הדחת היועמ"שית
זה לא ימין אמיתי
אין ספק שהלחץ להדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה נגזר גם מהרצון לרצות את החרדים. אומנם בהרב־מיארה פרושה על כל אתגרי הדמוקרטיה הישראלית, אבל השוויון בנטל נמצא בראש סולם העדיפויות שלה: היא מקיימת ישיבות מעקב תכופות, מוציאה מכתבי זירוז להאצת האכיפה בהיעדר חוק, וכמובן בוחנת נוסחים וטיוטות חקיקה כדי שיהלמו הן את צורכי הצבא והן את ערכי הדמוקרטיה. ואכן, עבור הממשלה וועדת ההדחה ההזויה שהקימה אין יותר "לעומתיות" מזה, אין עדות חותכת יותר להיעדר שיתוף פעולה מצד היועצת. ומצד שני, אין עדות חותכת מזה ליומרתה המופרכת של הממשלה לגלם ימין־על־מלא. הרי זה בדיוק ההפך ממה שמייצגים השותפים החרדים — השתמטות משירות צבאי, התבדלות מהמדינה, אי־הכרה במוסדותיה ולעתים אף ביזוי פומבי של סמליה וימי הזיכרון שלה.
החרדים פרשו והותירו את הממשלה עם הרגל הדתית השנייה שלה — הכהניסטים הגזענים. הם פרשו אבל ימשיכו לתחזק אותה עד שהממשלה תחוקק חוק השתמטות לשביעות רצונם. בכל מקרה, שתי הרגליים הדתיות של קואליציית נתניהו, שמחלחלות לליכוד עצמו, הן הכל רק לא הימין הישראלי המסורתי, הממלכתי, הליברלי, עוטה ההדר ונוטר שלטון החוק של אבותיו זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. מי שרוצה ימין אמיתי ימצא אותו אצל גלי בהרב־מיארה.
// משה גורלי
חוק ההשתמטות
הזכות לתחמן
הדבר שהסעיר את החרדים בהצעת הפשרה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין לחוק ההשתמטות היה הדרישה שתלמידי הישיבות יחתימו נוכחות בישיבה באמצעות קורא טביעות אצבע. למה זה מרתיח אותם? הרי זה לא שונה ממה שלשכת התעסוקה דורשת ממבקשי דמי האבטלה. התשובה היא שככה זה עובד עם המפלגות החרדיות. הן יספרו השכם והערב כמה חשוב לימוד התורה, אבל כשמבקשים מהן שתלמידי ישיבות יוכיחו שהם באמת לומדים, הן מעמידות פני נעלבות עד עמקי נשמתן. כי בפועל המאבק של החרדים אינו על זכותם לקיים את אורחות חייהם לפי אמונתם, אלא על הזכות שלהם לתחמן ולהמשיך לקבל מימון גם על מי שבפועל אינם לומדים בישיבה, אלא עובדים או סתם מתבטלים. למנהיגי החברה החרדית ברור שאם תלמידי הישיבות יידרשו להוכיח נוכחות, רבים מהם פשוט יעזבו.
המאבק על הוכחת הנוכחות מאפיין היטב את המאבק הרחב יותר שמנהלים החרדים על הזכות להשתמט משירות צבאי. הם כאילו מנהלים משא ומתן על חוק שיגייס תלמידי ישיבות, אבל בפועל מסכלים כל אפשרות לגייס אפילו את מי שעזבו את הישיבות. למה? כי יותר משהם מנסים להגן על הקהילה שלהם, המטרה שלהם היא להבטיח שאף גורם חיצוני לא יערער את שליטתם בה. // שחר אילן
האבטלה בהייטק
מחיר ה־AI
מספר דורשי העבודה בהייטק מתקרב לשיא של 15 אלף איש — יותר מפי 2 לעומת 2019. הנתון המטריד הזה, שחשף השבוע שירות התעסוקה, טבע בים של חדשות רעות אחרות, אבל גם הוא צריך להדיר שינה מעיני שרי הממשלה כבר עכשיו, כי עדיין יש מה לעשות בעניינו. אומנם מצב ההייטק טוב יותר מזה של המערכת המשפטית, אבל כפי שהנחות הבסיס לגבי שרידות הדמוקרטיה התבררו כאופטימיות מדי, כך יכול לקרות גם בכל הקשור להייטק. הרי רק לפני שנים אחדות היה כאן ביקוש למספר דומה של מהנדסים ומתכנתות. אז מה קרה?
