הנסיכה
צפון־מערב קיסריה. כך ממתגים יזמי פרויקט טורקיז את מיזם הנדל"ן על רצועת החוף בג'סר א־זרקא, אחד היישובים העניים בישראל. סרטון קידום המכירות נפתח בשוט רחב של דיונת חול במרחב פראי ונקי מהקשר גיאוגרפי, ואז מופיעה דמות של נסיכה תמירה ואקזוטית בעלת מראה סודני — בחירה אולי לא מודעת, שמרמזת על ההיסטוריה של תושבי ג'סר שמוצאם מסודן, ושהגיעו לאזור כדי לעבוד בייבוש ביצת כבארה. קריינית מתפייטת באנגלית על ראשית הזמן וכוחות קסם, כשהדוגמנית ניצבת בין שני עמודים רומיים ופסלי תנין מוזהבים בלב חולות, מעין שומרת סף של מקדש שנשאב מפנטזיית דיסני אוריינטלית. ואז קפיצה בזמן לישראל של היום, מדינה חזקה ומתקדמת, שבלבה פרויקט טורקיז החדש מוצג כעולם נופש מושלם. הדוגמנית פוסעת לצד מתחם הבנייה לעבר מרכז מסחרי וטיילת. נופשים אוחזים כוסות אפרול שפריץ, גולשים במים ומשתזפים, כמו בפרוספקט של אתר מלונות באי קריבי.
אני מגיע לבדוק את פרויקט טורקיז כשחלקו הראשון כבר בנוי ודיירים גרים בו. חלקו האחר בשלבי סיום ואמור להיחנך בחודשים הקרובים. אני מציג את עצמי כאיש הייטק שמחפש בית חלומי ליד הים עבור משפחתו. רציתי להבין כיצד משווקים את הפרויקט הזה לרוכשים פוטנציאליים ומה בדיוק מוכרים לאנשים שחוששים לגור בצמוד לכפר עני, שסובל, כמעט כמו המגזר הערבי כולו, ממכת פשע ושהתרחשו בו גם מקרי אלימות על רקע לאומני.
ככל שאני מתקרב לחוף נגלית בפניי שכונת טורקיז, זרה ולא שייכת לכפר, וחוסמת את הגישה אל הים. 27 בניינים לבנים בני ארבע קומות שבהם 197 דירות. הרחובות ההולנדיים שוממים. מכונית של תושב המועצה נכנסת, עושה סיבוב ויוצאת כמו שבאה. אם ובתה עוברות לידי, פני האם מכוסות בחג'אב. הן נעצרות לרגע ואז ממשיכות לחצות את הרחוב. כמה נערים משחקים בכדור בין המדרכות. כשהמשחק מסתיים הם נעלמים אל אחת מהחניות המקורות שבכניסה לבניינים. כמה דקות אחר כך אפשר לשמוע את תפילת המואזין. כמה מואזינים, ליתר דיוק, כמו בכל כפר ערבי גדול, שנשמעים בבת אחת מכיוונים שונים, קולותיהם מתנפצים על השכונה בעוצמה.
סוכן המכירות: "הערבים של ואדי ערה ופוּרדיס יותר מטרידים אותי. אלה ערבים ישראלים של 'לקחו לי שתו לי'. הערבים פה של ג'סר, הביאו אותם לארץ. בעבר הם היו עבדים, זה לא מקום שלקחנו להם"
6 צפייה בגלריה
מתוך סרטון קידום המכירות של פרויקט טורקיז. דוגמנית שחורה מובילה אותנו לעולם נופש מושלם, כמו בפרוספקט של ריזורט באי קריבי
(צילום מסך מיוטיוב)
איש השיווק
אני פוגש את סוכן המכירות של חברת גשם החזקות, יזמת הפרויקט. הוא מוביל אותי אל הדירה לדוגמה שפונה אל העיר ולא אל הים. "זו רק דירה לדוגמה כדי שתוכל להתרשם מהעיצוב הפנימי", הוא אומר. אני מביט בנוף, במסגדים של ג'סר, והוא מזדרז להרגיע אותי, במהירות של מי שמזהה את נקודת החולשה של קהל היעד: "אתה צריך להבין שאתה קונה פרויקט בתולי. אתה קונה במקום שהוא Pre-sale. כל האזור הוא פריסייל. ההתפתחות שלו, ההשבחה שלו, כל מה שאתה רואה כאן, ישתנה בשנתיים וחצי־שלוש הקרובות. זה יהפוך למשהו אחר לגמרי. יבנו כאן שדרת בתי קפה, מסעדות, מרכז קניות, כפר נופש וארבע מלוניות גלמפינג".
נדמה לי שהוא מזהה את חשדנותי, כי בשלב הזה הוא משנה אסטרטגיה. "תקשיב, אני אגיד את זה גם בצורה הכי בוטה. מי שיש לו בעיה עם מגזר ערבי לא קנה פה. פשוט לא קנה. אתה רוצה לעבור לגור פה?".
