ממש היום עולה בישראל המופע החדש שיצר אוהד נהרין עבור להקת בת שבע, "ZŌ". במופעים קודמים, כבר במקביל לבכורה הישראלית היה לבת שבע לו"ז מסודר להופעות עתידיות בחו"ל עם התוכנית החדשה. הפעם אין תוכניות כאלה. בת שבע היא להקה בעלת שם בזירת המחול המודרני, אוהד נהרין הוא כוריאוגרף מוערך וזוכה פרסים גם מחוץ לישראל, ובכל זאת — הלו"ז שלה מחוץ לישראל ריק כמעט לגמרי. עד הסתיו הבא היא תופיע בחו"ל רק שלוש פעמים, בגרמניה, ולא עם "ZŌ" אלא עם "מומו" הישן יותר. לשם השוואה, עד הקורונה היו ללהקה מדי שנה עשרות הופעות באירופה, בצפון אמריקה וגם בדרומה ובמזרח הרחוק. בשנה הראשונה למלחמה לא היתה הופעה אחת כזאת. מאז הן חוזרות בטפטופים דקים מאוד.
ככה נראה חרם תרבותי, רשמי או לא. סנדרה וייל מכירה את זה מקרוב. היא אשת תרבות שעוסקת בעיקר באמנות פלסטית, אבל גם מלווה את בת שבע כבר 25 שנה ואף ישבה בוועד המנהל של הלהקה. "הופעות בחו"ל הן מקור הכנסה מרכזי, וכשהן מתבטלות זו מכה כלכלית", היא מסבירה את המשמעות של לוח ההופעות הנוכחי של בת שבע. "אבל אנשי בת שבע לא נשברים. בשנתיים האחרונות הם הצליחו להופיע מעט בחו"ל, והופיעו יותר בישראל, כאן תמיד יש קהל".
וייל (50) הגיעה לבת שבע בעקבות אביה, המיליארדר רוברט וייל — אחד מעשירי שבדיה; פילנתרופ מרכזי בישראל שהקרן על שמו תורמת למטרות חברתיות, תרבותיות ואקולוגיות מגוונות; ומי שקנה ושיפץ את בית הפגודה היפהפה, פנינה אהובה בפינה של הרחובות נחמני ומונטיפיורי בלב תל אביב. "החיבור לבת שבע התחיל לפני 25 שנה — אבא שלי תרם כסף למשכורות הרקדנים, וזה איפשר ללהקה למשוך את הטובים ביותר ולהפוך למה שהיא", מספרת וייל, "עד היום הקרן תומכת בלהקה ומשלמת את השכר".
וייל היא חברת הנהלה ודמות מפתח בקרן של אביה, אבל הפעילות המרכזית שלה מתמקדת בתחום שהוא האהבה והההתמחות האישיות שלה, מגיל צעיר — אמנות פלסטית. היא אוצרת שהובילה עשרות תערוכות ופרויקטים בארץ ובחו"ל, עם דגש על משמעות חברתית. באוקטובר החלה לנהל את Magasin III בשטוקהולם, מוזיאון לאמנות שמחזיק באחד מאוספי האמנות העכשווית הגדולים באירופה. רוברט וייל הקים את המוזיאון ב־1987, וב־2018 נפתחה לו שלוחה ישראלית, בדמות חלל תצוגה וחנות ביפו.
כמי שמרבה בנסיעות עבודה באירופה ובשאר העולם ומקיימת קשרים הדוקים עם אמנים ומוסדות תרבות בשלל מדינות, בשנתיים האחרונות וייל התמודדה עם החרם התרבותי, השקט והרועש, בעולם. אבל חרמות לא חדשים לה. "אני רגילה לזה כבר מזמן", היא מסבירה. "יש ישראלים שמרגישים שמישהו פתח עליהם בבת אחת שנאה עולמית, אבל אני לא הופתעתי. כבר ב־7 באוקטובר היה לי ברור מה יקרה".
מה ידעת?
"חרם תרבותי הוא לא תופעה חדשה, הוא תהליך שהלך והתרחב. באנגליה ובמדינות נוספות קראו לחרם כבר לפני שנים, והיום זה פשוט נמצא בכל מקום. שום דבר בגל הנוכחי לא מפתיע אותי, הוא תולדה טבעית של מלחמות חוזרות — בכל פעם שישראל יוצאת למלחמה יש לזה מחיר גם בזירה הפוליטית והתרבותית, כי בעולם לא אוהבים את האופן שבו ישראל מגיבה ופועלת. לכן הגל הנוכחי לא מוזר, הוא צפוי. והוא אכן עצוב, וצריך להתמודד איתו".
איך? מה עושים מול צונאמי של חרמות, ביטולים, מוסדות וקולגות שמתנתקים מאמנים, שיח נרחב בענפי תרבות שונים שיוצא נגד ישראל?
