הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 ב־2 במרץ 2002, לפני קצת יותר מ־23 שנה, התרחש אירוע שנצרב היטב בתודעה הישראלית, עד היום. אלה היו מוצאי שבת. מדינה שלמה ישבה מול הטלוויזיה, כי זה מה שעשו אז במוצאי שבת, וצפתה במשחק כדורגל. שחקני מובילת הטבלה מכבי חיפה והאחרונה בטבלה מכבי קריית גת התרוצצו על המגרש. באופן פלאי, קריית גת הובילה. הדרמה היתה בשיאה.
אבל אז, בזמן השידור, התחילו להגיע דיווחים מירושלים — מחבל מתאבד התפוצץ בשכונת בית ישראל. זו שכונה קטנטונת ליד מאה שערים. תמונות ראשונות הופיעו על המסך. אבל מנהלי טלעד, אז אחת מזכייניות ערוץ 2, לא הפסיקו את שידור המשחק. זה היה הלילה של המסך המפוצל: על שליש מסך, ללא קול, שודרו התמונות מהמגרש, ובשני השלישים האחרים — שודרו דיווחים מזירת הפיגוע. מסך מפוצל. רק כעבור עשר דקות הפיצול הופסק, דיווחי הדם, ההרס והמוות השתלטו על המסך, ושידור המשחק עבר לערוץ הספורט.
עשרה אנשים נרצחו בפיגוע ההוא ועוד עשרות נפצעו. משחק הכדורגל נגמר בסנסציה ענקית סטייל דוד וגוליית — 0:4 לטובת מכבי קריית גת. אבל מה שבעיקר זוכרים מהערב ההוא זה את המסך המפוצל, הרגע שבו שיקולי הרייטינג והכסף גברו על ההיגיון והלב. נזכרתי בזה השבוע כי הבנתי שכך אנחנו חיים כעת — בתחושה שכל מה שקורה סביבנו הוא מסך מפוצל. לא רק משום שלערוצי הטלוויזיה נמאס לשדר חדשות והם מוכרחים לשדר את הריאליטי שהם כבר מימנו וצילמו, אלא בגלל המציאות עצמה. המציאות התפצלה לגמרי.
1 צפייה בגלריה
המסך המפוצל הידוע לשמצה. כשאינטרסים אחרים גוברים על ההיגיון והלב
(צילום מסך מתוך יוטיוב)
2 הסתכלו למשל על יום שני השבוע, שעות הערב. המשבר סביב חוק ההשתמטות הגיע לשיאו כשחלק מחברי הכנסת החרדים הודיעו כי יתפטרו אם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין לא יציג נוסח סופי ומוסכם להצעת חוק שתפטור את האברכים מגיוס. לפי הדיווחים, ראש הממשלה הוזעק לכנסת והתחיל לנסח את החוק במו ידיו. וממש באותו הזמן, באותן שעות, באותן דקות, מערכות החדשות עודכנו ששלושה חיילים נוספים נהרגו בעזה, ושבשעה 22:00 "הותר לפרסום" יאפשר למסור את השמות לציבור. כשם שמערכות החדשות עודכנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו בוודאי עודכן, סביר להניח שהרבה לפניהן. ב־22:00 פורסמו השמות — סמ"ר שהם מנחם, סמל שלמה יקיר שרם וסמל יולי פקטור, שלושה לוחמי שריון נהרגו מפיצוץ הטנק שלהם. זו אותה חטיבת שריון שבראשה עמד אל"מ אחסאן דקסה, שנפל בעצמו בעזה באוקטובר החולף, קצת יותר משנה אחרי שהמלחמה החלה.
כמה דקות אחרי הפרסום מפעילי החשבונות של נתניהו ברשתות החברתיות הוציאו הודעת תנחומים בשמו. אבל הוא המשיך לשבת עם חברי הכנסת החרדים בניסיון להגיע לנוסח שיניח את דעתם ויאפשר לאברכים להמשיך לא להתגייס. ראש ממשלה מפוצל: ביד אחת מנחם את הציבור המשרת, ביד השנייה מלטף את הציבור המשתמט.
הפיצול לא נגמר כאן. שר הביטחון ישראל כץ ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' דוחפים להקמת "עיר הומניטרית" על חורבות רפיח. הם רוצים לרכז שם 600 אלף פלסטינים ובהמשך את כל האוכלוסייה האזרחית בעזה — יותר ממיליון אנשים. למרות השם, אין שום דבר הומניטרי ברעיון הזה. המטרה המוצהרת של הממשלה היא להפריד את הפלסטינים מחמאס, ולאפשר למי שירצו לצאת מהרצועה. כל בר־דעת מבין ואומר שמדובר במחנה ריכוז דה־פקטו, והרעיון עורר ביקורת ציבורית נרחבת, כולל בקרב בכירים לשעבר.