יש לי חלום, אני רוצה לעבור לגור ליד הים עם הילדים במחירים סבירים.
"הרוכשים מתחלקים לשני סוגים. יש את המשקיעים שמזהים פוטנציאל ואומרים 'זו השקעה שאני מעריך שתבשיל תוך ארבע שנים. אז אני משקיע עכשיו סכום, וסביר שהוא יכפיל את עצמו, יקפוץ', כל הדברים האלו. ויש את האנשים שרוצים לגור כאן, שזה החלום שלהם, במחיר שהוא עדיין שפוי".
ולאיזה בית ספר האנשים שרוצים לגור כאן שולחים את הילדים שלהם?
"לרוב מדובר במבוגרים, פחות משפחות עם ילדים. הם רוצים לגור ליד הים, זה החלום שלהם. מבחינתם שלא יהיה כלום מסביב, שיישאר אזור טבעי ויפה, וזה נעים להם כך", הוא אומר, כאילו היעדר תשתיות חינוך הוא יתרון ולא בעיה. כשהוא רואה שאני לא מתרצה, הוא ממשיך ומבטיח שהילדים יוכלו ללמוד בבתי הספר המצטיינים של מעגן מיכאל, ובהמשך יוקמו גם גני ילדים בלעדיים לתושבי המתחם. מעין קפסולת חינוך סטרילית, שמנותקת מהמרחב שבו היא נטועה.
אנחנו עוברים אל המשך הפרויקט, שנמצא בשלבי בנייה סופיים, ומטפסים לדירת חמישה חדרים בקומה השלישית, שעולה 2.95 מיליון שקל. יש בה מרפסת רחבה ("חיזקו אותה כדי שתוכל לשאת ג׳קוזי"), שממנה ניתן לראות את הים, את קיסריה ואת ג'סר א־זרקא. "כאן", הוא מצביע לכיוון היישוב, "חברה אחרת תקים שלוש־ארבע קומות שיסתירו את ג'סר. אתה כבר לא תראה את זה בכלל. רק ים, בתים יהודיים ואת קיסריה".
6 צפייה בגלריה
הדמיית הפרויקט. "יבנו כאן שדרת בתי קפה, מסעדות, מרכז קניות, כפר נופש, מלוניות גלמפינג. אנשים קונים להשקעה, או כדי לגור כאן", אומר סוכן המכירות
(הדמיה: גשם בונים את ישראל)
אחר כך הוא עובר לנושא הביטחון. "אלה שכבר התאכלסו הקימו קבוצת ווטסאפ וכל הוועדים של הבניינים התאגדו. יש כוונה להציב מחסומים חשמליים ולהביא חברת שמירה, ששומרים יסתובבו ברחובות וידאגו לסדר. יש שמירה כזאת בשכונות בקיסריה, זה מקובל פה באזור. יש שמירה במעגן מיכאל, בזכרון, בבנימינה. כולם עם שמירה וזה נותן תחושת ביטחון גדולה יותר".
הוא מדבר כאילו מדובר בשדרוג טבעי של איכות חיים, לא בהקמת קהילה מבוצרת, Guard Community, מהסוג שנפוץ במדינות עם פערים כלכליים עצומים כגון מקסיקו, ברזיל, דרום אפריקה ואזורים מסוימים בארצות הברית. "אני לא איש ביטחון", סוכן המכירות מדגיש, "אבל אם הם יהפכו פה את כל הכפר, הם יפגעו רק במישהו שהוא מהמגזר. האלימות היא בינם לבין עצמם. הם גנבים". הוא עוצר לרגע, כדי לוודא שהבנתי. "הם גנבים", הוא חוזר שוב, אולי כדי להבהיר שהחשש העיקרי הוא מגניבות ופריצות ולא מאלימות פיזית.
"אם ייפגע כאן מישהו אחר, זה כבר יהיה סיפור אחר", הוא אומר. "אתה בעין הסערה, ודווקא בגלל שאתה באזור שלהם אתה יותר מוגן. בזכרון אתה חשוף. בחדרה אתה חשוף. לא פה, כי זה חלק מהכפר".
האזור יהיה מגודר?
"לא תהיה גדר", הוא אומר, וחושף טריק מקובל בפרויקטים רבים שפונים לאוכלוסייה עשירה: על הנייר של תוכניות המתאר מדובר בשטח ציבורי פתוח, אך בפועל הבנייה מתוכננת כך שתחסום גישה ותיצור מרחב שאליו יהיה קשה לציבור מבחוץ להיכנס. "תהיה כאן עוד בנייה של חברה אחרת", הוא ממשיך, "המבנים יחסמו את הכניסה ושם יקימו מחסומים וחברת שמירה. אי אפשר למנוע כניסה לגמרי, אבל ברור שהאזור יהיה יותר לתושבי המקום".
יש כאן היסטוריה ממושכת של מתיחות על רקע לאומי. בתרחיש כמו שומר חומות מה בדיוק יקרה כאן? הרי מדובר בכפר שיושב על חבית אבק שרפה של מצוקה כלכלית.