"במקום להסתגר בתחושת נרדפות, צריך לעבוד ולהציג ישראל אחרת, דרך תרבות ושותפות יהודית־פלסטינית. זה מה שאנחנו עושים. הקרן המשפחתית שלנו משקיעה משאבים רבים כדי לבלום את הדה־לגיטימציה ולהחזיר לשולחן את ישראל האחרת, השקולה".
באילו דרכים?
"למשל, יש לי פודקאסט בשבדית (יחד עם יונתן מצ'ניק) שנקרא 'שלום' ('Shalompodden'), שבו אנחנו מראיינים אנשים שפועלים למען שלום וחיזוק החברה האזרחית, בישראל ובשבדיה. הוא נולד אחרי 7 באוקטובר — הרגשתי שחייבים לתת לקולות האלה במה, כי אף אחד לא שומע אותם. אנחנו מציגים את העמותות שפועלות כאן, שיתופי הפעולה של יהודים ופלסטינים, כגון תנועת עומדים ביחד. יש דוגמאות מחוץ לעולם האמנות, וגם בתוכו — במוזיאון תל אביב יש כרגע תערוכות של חנאן אבו חוסיין ומריה סאלח מחאמיד, ובמוזיאון הרצליה מציגה פאטמה אבו רומי. מאז 7 באוקטובר יש בארץ יותר תערוכות של אמנים פלסטינים ישראלים מאי פעם, אבל זה לא מדובר".
מה עוד הקרן עושה כדי להציג ישראל אחרת?
"למשל, הפקנו בשטוקהולם אירוע גדול עם אנשי עומדים ביחד, שהציג את הפעילות שלהם. והבאנו נציגים משבדיה להרצאות על פעילות תג מאיר, ארגון שמתנגד לגזענות, מקדם סובלנות ומסייע לנפגעי פעולות תג מחיר. ובכל מפגש עם אנשי מפתח בעולם האמנות אני מזכירה שחיים בישראל 2 מיליון פלסטינים ישראלים — רוב העולם כלל לא מודע לקיומם".
מה החשיבות של כל הפעילויות האלה?
"זה כמו במלחמה באוקראינה, אז החרימו כל מה שמגיע מרוסיה גם כשהאמנים הרוסים התנגדו לשלטון. אף אחד כמעט שלא הקשיב להם. כך היה גם בדרום אפריקה, וכך זה אצלנו. לכן חייבים לספר, להסביר ולהראות את המורכבות. זה התפקיד שלי — לקדם שותפות יהודית־ערבית, להראות לעולם שיש כאן עשייה כזאת, לבנות קשרים עם אנשים בחו"ל כדי שיבינו את המורכבות של המקום הזה. זו הדרך לפעול".
"במלחמה באוקראינה החרימו כל מה שמגיע מרוסיה גם כשהאמנים הרוסים התנגדו לשלטון. כך זה גם אצלנו. לכן חייבים להראות את המורכבות בישראל, לקדם שותפות יהודית־ערבית ולהראות לעולם שיש כאן עשייה כזאת"
2 צפייה בגלריה
מחאה נגד יצירה של הישראלית נועה אשכול במוזיאון הלאומי של נורבגיה, באוקטובר. "מוסדות שרצו להציג אמנות ישראלית אמרו לי 'נצטרך שומר בכניסה, זה יקר מדי'"
(צילום: VartOsloTV)
"אפשר להציג אמנות ישראלית בחו"ל. צריך לעשות את זה חכם"
אני פוגש את וייל במגזין III ביפו, ליד שוק הפשפשים, בתערוכה "מול נוף" של נורית דוד, שבתאי פינצ'בסקי וטליה ישראלי. בישראל נוף הוא אף פעם לא רק נוף, הוא גם זירה של זהות שאבדה או נאבקת להתקיים, של מאבקי כוחות, של דם. להכל יש משמעות אקטואלית. גם בעבודה במוזיאון בשטוקהולם, וייל מחפשת משמעויות כאלה, מבקשת שהמפגש בין האמנות לקהל יהיה בעצמו אקט של אקטיביזם. "אני רוצה להיות הכי אקטואלית שאפשר, כי העולם השתנה, ואני רוצה להנגיש אמנות לאוכלוסיות מוחלשות, בשבדיה אלה מהגרים, בישראל ערבים, יוצאי אתיופיה ופליטים".
קידום של אמנות ישראלית הוא חלק מהאג'נדה?
"כל השנים אני מביאה אמנות כזו לשבדיה, ויודעת איך לעשות את זה בעדינות, איך לדבר עם אנשים".
זה לא קשה יותר היום? לא רק להביא ישראלים, גם להיות שם ישראלית?