ולא רק בציבור ולשעברים מתנגדים: בזמן שהשרים דוחפים את הרעיון, בצה"ל מבהירים שאי אפשר להוציא לפועל את המהלך הזה. הפרקליטות הצבאית הזהירה שמדובר בצעד שלא עומד בכללי המשפט הבינלאומי ולכן עלול לחשוף את צה"ל ואת ישראל לסנקציות בינלאומיות. במטכ"ל אמרו שלצבא אין בכלל כלים להקים "עיר" כזו, ודאי שלא לתפעל אותה בשוטף. כדי לתפעל אותה, חיילי צה"ל יצטרכו לא רק לאבטח את גבולות המחנה אלא גם לספק בו שירותי בריאות, חינוך, פינוי אשפה, סדר ציבורי וכן הלאה, או לפקח על מתן השירותים האלה. אם ילדיי היו משרתים כעת בצה"ל, ובעזה בפרט, הייתי מתחלחל מהמחשבה על "עיר הומניטרית" במאה דרכים שונות.
זה רק עוד רעיון עוועים אחד מסדרה ארוכה של רעיונות עוועים שעולים על שולחן הממשלה ומקודמים בידי שרים בכירים — בזמן שהחיילים עצמם נהרגים, נפצעים ושחוקים לחלוטין. חייל נוסף ששירת ברצועה שלח יד בנפשו. זה מקרה שלישי בתוך שבועיים (וצה"ל לא מפרסם נתונים מלאים ושקופים על התאבדויות חיילים, בסדיר או במילואים). ראשי ארגוני המילואימניקים שצבאו השבוע על דלתות משכן הכנסת בניסיון לעצור את חוק ההשתמטות מדברים על מצבם של המילואימינקים, על שחיקה, על הסיכונים, על המחירים הנפשיים, על הקשיים בבית ובעבודה ובחיים, מעל לכל במה אפשרית. כל החיילים על הקצה של הקצה. זה לא סוד, לא נדרש כאן "הותר לפרסום". והשחיקה מובילה לכך שפחות ופחות מילואימניקים מתייצבים, מה שמגדיל את העומס על מי שכן מגיעים, מה שמגביר את השחיקה. ובקרב חיילי הסדיר ההכשרות מקוצרות, והחיילים נלחמים ברציפות כמעט מיום גיוסם לצה"ל.
כך נראית מציאות מפוצלת לחלוטין: שרים עם חלומות משיחיים על כיבוש מחדש של עזה, מחיקת הפלסטינים והקמת התיישבות יהודית באים בטענות לצבא ההגנה לישראל על כך שהוא לא מצליח לעמוד במשימות ההזויות שהם מטילים עליו. שיתכבדו, יפשטו את החליפות, יעלו על מדים, וילכו לעשות בעצמם את מה שהם כל כך חפצים בו.
כך נראית מציאות מפוצלת: שרים עם חלומות משיחיים על כיבוש עזה, מחיקת הפלסטינים והתיישבות יהודית באים בטענות לצבא על כך שהוא לא מצליח לעמוד במשימות ההזויות שהם מטילים עליו
3 הפיצול מגיע גם לכסף. הקמת "העיר ההומניטרית" תעלה כ־20 מיליארד שקל, והתפעול שלה יעלה עוד כמה וכמה מיליארדים בכל שנה, לפי הערכות משרד האוצר. לממשלת ישראל אין המיליארדים הללו. הגירעון בסוף השנה, בלי שום הוצאות על הרעיונות של כץ וסמוטריץ', יהיה 5% מהתוצר, כ־100 מיליארד שקל.
במילים אחרות, שר האוצר עצמו דוחף להוציא המון המון כסף שאין לנו. ידענו מההתחלה שהכלכלה לא מעניינת את סמוטריץ' בכלל, ועדיין הפיצול הזה מדהים בכל פעם מחדש. ומה לגבי כץ? מניסיוני הקצר עם פועלו הציבורי של האיש, אין טעם להקדיש יותר מדי חשיבות לתוכניות שלו לגבי רצועת עזה. הוא לא באמת קובע או מחליט דבר. כך היה כשהיה שר האוצר, נדמה שכך גם כעת כשהוא שר הביטחון. למעשה, לכץ יש הרבה תוכניות לגבי עזה. כשהיה שר התחבורה הוא יזם ודחף תוכנית להפוך את הרצועה לאי מלאכותי מול חופי ישראל. הוא קרא לזה "תוכנית האיפרדות" — בחיי שלא המצאתי את זה. הוא הציג את התוכנית לראשונה ב־2011, אף אחד לא שם עליו, וגם כשהמשיך להציג אותה — לאחרונה בתחילת 2024, בפני פורום שרי החוץ של האיחוד האירופי, כשהיה שר החוץ — אף אחד לא שם עליו.
ועדיין, פיצול. בצד אחד תוכניות גרנדיוזיות, מצד אחר משק שעדיין נאבק להתייצב, להתאושש. השבוע נסעתי לצפון, לצילומי כתבה לטלוויזיה. עליתי ליישובים ברכס שמעל קריית שמונה, ביקרתי ברמת הגולן. ראיתי עסקים שמנסים לעמוד מחדש על הרגליים, קהילות שמנסות להשתקם. אף שעברה יותר מחצי שנה מאז הפסקת האש עם חזבאללה, בנובמבר, רבים מתושבי האזור עוד לא חזרו הביתה. ביישובים שבהם הקהילה היתה חזקה מלכתחילה והצליחה להישאר מלוכדת גם בזמן הפינוי הממושך, שיעורי השיבה גדולים ביותר. בקהילות שנפוצו לכל עבר — פחות. רואים את זה בעיקר בקריית שמונה, שרק חצי מתושביה חזרו עד כה.