"אתה צריך להבין, זה כפר שיושב בתוך אזור יהודי. זה לא רצף יישובים ערביים, לא טריטוריה ערבית מובהקת. ואם הם כבר יתהפכו, זה יהיה על קיסריה. שם יש הרבה יותר בשר. וגם על מעגן מיכאל. הם לא צריכים להתהפך דווקא פה על השכונה שבה גרים גם ערבים".
האם קיסריה לא מוגנת בזכות סוללת העפר שמפרידה בינה לבין ג'סר?
"ומה אני אגיד, חומה זה מה שיעזור? אתה יכול לרדת דרך הים, אתה יכול לנסוע דרך קיסריה, זה לא משנה. אין דבר כזה. אתה צריך להבין, אתה פה באמצע המדינה, במרכז הארץ, זה לא יכול לקרות. אני גר בחיפה. חיפה היום היא עיר מעורבת. אז מה, הם יכולים להתהפך עלינו? יכולים לתת לדבר כזה לקרות? כל מי שקנה פה, אתה יודע, קנה באיזה חשש מסוים, אבל כל דירה בזכרון, ובלי נוף כזה, עולה לך 5 מיליון שקל. וזה לא רק כסף. אתה גם רוצה מקום שאפשר לצאת בו בקלות מהבית או מהמתחם בלי לחשוב פעמיים.
"אני אגיד לך עוד משהו. הערבים של פוּרדיס או של אזור ואדי ערה יותר מטרידים אותי. אלה ערבים ישראלים של 'לקחו לי שתו לי עשו לי'. הערבים פה של ג'סר, הביאו אותם לפה לארץ. אנחנו נתנו להם להתיישב פה. בעבר הם היו עבדים. זה לא המקום שלהם, שאנחנו לקחנו להם את האדמה פה.
"אני אגיד לך את האמת, זאת השאלה הראשונה שכולם שואלים. כולם דואגים, כולם פוחדים, ועם זאת את רוב הדירות כבר קנו. למה? כי הם מבינים את הפוטנציאל. 4 מיליון שקל על פנטהאוז, במרחק כזה מהים, אין דבר כזה בארץ".
הים הוא היתרון, שאר המציאות קצת פחות.
"אבל תראה מי קונה. הגיעו צרפתים, אנשים שרגילים לשלם 4-3 מיליון על דירה של 75 מ"ר ליד הים באשדוד. הם באו וקנו פה פנטהאוז. אותם שום דבר לא מעניין, הם לא מפחדים. מבחינתם זו עסקה. אין פה אחד שלא בדק. כולם קוראים כתבות, וכשאתה שם 4-3 מיליון שקל אתה עושה בדיקת שטח. אבל תבין, זה פרויקט שאין כמוהו. תיירות, נופש, מסחר. אם זה היה רק מגורים אולי הייתי דואג. אבל בעוד ארבע שנים מי שיגיע ייכנס מכביש החוף, יחלוף מעל ג'סר וינחת בעולם אחר לגמרי. טיילת, מסעדות, הוא בכלל לא יראה את הכפר. תגיע מכביש 2, תעקוף את כל הבלגן של הכפר ובכלל לא תצטרך להיכנס אליו, פשוט תגיע ישר לבית", הוא אומר, מניח את אצבעו על מפה ומצייר נתיב שיחלוף לצד שמורת נחל תנינים בסמוך למעגן מיכאל ויסתיים במחלף ישיר מכביש החוף — מסלול VIP שלא עובר בכפר עצמו.
"אנשים אמרו לי שהם לוקחים כאן ריזיקה, ברור שיש ריזיקה. אבל רבים מהם גם אמרו שיראו בשנתיים־שלוש הקרובות אם הם באמת עוברים. ואם בעוד שלוש שנים תחליט למכור נכס כזה, תבין לבד שהמחיר שלו יהיה אחר לגמרי. האזור הולך להתפתח והמחירים יהיו הרבה יותר גבוהים".
אני מקווה שהחזון הזה לא יישאר רק בסרטון.
"זה לא עניין של תקווה, זאת התוכנית. נכון שיש הימור, בכל פרויקט גדול יש. אבל יש הסכם גג, יש פיתוח. זה ילך לשם, וגם אם הכי גרוע יקרה ויהודים יפחדו לגור פה, יבואו ערבים ויקנו. יש ערבים ישראלים עם יותר כסף משיש ללא מעט יהודים. זה מגזר עשיר מאוד. הבית לא יישאר ריק, אל תדאג".
ראש המועצה מוראד עמאש: "יש לי 5,000 ילדים וכבר היום יש שמונה גני ילדים במבנים שכורים ואין איפה לשכן אותם. איפה תכננתי לפתור את המצוקה הזאת? שם, בשכונה המערבית, שם שטחי הציבור שלנו"
הכביש
ההבטחה לכביש ישיר שעוקף את ג'סר א־זרקא נועדה לרכך את לבם של קונים יהודים, אבל נוגעת בלב הטעון של הקשר – או היעדר הקשר – בין יהודים לערבים בג'סר וסביבותיה.