התשובה היא שהבינה המלאכותית קרתה, והיא נוגסת בעבודות של אנשי הייטק ושינתה את מרכז הכובד של חברות הענק הבינלאומיות. וכן, קרתה גם פגיעה במותג "ישראל" בגלל המלחמה, אבל לא רק — לישראל של 2025 אין הרבה טאלנט להציע במלחמת הבינה המלאכותית העולמית, וזה בדיוק מה שעוד אפשר לתקן ולשנות עם השקעה גדולה מספיק. הבעיה היא שבמקום לפתח ולהשקיע בתוכניות של בניית טאלנטים לבינה מלאכותית, הממשלה מעדיפה להשקיע ב"עיר הומניטרית" בעזה ולמצוא פטנטים שיפטרו את החרדים מלימודי ליבה ושירות צבאי. // סופי שולמן
ההאטה בשוק הדיור
האטה באופטימיות
שוק הדיור נמצא בהאטה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים צניחה של 23% במכירת דירות בין מרץ למאי, בהשוואה לתקופה המקבילה ב־2024. ולפי נתוני הכלכלן הראשי באוצר, חלה במאי ירידה של 44% במכירת דירות חדשות. לא קשה למצוא לכך הסברים כלכליים: בנק ישראל הגביל את מבצעי המימון שהציעו קבלנים, והאינפלציה המטפסת והריבית הגבוהה מדכאות את הביקושים.
אך לצד נקודת המבט הכלכלית, כדאי להכיר גם באספקט הפסיכולוגי שמאחורי התופעה: רכישת דירה היא מעשה אופטימי. אף אחד לא מתחייב למשכנתא של 30 שנה, אם הוא לא מאמין שיהיה כאן טוב. לכן, במובן הזה ההאטה בשוק הדיור יכולה להתפרש כהעמקת הסדק שבין אנשים למדינה, כדעיכת האמונה שיכול להיות פה טוב.
בשבוע שבו 73 חברי כנסת הצביעו בעד הדחת חבר כנסת שהתבטא נגד המלחמה, הממשלה ערכה שימוע לפני פיטורים לשומרת סף של הדמוקרטיה וראש הממשלה עסק בקדחתנות בחוק ההשתמטות, אפשר להבין מדוע הישראלים כבר לא בטוחים שיכול להיות פה טוב. וכשמוסיפים לכך את העובדה המטלטלת שזה בכלל לא היה שבוע חריג, אלא עוד שבוע 'נורמלי' במדינה לא נורמלית, אפשר להבין למה גם מפסיקים לרכוש כאן דירות. // שקד גרין ערבה
פשרה היא רק המתנה לפיצוץ שעוד יגיע
במאבק האינסופי בין הממשלה לבין היועצת המשפטית שלה יש אינספור זירות פתוחות, אבל הנה אחת נסגרה: פשרה בנוגע למינוי ראש השב"כ. היא לא מזהירה — המינוי ימתין כחודשיים עד לסיום החקירה הנוגעת לקשרים של עובדי לשכת ראש הממשלה עם קטאר, ואז ראש הממשלה בנימין נתניהו יוכל למנות את דוד זיני כרצונו. אבל זה לא רק תוכן הפשרה שמעורר תחושה לא נוחה, אלא עצם קיומה.
כי זה קצת היחס שלנו לפשרה באופן כללי. עקרונית, פשרה היא דבר טוב, פתרון שמוסכם על שני צדדים ניצים ומאפשר לסיים מחלוקת. אבל פשרה היא גם תמיד פושרת, ולישראלים קשה עם זה. יש לנו דעות נחרצות על כל דבר, אנחנו אוהבים להתווכח, אנחנו לא פראיירים, אנחנו רוצים ניצחון מוחלט. פשרות הן לא בשבילנו. בפשרות יש ויתור. כשאנחנו מתפשרים זה אומר שדופקים אותנו. כשפוליטיקאי מציג את עצמו כאיש של פשרות, הוא נראה נלעג (יצחק הרצוג, למשל). יש מעט פשרות שאנחנו זוכרים לטובה — על לוי אשכול הפשרן נהגו לצחוק שהוא שותה "חצי קפה חצי תה", ובסוף דווקא הגישה הפרגמטית שלו היתה אחת האחראיות להישגים במלחמת ששת הימים. מנגד, פשרת הררי, שהציעה חוקי יסוד במקום חוקה, מסבכת אותנו עד היום. בארצות הברית התקבלו במשך השנים כמה פשרות שנועדו שלא לפתור את סוגיית העבדות, וכולנו יודעים איך זה נגמר.
ובקיצור, פשרות הן במקרה הטוב דחיית הקץ, ובמקרה הפחות טוב מקדיחות עוד יותר את המצב. פשרת ראש השב"כ לא תיישב את המתח שבין הממשלה ליועמ"שית, וגם לא באמת דוחה שום קץ. היא מורידה כאב ראש אחד קטן, אבל ממשיכה להוביל אותנו לצרות גדולות יותר. // דור סער־מן