"אני אף פעם לא מסתירה שאני גרה בישראל, כולם יודעים את זה. וכשמדברים עם אנשים, הם מבינים. התמונה התקשורתית כאילו כולם שונאים אותנו, תמונה שמזינה את החשש של הישראלים, לא נכונה. כשאתה פוגש אנשים, זה הרבה יותר מורכב והרבה פחות קיצוני, רובם פשוט לא יודעים מה באמת קורה כאן".
ועדיין, היית מרימה עכשיו תערוכה כל־ישראלית אצלך במוזיאון או במוסד אחר בחו"ל?
"לא, זה לא הזמן לתערוכה גדולה. אין בזה טעם, כשהאווירה מלאה פחד, רועשת, כולם צועקים, גלריות ומוזיאונים חוששים מהפגנות ומהתגובה הציבורית ומעלויות אבטחה. היו כאלה שרצו להציג אמנות ישראלית אבל אמרו לי 'נצטרך שומר בכניסה, זה יקר מדי'. העלות והלחץ גדולים מדי, אז דוחים תערוכות ישראליות למועד אחר. אני לא מפחדת מכל זה, אבל אני יודעת איך הדברים עובדים. אפשר להציג אמנות ישראלית בחו"ל גם היום, לא הפסקנו לעשות את זה, אבל צריך לעשות את זה בחוכמה. למשל, כששמים קולות שונים יחד, יהודים וערבים, זה עובד, או ההשתתפות של נירית טקלה (אמנית ישראלית ילידת אתיופיה) בתערוכה קבוצתית בגלריה בשטוקהולם שהוקדשה לייצוגים של שחורים בציורים".
אבל זה לא רק עניין של תמונה תקשורתית, יש עמדות ברורות ששבדיה מפגינה — הכרה במדינה פלסטינית, גינויים לישראל, מחאות גדולות. זה יוצר תחושה שהשבדים אימצו את הנרטיב הפלסטיני.
"בישראל אוהבים להציג את שבדיה כאיזו מפלצת אנטי־ישראלית, אבל זה לא קשור למציאות — הממשלה שהכירה במדינה פלסטינית כבר לא בשלטון, יש בשטוקהולם ממשלת ימין והיא כמעט שלא ביקרה את ישראל, ופוליטיקאים שם דיברו על החטופים ללא הפסקה, קידמו את הנרטיב הישראלי. אז נכון, בשמאל השבדי מזדהים יותר עם הפלסטינים, ויש גם קיצונים שצועקים 'from the river to the sea', כמו שיש בכל מקום. אבל הם מיעוט קטן ורועש. רוב השבדים פשוט נחרדו מהתמונות של הילדים שנהרגו בעזה. זה לא עניין של שנאה לישראל, זה עניין של מי מצטייר מוסרי יותר באותו הרגע".
כשאת מציגה שיתופי פעולה בין יהודים לפלסטינים, זה לא מזמין את הטענה המוכרת בקרב מבקרי ישראל, שהישראלים משתמשים בפלסטינים אזרחי ישראל כבעלה תאנה — באמנות, בעמותות — כדי להלבין את הנעשה בעזה?
"הטענה הזאת היא פשוט כלי שמבקרי ישראל זיהו שעובד להם מצוין, אז הם משתמשים בו. אבל מתחת לכל זה יושב פחד עמוק — מפחיד אותם לראות פלסטינים וישראלים עובדים יחד. זה שובר את הנרטיב שלהם, וגם של אנשי הימין, שני נרטיבים שבנויים על הפרדה מוחלטת. אבל שיתופי הפעולה אומרים דבר פשוט: אנחנו כאן, כולנו. 15 מיליון פלסטינים וישראלים שחיים על אותה אדמה, ואף אחד לא הולך לשום מקום. בסוף נחיה כאן יחד, כי אין אפשרות אחרת".
2 צפייה בגלריה
רוברט וייל על רקע בית הפגודה שלו בתל אביב. "אבא שלי ואני מרגישים אחריות עצומה כלפי גופים שתלויים בנו, זה לחץ אמיתי"
(צילום: תומי הרפז)
"להיות תורם זה לא רק לחלק כסף, זו מחויבות"
משפחת וייל בכלל באה מגרמניה. בסוף שנות השלושים הוריו של רוברט ברחו לשבדיה, והקימו עם עוד יהודים חברה לווילונות. רוברט המשיך משם לשוק ההון, והקים את Proventus, שמנהלת עד היום את עסקי המשפחה — בעיקר השקעה בחברות, השבחה שלהן ומכירתן — וגם את הקרן הפילנתרופית. היא הוקמה לפני כ־11 שנה ופועלת בשבדיה ובישראל, תומכת במוסדות תרבות, מחלקת מלגות, מסייעת ליוצרים, דוחפת לגיוון, מנסה לצמצם פערים. הוועדה למאבק באנטישמיות בשבדיה, סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, מיזם תעסוקה למבקשות מקלט מאפריקה (קונצ'יטה), קולנוענים צעירים ועוד ועוד — קרן רוברט וייל מפזרת את התרומות שלה על פני שדה נרחב של מטרות ליברליות. בנו של רוברט ואחיה של סנדרה, אנדריאס, הקים ומוביל את EcoOcean, עמותה להצלת הים התיכון.