כי אל ג'סר אין כניסה ישירה דרך כביש החוף (כביש 2), אף שהוא עובר ממש בשולי היישוב. מי שמגיע מהמרכז ונוסע לאורך החוף צריך לנטוש את כביש 2 ולהמשיך לעקיפה דרך כביש 4, תוספת של כעשר דקות לכל כיוון. הכניסה ליישוב נעשית דרך מנהרה צרה מתחת לכביש, שיש בה נתיב אחד ואין אפשרות לשתי מכוניות להיכנס אליה יחד. היה אפשר לצפות שלמקום שבו חיים 15 אלף בני אדם תהיה כניסה ישירה ומסודרת, אבל כזו לא קיימת. הדרך ליישוב מפותלת ומסורבלת, בדיוק כמו היחס אליו מצד מדינת ישראל.
המחלף שאמור לקצר את הדרך תקוע שנים. הוא חלק מפרויקט הרחבת כביש 2, התוכנית אושרה כבר ב־2016 ותוקצבה ב־1.7 מיליארד שקל. נותרה רק החותמת האחרונה של שר האוצר כדי להוציא את הפרויקט לפועל, אלא שבשלב זה צפה התנגדותו של בצלאל סמוטריץ', שהובילה להוצאת הפרויקט מתוכנית החומש לדרכים. הסיבה הרשמית היתה סוגיית הסטת הכביש והגדלת תחומי ג'סר א־זרקא, על חשבון אדמות חקלאיות של מושב בית חנניה. תושבי המושב התנגדו ועמדתם סייעה לעכב את בניית המחלף, שלא החלה עד היום. כל תזוזה של נתיב באזור הרגיש הזה מיד מולידה שורה של רעשי משנה.
סמי אל־עלי: "כשהגיע שלב בחירת הדירות, זה לא נעשה אצלנו. גררו אותנו החוצה, הכל נעשה מחוץ לכפר, ואת החתימה עשו בתל אביב. מי שלא יודע להתנהל בעיר הגדולה נתקע, וזה העצים את התחושה שזה לא בשבילנו"
6 צפייה בגלריה
מעגן סירות הדיג בג'סר. "לא חבל על הכסף, להשקיע 3 מיליון רק בשביל להסתכל על הים? יש מקומות הרבה יותר טובים", אומר אחד הדייגים
(צילום: קבוצת מגידו)
הדייג
אני עוזב את הפרויקט לכיוון החוף וצועד על טיילת שנחנכה רק לפני ארבע שנים וכבר נראית מוזנחת. היא מתחילה בנחל התנינים שמצפון לג'סר ומסתיימת בחוף הרחצה המוכרז הסמוך לקיסריה. שולחנות וכיסאות מבטון נעוצים בקרקע, שקיות חטיפים ריקות, כוסות פלסטיק, פיצוחי גרעינים ובדלי סיגריות פזורים על הרצפה. צמחיית פרא פורצת מהאדמה ומתחילה להשתלט על סביבתה.
אני ממשיך אל מה "כפר הדייגים הציורי". עומדים כאן כמה בתים חד־קומתיים בנויים מאבן מקומית, עם מרפסות הפונות אל המפרץ הטבעי שבו עוגנות סירות דייג. המקום מוזנח וריק גם הוא. רק איש אחד יושב שם ומתקן רשת דיג. אני שואל איפה ה־BeacHub, חלל עבודה משותף שפעם נפתח פה, והוא עונה בחיוך שנסגר, אולי בקיץ יפתחו, ומזמין אותי לשבת. אני שואל אותו אם כדאי לי לקנות פה דירה. "האמת, לא", הוא פוסק. "הכל חסר בכפר הזה. אין דואר, אין בנק, אין כלום. אפילו תחנת דלק אין. כל דבר שאתה צריך אתה יוצא מהכפר".
אני מביט סביב על בתי הדייגים, שהם באמת מיוחדים. השקט, האור ורצועת הים הפרוסה מול העיניים מהפנטים. אפשר להבין למה אנשים רוצים לגור כאן. "כמה רוצים ממך", שואל מתקן הרשתות, ולמשמע תשובתי ממשיך: "לא חבל על הכסף, להשקיע 3 מיליון רק בשביל להסתכל על הים? יש מקומות הרבה יותר טובים, שם הכל מסודר. פה אפילו חשמל אין. ויש פה בלגן", הוא מנמיך את קולו, "צעירים משתוללים, יריות. לא תמיד, אבל מספיק כדי שתרגיש".
תהיה חברת שמירה.
"אתה באמת חושב שחברת שמירה יכולה לשמור עליך בתוך הכפר?" הוא מחייך. "אתה נאיבי. אין פה חברה שתשמור על אף אחד. לא משטרה, לא ביטחון, שום דבר לא עובד כאן כמו שמוכרים לכם".