אתגר שיקום הצפון גדול לפחות כמו אתגר שיקום עוטף עזה. אבל במקום להשקיע עשרות מיליארדים בחיזוק הכלכלה המקומית באזור, בשיפור תשתיות, בהקמת מסגרות חינוך, בתמריצים למורים איכותיים ועובדות רפואה מסורות, במקום להזניק את שני חבלי הארץ האלה, שרי הממשלה מתכוונים לשפוך עשרות מיליארדים מכסף שאין לנו על תוכנית מופרכת לרצועת עזה. הציבור הישראלי כבר משלם ועוד ישלם בשנים הקרובות יותר מסים, כדי לממן את המלחמה והשלכותיה. יש עוד מלא בעלי עסקים שמחכים לפיצויים, מפונים מהמלחמה עם איראן שנאלצים לעזוב את המלונות בלי שיש להם סידור, וכאמור אנשי הצפון שמתקשים לעמוד על הרגליים. אז להוציא 20 מיליארד שקל בשנה על "עיר הומניטרית"? זה כסף שהיה אפשר לשקם איתו את הצפון חמש פעמים, לספק איתו חינוך חינם מגיל 0 עד 3 לכל ילדי המדינה, להכפיל את תקציבי הפיתוח של כל התחבורה הציבורית, או להוריד את המע"מ ב־3%. אבל לא, ממשלת ישראל רוצה לקחת את הסכום האגדי הזה — שאין לנו! — ולבנות מחנה ריכוז גדול.
4 די. אי אפשר לחיות יותר עם הפיצול הזה. הוא גומר את הנפש. הוא מכלה את שאריות הלכידות שעוד נותרו בחברה הישראלית. יש כאן סוגיות עקרוניות שצריך להכריע בהן אחת ולתמיד. פשוט להחליט — לאיזה כיוון הולכים. אי אפשר גם פיגוע, גם משחק כדורגל.
ראשית, אנחנו צריכים להכריע מה ייחשב ניצחון ברצועת עזה. במונחים צבאיים, ניצחנו. חמאס אומנם עדיין שם, אבל זה לא אותו חמאס, רק אותו השם. ועם המשך עבודה צבאית — כפי שנעשית בלבנון, למשל, גם עתה, למרות הפסקת האש — הוא גם לעולם לא יחזור למה שהיה לפני 7 באוקטובר, ואפילו לא קרוב לזה. מטרת המלחמה היחידה שכשלנו בה היא השבת את כל החטופים. בהפסד הזה צריך להודות. ולהחזיר את החטופים, באמצעות תשלום המחיר לחמאס — הפסקת המלחמה. כי כך או כך, כשהמלחמה תיגמר בסופו של דבר חמאס ימשיך לספר שהוא ניצח, בדיוק כמו שבמצרים עדיין חוגגים את יום הניצחון על ישראל במלחמת יום כיפור. מה אכפת לנו מהסיפורים שהם מספרים בקהיר, למה צריך להיות לנו אכפת מהסיפורים של חמאס?
שנית, אנחנו צריכים להכריע איך נראית שותפות ישראלית אמיתית, ואיזו נשיאה בנטל היא כוללת. נדרש שרטוט ברור של זכויות וחובות לכל מי שמעוניינים להגדיר את עצמם אזרחי ישראל.
ושלישית — אנחנו צריכים להכריע לאן אנחנו רוצים להתקדם מכאן. האם אנחנו רוצים להפוך למדינה שמרנית יותר, סגורה יותר, עם רמת חיים בינונית, או להיות מדינת שגשוג ופריחה, מגדלור למדינות אחרות במרחב? מדינה שתוביל את המזרח התיכון עם שיתופי פעולה אזוריים? שתפתח את ההון האנושי שלה ותשקיע בו בכל שדרות החברה?
יש לנו כרגע אפשרות לעשות זאת — הדשדוש בהייטק הוא הזדמנות להרחיב את הענף. לא רק גיאוגרפית, אלא גם עקרונית: כדאי להיזכר שהייטק הוא לא רק תוכנות שעושות משהו, אלא קודם כל מציאת פתרונות לבעיות הכי קשות של הקיום שלנו. ישראל, שקמה על אף איום קיומי של מחסור במים, פיתחה את טכנולוגיית ההשקיה בטפטוף. אז עוד לא קראו לזה הייטק, אבל בתכלס זה בדיוק מה שזה. עם הכוונה ממשלתית של האקדמיה והתעשייה היינו יכולים להוביל את העולם לפתרונות בעוד תחומים כאלה — משבר האקלים, חינוך, בריאות, בריאות הנפש. לא חסר. העיקר לצאת מהפיצול, ולהכריע.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