גדלתם בעושר, ויצאתם שניכם אקטיביסטים.
"גדלנו בשבדיה של פעם, זה היה עולם אחר לגמרי", אומרת וייל. "באותם ימים לא היה מושג כזה של חיים מפוארים. זו היתה מדינה סוציאליסטית מאוד, אנשים חיו בצניעות, גם אנחנו. מהשיחות בבית הבנתי שיש לנו כסף, אבל אבא תמיד אמר שאם יש כסף, צריך לעשות איתו משהו טוב, להשתמש בו כדי לעשות את העולם טוב יותר. זה היה חלק מהאווירה — ההבנה שכסף הוא לא רק אפשרות אלא גם אחריות. כן, יש הון, אבל המשמעות שלו היא היכולת לפעול, ליצור, להשפיע".
לא היתה ציפייה שתמשיכי לביזנס?
"אבא רצה שאכנס לעסק המשפחתי, אבל די מהר הוא הבין שאני מכוונת למקום אחר, שאני מחפשת להשפיע ולא רק לנהל הון".
אחרי התיכון הגיעה לישראל, לקיבוץ, לאולפן ואז לתל אביב, שבה למדה בתוכנית הרב־תחומית באמנויות באוניברסיטה. אחרי הלימודים השתלבה בעולם האמנות המקומית, והחלה לקדם אותה בחו"ל. זו היתה, תמיד, איכשהו, גם הסברה חוץ־אמנותית. "ב־2004 אצרתי תערוכה של 20 אמנים ישראלים שהוצגה בשבדיה ובנורבגיה. הסתובבתי שנתיים ודיברתי על אמנות ישראלית. אחת העבודות היתה צילום של פבל וולברג מזירת פיגוע, ושאלתי את מי שצפו בה 'מי ישראלי בתמונה?'. הם הצביעו רק על אחד, אשכנזי. אמרתי: 'לא, כולם ישראלים. גם השחור, גם הערבי, גם המוסלמי'. הם פשוט לא ידעו. הבנתי עד כמה אמנות יכולה לתקן תפיסות".
תמיד היו פילנתרופים, אבל ההון האדיר בעולם כיום מייצר קרנות משפחתיות עם כוח אדיר, מולטי־מיליארדרים שמתכננים לתרום את רוב כספם אחרי מותם ולא להשאיר אותו במשפחה. סוגיית הנדבנות היא כעת עניין מרכזי בשכבות מסוימות.
"כן, כחלק מההבנה שהון אדיר יוצר כוח אנטי־דמוקרטי, וזה מסוכן. ויש גם משפחות שבהן היורשים לא מבינים את האחריות שלהם. אצלנו כאמור הכסף תמיד היה כרוך באחריות. אחריות לשנות ולתרום, וגם אחריות באיך עושים זאת. אבא שלי וגם אנחנו מרגישים אחריות עצומה כלפי גופים שתלויים בנו, זה לחץ אמיתי. להיות תורם זה לא רק לחלק כסף, זו מחויבות, אם מפסיקים למשל לתרום פתאום יש לזה מחיר".
למה אחריות חברתית חייבת להתלוות להון? יש מי שעושים דברים אחרים עם הכסף, בייחוד כשמספר המתעשרים גדל בשנים האחרונות בשל ההייטק.
"בגלל הסיסטם, המערכת כולה. חברות עושות הון ענקי בשעה שהמשכורות של רוב האנשים תקועות, וזו בעיה עמוקה. כשאנשים עשירים גדלים בלי דוגמה של נתינה, צריך למצוא דרך להסביר להם מה המשמעות של להיות חלק מהחברה ולא רק ליהנות מהרווחים שלה. הצלחה כלכלית לא יכולה להיות מנותקת מהחיים עצמם. זו לא שאלה של נדיבות אלא של צדק. אי אפשר לדבר על 'כלכלה מצוינת' כשחמישית מאזרחי המדינה מתחת לקו העוני, וכשאני רואה בדרום תל אביב הרבה יותר אנשים ברחוב משהיו לפני שנתיים. כשמי שמחזיק הכי הרבה כוח וכסף לא לוקח אחריות — החברה נחלשת, והדמוקרטיה נחלשת".