6 צפייה בגלריה
מוראד עמאש. "בגלל מצוקת הדיור ביישוב תושבי ג'סר משלמים 7,000-6,000 שקל שכר דירה כדי לגור בפרויקט"
(צילום: שרון צור)
ראש המועצה
בפני ראש מועצת ג'סר א־זרקא, השייח מוראד עמאש, אני כבר מציג את עצמי כעיתונאי, ומבקש לקבל את נקודת המבט שלו על השכונה שנבנית ביישוב. "מי שלא רוצה את התרבות המקומית, על כל המשתמע ממנה, צריך לשאול את עצמו למה הוא הגיע לפה מלכתחילה", אומר עמאש. "מי שקנה דירה ידע בדיוק איפה הוא קונה. אבל כנראה שאחיזת העיניים השיווקית של גשם בתחילת הפרויקט הצליחה. כתבו 'צפון־מערב קיסריה', כאילו ג'סר לא קיימת. הדיירים החדשים מסתובבים בתחושה שהם קנו בקיסריה, לא בג'סר".
אולי לפחות זה יקדם לכם כניסה חדשה ליישוב.
"שלא ישחקו ברגשות של אנשים", הוא עונה ומסביר שעיין היטב בתוכנית המתאר "מעגן מיכאל 2040", ושהיא כוללת תוספת של מאות יחידות דיור לקיבוץ והקמת שמורת טבע, אך אין בה זכר לדרך גישה חדשה. מבדיקה שערכתי מצאתי שיש דרך מתוכננת, אך בנייתה עוד רחוקה, ובכל מקרה היא תעבור דרך ג'סר ולא בנתיב עוקף, כך שגם לשכונה החדשה ניתן יהיה להגיע רק דרך היישוב.
"בתחילת הדרך רוב הדירות יועדו לבני היישוב, במסגרת תוכנית מחיר למשתכן ובשיווק במחיר מוזל", אומר עמאש. "פעלתי לכך שכ־80% מ־192 הדירות יוקצו לתושבי ג'סר. באותן שנים היתה החלטת ממשלה שאיפשרה עדיפות לבני המקום בשיווק קרקעות מדינה. הרעיון היה פשוט: מי שגדל כאן יקבל קדימות, ולא יביאו אנשים מבחוץ – לא מירושלים, לא מפתח תקווה ולא מתמרה".
אלא שהתוכנית היתה הוראת שעה, ופקעה בסוף 2023. מאז, אומר עמאש, "הכול תקוע. ההחלטה ממתינה על שולחן הממשלה ולא מקדמים אותה. נפגשתי עם שר הבינוי והשיכון בזמנו יצחק גולדקנופף וצוותו, ואמרו שלא יוכלו להבטיח דבר" (ההנחיה המקורית היתה לשווק את הדירות במחיר מוזל בכפרים ערבים ודרוזים רק לבני המקום. כיום החלטת הממשלה בהוראת שעה חלה רק על יישובים דרוזיים — א"ל). לבסוף, רק כ־50 דירות נקנו על ידי תושבי ג'סר. חלק מהדירות במחיר למשתכן נרכשו על ידי יהודים, שכיום לדברי עמאש משכירים אותן לערבים, רבים מהם תושבי ג'סר, תמורת כ־6,000 שקל בחודש. "אתה מבין איזה עוול זה, בגלל מצוקת הדיור ביישוב תושבי ג'סר משלמים 7,000-6,000 שקל שכר דירה כדי לגור שם".
מה לגבי גני ילדים? יוקמו כאן גנים לתושבי המתחם היהודים?
"אני אקים גני ילדים, מעון שיקומי וכל שירות ציבורי שנדרש בשכונה המערבית של ג'סר, אבל זה לא קשור אליהם. המצוקה האמיתית נמצאת בתוך היישוב, יש לי 5,000 ילדים וכבר היום שמונה מגני הילדים פועלים במבנים שכורים ואין איפה לשכן את כולם. איפה תכננתי לפתור את המצוקה הזאת? שם, בשכונה המערבית, כי שם נמצאים שטחי הציבור ששייכים ליישוב. אנחנו מפעילים מערכת חינוך ערבית בשפה הערבית. הלוואי שהילדים שלהם ישתלבו בה, באמת הלוואי, אבל לא יהיו פה גני ילדים מיוחדים ליהודים".
וחברות שמירה?
"אנחנו מתנגדים לכך שיקימו בג'סר חברות שמירה פרטיות. זה לא הדנ"א של המקום".
6 צפייה בגלריה
חמדאן ג'רבאן. "אני מסודר, עובד, קיבלתי משכנתא והיה לי הון עצמי, אבל לרוב התושבים אין איך לגור בפרויקט הזה"
(צילום: שרון צור)
חמדאן
עם חמדאן ג'רבאן אני משוחח יום אחרי שג'סר שוב רעד מירי. שלושה נערים בני 16 הסתובבו בצהריים בלב היישוב, וסכסוך שנראה כמו התכתשות ילדותית הפך בתוך שניות לירי חי. אחד מהם, שאותו ג'רבאן הכיר היטב, שוכב עכשיו פצוע קשה בבית החולים אחרי ארבעה ניתוחים, ובכפר עדיין מדברים על הנער שרץ ברחוב הראשי, ליד חנות הממתקים ובית הקפה, כשצעיר בן גילו יצא מרכב ופתח עליו באש.
