האוכלוסייה שמרוכזת בעזה ולאורך המואסי נמצאת במצב הזה, בלי תזוזה?
"זה לא מדויק לומר שלא קורה כלום. באזור שבין ציר פילדלפי לציר מורג התרחש הרס חסר תקדים — שיעור אדיר של מבנים שנפגעו או נהרסו לחלוטין. אפשר להניח שישראל מנסה לפנות את השטח כדי להקים בו משהו חדש — אולי את אותה 'עיר הומניטרית' מדוברת. האם זה באמת יקרה? קשה לדעת. מה שברור הוא שמישהו יצטרך לממן את זה, ושם מתחילות השאלות הקשות. המודל של GHF, הגוף שמנהל את אחד ממנגנוני הסיוע, ממחיש עד כמה לא ברור מיהם הגורמים הפועלים מאחורי הקלעים. אין שקיפות לגבי מי מממן את הפעילות, מי מפעיל את התשתיות, ואיך עובר הכסף. המערכת כולה פועלת באי־בהירות, ואין בה כרגע גורם אזרחי ברור שמוביל את הפרויקט".
אולי ערב הסעודית?
"די ברור שמי שעומדת מאחורי הפרויקט היא ישראל. אבל השאלות האמיתיות הן כמה זה עולה, מי משלם, ואיך בדיוק הכסף עובר. בשלב מוקדם נזרק המספר 700 מיליון שקל, אבל ככל הנראה מדובר בסכום חלקי בלבד".
נכון לעכשיו, כיצד מחולק המזון באזורים הללו?
"מוקמות סוללות עפר סביב שטח נמוך יותר, ועל הסוללות עומדים מאבטחים ולעתים גם טנקים. לתוך השטח הזה נזרקים ארגזי סיוע. בשלב מסוים ניתן אות — וההמון מסתער לעבר הארגזים. הראשונים פותחים את הארגזים, שולפים את המצרכים היקרים — בעיקר שמן וסוכר — ומוכרים אותם בשוק תמורת 300-250 שקל לליטר שמן או קילו סוכר. מאות מבקשי סיוע נהרגו מירי במהלך ההסתערויות הללו. אין חלוקה ישירה של מזון ואין זיהוי ביומטרי של אנשים כפי שתוכנן בתחילה. לעתים חלוקת המזון נמשכת רק 12 דקות ביום — מה שמגביר את החיכוך בין האזרחים לבין כוחות הביטחון".
אתה מזהה כרגע ניסיון ישראלי ממשי להתחיל להזיז את האוכלוסייה ברצועה לכיוון דרום או להקים את "העיר ההומניטרית" המדוברת?
"המצב בשטח מלמד על קיפאון. לצד ההרס הנרחב בדרום הרצועה אין התחייבות מצד ישראל לאפשר לפלסטינים לשוב לבתיהם, ויש מי שמפרשים את ההרס הזה כניסיון מכוון למנוע חזרה".