ג'רבאן גר כבר כמעט חצי שנה בפרויקט טורקיז, ומציאות חייו כוללת שכונה חדשה מול הים שמעניקה לו ולמשפחתו ביטחון שלא הכיר, וגם אלימות מתפרצת במרחק כמה דקות הליכה. "גרתי שנים בתוך הכפר", הוא אומר, "יש שם צפיפות, אלימות, רכבים שעוברים כל הזמן, ולא הרגשתי בטוח לתת לילדים לשחק ברחוב. היתה לנו חצר קטנה שרק בה הם היו משחקים. היום, בטורקיז, זה הבדל גדול. הילדים הולכים לפארק ולמשחקייה ואני לא מודאג. בהתחלה קניתי את הדירה בטורקיז כהשקעה, במחיר למשתכן, אבל אשתי אמרה 'אם כבר קנינו, בוא נגור שם ונשכיר את הבית הישן'. הסכמתי, ואני מרגיש את השינוי לטובה.
"תבין, בכפר יש בניינים שבהם חיות עשר משפחות באותו מבנה, כי בונים דור על דור. אבא בונה בית, הבן בונה מעליו, הנכד מעליו, וככה ארבע קומות לאותה משפחה. הכפר גדל כל הזמן, אבל הטריטוריה אותה טריטוריה והמצב הכלכלי קשה. אני עובד בבריאות הציבור ומכיר את הנתונים. בערך 70% מהתושבים חיים על קצבאות ביטוח לאומי, כמעט בכל בית יש אחד או שניים שמקבלים קצבה. כשאתה מביא פרויקט כמו טורקיז ומבקש 2.7-2 מיליון שקל, אין כמעט אף אחד שיכול לעמוד בזה. מחיר למשתכן היה מפוקח, ועדיין רוב האנשים לא הצליחו. בשוק החופשי בכלל אין סיכוי. במקרה אני מסודר, עובד בכללית, קיבלתי משכנתא והיה לי הון עצמי, אז הסתדרתי. אבל עבור רוב תושבי הכפר זה חלום שאין להם דרך להגשים. היתה מכסה של 60% לבני המקום, אבל רובם ביטלו ומכרו את הזכויות. הקבלן אומר שלא היו מספיק תושבים שרצו לקנות, ומהצד שלו אולי זה נכון, אבל האמת היא שהיכולת הכלכלית פשוט לא קיימת".
אז בעיקר יהודים קנו?
"אני מעריך שיהודים קנו כ־45 דירות, כשבפועל גרות אולי 15 משפחות יהודיות. הרוב קנו ומשכירים, ולפחות 20 משפחות מג'סר גרות פה בשכירות. הן משלמות 6,000-5,000 שקל בחודש, רק כדי לצאת מהצפיפות ומהכאוס ולהרגיש קצת שקט וסדר".
ואיך המגורים לצד שכנים יהודים?
"אני מאוד מרוצה, בשבילי זה טבעי. כמו שאני יכול ללכת לגור בתל אביב, כך תל־אביבי יכול לגור אצלי. יש לי פרטיות, אני בדירה שלי, הם בשלהם. אנחנו אומרים שלום, בוקר טוב, לפעמים באו אליי הביתה לביקור. זה מרגיש לי סבבה, אני בעד דו־קיום, בעד זה שיהיו שכנים מעורבים. זה אפילו יתרון, יש תחושה של שכונה שקטה ויותר מסודרת. גם גדלתי באירופה תקופה, אז העולם הזה מוכר לי".
הבנתי שתושבי המתחם רוצים לשכור חברת אבטחה פרטית. זה צעד נכון לדעתך?
"אני אחד מאנשי הוועד של השכונה, וצריך להבין שזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני משלם ועד בית. היהודים שקנו פה דירות רוצים לשמור על הבניינים, על הניקיון, על הרכוש שלהם, ומכאן בא הרעיון של חברת ניהול וחברת ביטחון — וזה צעד טוב. אם יש שמירה, זה נותן תחושת ביטחון. גם אני, כדייר בקומת גן, לפעמים חושש שמישהו יקפוץ לי לחצר ויגנוב משהו. אז גם בשבילי טוב שתהיה חברת ביטחון. בישיבה הבאה של הוועד אני מאמין שנקדם את זה".
ביצה
500 שנה בערך לפני שהחלו לחשוב על חברות שמירה וגני ילדים, תושבי ג'סר א־זרקא הראשונים חיו סביב ביצות כבארה שכיסו את האזור וגידלו ג'מוסים. התושבים הגיעו ממקומות שונים — מבקעת הירדן, מהשומרון, מאל־עריש ומסודן — והתפרנסו גם מדיג וקליעת מחצלות מגומא. כשזכרון יעקב ייבשה את הביצה ב־1924, אנשי המקום איבדו את פרנסתם והועברו אל רכס הכורכר שמעל הים. במלחמת העצמאות, כשכפרים ערביים סביבם התרוקנו ונעלמו, דווקא המושבות היהודיות הסמוכות התעקשו להשאיר את ג'סר במקומו, כי היו תלויות בעובדים ממנו. כך נשארו בני היישוב היכן שהציבו אותם.
בשנות השישים, כשהמדינה סללה את כביש החוף, הופקעו מג'סר קרוב ל־100 דונם. במקום לקרב אותו אל המדינה, הכביש תחם וחנק אותו, יישוב מבודד שמוקף מכל עבריו ביישובים יהודיים חזקים שחוסמים אפשרות להתרחב. ניסיונות לגדול צפונה על חשבון בריכות דגים של קיבוץ מעגן מיכאל, כשל. ההתרחבות שתוכננה מזרחה סוכלה ברגע האחרון בלחץ תושבי בית חנניה. אפילו הניסיון להקים תחנת משטרה וכיבוי אש ברצועה שמפרידה בין ג'סר לקיסריה כשל. הרצועה הזו, שמונעת בפועל מעבר מהיישוב העני לשכן העשיר, נשארה ריקה ובלתי חדירה.
לפי נתוני הלמ"ס, ג'סר מדורג באשכול חברתי כלכלי 2, במקום 15 מלמטה מתוך 255 רשויות. השכר הממוצע בו הוא 5,767 שקל ו־26% מתושביו בגיל העבודה מקבלים דמי אבטלה. השטח שנשאר ליישוב להתפתח אליו הוא 300 דונם בדרום־מערב, על חוף ים פראי, בתולי, אולי הקרקע היפה בישראל — ולכן גם נחשקת כל כך. התוצאה היא פרדוקס אכזרי, שבו דירות שיועדו לתושבים נקנו על ידי יהודים מבחוץ, שמשכירים אותן לערבים במחירים שלא מחוברים למציאות המקומית. אזור של התחדשות וחזון נהפך לשכונה "מרחפת", מנותקת מהיישוב ומנסה לא להכיר בקיומו.
6 צפייה בגלריה
סמי אל־עלי. "אחרי שזכיתי היו לי דמעות בעיניים, אמרתי 'אולי סוף סוף תהיה לי דירה'. אבל גררו אותנו שנתיים, וכשהגיע רגע החתימה לא היו מוכנים לחכות לי אפילו שבועיים. הכל מסודר ככה שתיפול"
(צילום: שרון צור)
סמי
סמי אל־עלי היה אמור להיות אחד הסיפורים הטובים של פרויקט טורקיז. הוא בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לילדים, מזכ"ל איגוד הדייגים המקצועי ומנהל המרכז למורשת ג'סר. אדם עובד, חוסך, שמנסה לבנות עתיד במקום שהוא קורא לו בית מאז שנולד. הוא אפילו זכה בהגרלת מחיר למשתכן בשלב ב' — אבל לבסוף ויתר. לא מרצון, אלא בגלל מה שהוא מתאר כ"מסלול מכשולים שמיועד להפיל אותנו".
"אחרי שזכיתי היו לי דמעות בעיניים", הוא אומר לי, "אמרתי 'אולי סוף סוף תהיה לי דירה'. אבל מהר מאוד הבנתי שזו זכייה על הנייר. גררו אותנו שנתיים, ואז כשהגיע רגע החתימה לא היו מוכנים לחכות לי אפילו שבועיים. הכל מסודר ככה שתיפול".
כשהוא מספר את הסיפור שלו, הוא לא מדבר רק על עצמו, אלא על דור של צעירים שחווה את אותה חוויה. "ג'סר חיה במצור גיאוגרפי", הוא אומר. "כביש 2 תקוע על הבתים, אין גשר, אין קיר אקוסטי, אין מחלף. הכביש הוא חומה, ועד שלא יזיזו אותו אין הרחבה של ג'סר. לא מסירים את המצור. ופרויקט טורקיז הוא בעיניי פשע תכנוני וחברתי".
למה?
"הפרויקט היה אמור לתת קורת גג למשפחות החלשות בג׳סר, ובמקום זה הוא הפך לעוד סיבה לדחוק אותן. משרד השיכון לא טעה. הוא ידע בדיוק איך זה ייראה. זה היה מכוון". לטענת אל־עלי, המנגנון של מחיר למשתכן פשוט לא מתאים לכפר. "זה מודל דיגיטלי וצריך לחדש זכאות כל שנה, לקבל אימיילים, להבין איך גולשים באתרים. אנשים פה עובדים קשה, אין להם זמן וכוח לזה. המערכת מראש לא נגישה להם. היא מדירה אותם. אנשים עשו תעודת זכאות ושילמו כסף, אבל אף אחד לא אמר להם שצריך כל שנה לחדש, למלא טפסים, להציג אישורים, ומי שלא חידש — נפסל. תחשוב על אדם פשוט שלא פותח מייל כל יום, וכשהוא בא לשאול מתי בוחרים דירה אומרים לו 'בכלל נפסלת'. ככה נפלו עשרות. לי אמרו שיקראו לי תוך כמה חודשים. לקח שנתיים. אחרי שנתיים נתנו לי יומיים להתארגן על חוזה של שישים עמודים ולסגור עניינים עם הבנק. ביקשתי דחייה, להבין על מה אני חותם, אבל לא הסכימו ונפסלתי.
"הרי יש שם בסך הכל 300 דונם, ולמרות זאת חילקו את זה לארבעה שלבים, כאילו מדובר בשכונה של 2,000 דונם. למה? כדי שגשם תקבל את החלק הכי יוקרתי, קרוב למים, ושם שמו מחיר למשתכן עם שוק חופשי. זה לא פתרון למצוקת ג׳סר, זה מהלך עסקי שמנצל את המצוקה, ועליו הלבישו שיווק שהיה זר למציאות הכפר. שמו דוגמנית שחורה במדבר ודיברו על צפון־מערב קיסריה. באנגלית ובעברית. מי בג'סר אמור להבין מזה משהו? לא פתחו ביישוב משרד מכירות, רק שלטי חוצות, אינסטגרם, כאילו קהל היעד זה תל אביב. קיימו שני כנסים וזהו. ככה לא מדברים עם אנשים שבחיים לא רכשו דירה".
גם המימון, לטענתו, היה מלכודת: "חשבנו שאם הבנק לא נותן משכנתא, זה נגמר. רק בפגישה אצל עורך הדין גיליתי שיש אופציה לשלם שוברים, לקבל עזרה משפחתית. זה מידע שלא נמסר לנו. אם היו חושפים מראש, עשרות היו מצליחים לקנות.
"ואחרי הכל מגיע שלב בחירת הדירות. למה לא לעשות בחירה במתנ"ס שלנו? מי שקונה דירה בג'סר צריך לבחור דירה בתוך ג'סר. אבל הכל נעשה מחוץ לכפר, גררו אותנו החוצה, ואת החתימה עשו בתל אביב. מי שלא יודע להתנהל בעיר הגדולה נתקע. זה הקשה, והעצים את התחושה שזה לא בשבילנו".
תגובת שמגר ואקנין, בעלי ומנכ"ל גשם החזקות: "ממקום מוזנח הפכנו את האזור ליהלום. קנינו את הקרקע במכרז של משרד השיכון בתוכנית מחיר למשתכן, בתב"ע מאושרת, ו־70% מהדירות יועדו לבני המקום במחיר מסובסד. כל מי שרצה ועמד בתנאים יכל לקנות דירה, אך תושבי ג'סר בחרו במודע לא להירשם. הופצו שמועות והפחדות כאילו הפרויקט לא יקרה, והם השתכנעו לוותר על הזדמנות נדירה. היום רבים מצטערים, כי הפרויקט הצליח ודירות שעלו 600 אלף שקל שוות 3 מיליון. האחריות להחלטה לא לקנות אינה שלנו, וזה מה שכואב לחלק מהמבקרים. אנחנו בנינו שכונה איכותית ומבוקשת שמעלה את ערך האזור כולו.
"בשלב הראשון כמעט לא היו נרשמים, לא מהכפר ולא בכלל. 15 איש על 70 דירות. רק אחר כך פתחנו את השיווק לכלל הציבור, ובשלב השני כבר היו עשרת אלפים נרשמים. לומר היום שלא נתנו לבני המקום עדיפות זו פשוט לא אמת — הם קיבלו עדיפות ולא רצו לנצלה. שיווקנו ישירות לתושבים, קיימנו כנסים בעברית ובערבית עם משרד השיכון, פתחנו עמדות רישום וזכאות, ואני עצמי הופעתי בכפר כדי לעודד השתתפות. ראש המועצה אכן פעל בעבר לקידום התוכנית, אבל כל מה שהיה לפני יציאת המכרז אינו קשור אליי, אני השתתפתי במכרז שקוף מול המדינה.
"לא הסתרנו את מיקום הפרויקט ולא ניסינו לשנות זהות. בכל פרסום מופיע השם ג'סר א־זרקא, ומצוין שהוא ממערב לקיסריה — זו גיאוגרפיה, לא ספין. האזור שבו בנינו היה פתוח לחלוטין: חוף טבעי, כפר דייגים ושמורות טבע. לא היתה שם שכונה, בנינו מרחב חדש לחלוטין. נכון שהשכונה אינה פונה למרכז הוותיק של הכפר — היא בנויה על קו החוף, ומאחוריה תקום שכונה נוספת. מעבר לכניסה דרך ג'סר, המרחב החדש אינו משקיף על הכפר, וזה חלק מהתכנון.
"מעולם לא טענתי דבר פוגעני נגד תושבי ג'סר. להיפך: פעלנו מולם ישירות, יזמנו מפגשים והיינו זמינים. מי שמנסה היום להפוך אותנו לאחראים לכך שהתושבים לא ניצלו הזדמנות — עושה עוול".
