1המספרים של הוועדה הציבורית לבחינת המענה הלאומי לטיפול ושיקום נכי צה"ל עוכרי שלווה. בתוך הדו"ח, שפרסמה השבוע, שבו יותר מ־150 עמודים, מסתתרת טבלה אחת, מסודרת, יבשה, ומשרטטת את פצעי השנים האחרונות. רק כמה נתונים, אבל הם מדממים כמו החברה הישראלית כולה.
הנה הם. לפני 7 באוקטובר אגף השיקום של משרד הביטחון טיפל ב־61 אלף אנשים, בספטמבר 2025 מספרם עלה ל־82 אלף, כיום הוא יותר מ־87 אלף, והצפי לעוד שנתיים — 100 אלף. לפני 7 באוקטובר 18% מהאנשים האלה סבלו מקשיים נפשיים ו־PTSD, לפני כשנה שיעורם עלה ל־38%, בעוד שנתיים הם יהיו מחצית מהאנשים שאגף השיקום מלווה (במספרים: עלינו מ־11 אלף ל־31 אלף עם צפי ל־50 אלף).
בתוך שנתיים וחצי 26 אלף אנשים שמשרתים בכוחות הביטחון הצטרפו לרשימת הנתמכים של אגף השיקום. עלייה של כ־43%. בצפי קדימה, בטבלה של הוועדה, ליד השנה 2028 מופיע (?). סימן שאלה, בסוגריים, קטן, סמלי. כי אין לאף אחד מושג כמה עוד נאבד, כמה מלחמות עוד לפנינו, איפה נהיה ב־2028. מסימני השאלה האלה שאתה מקווה שלעולם, אבל לעולם, לא נכה את התחזית שלהם.
במקום אחר, מחוץ לטבלה הזאת, מציינת הוועדה כי שיעור פגועי הנפש בקרב הפצועים מהמלחמה הנוכחית הוא כ־60%. רוב הפצועים החדשים סובלים מפציעה בנפש (רבים מהם לצד פגיעה בגוף).
המספרים כה קשים שאפילו בממשלה הבינו שצריך לעשות משהו, והקימו את הוועדה שחיברה את הדו"ח המצוטט. הצוות הזה, בראשות פרופ' שלמה מור־יוסף, שניהל את הדסה ואת הביטוח הלאומי, אמור להבין איך אגף השיקום יכול להתמודד עם העלייה הדרמטית במספר הנזקקים לסיוע, ואם הוא צריך לחשב מסלול מחדש כדי לתת להם את השירות המיטבי. הנחת המוצא, המוצדקת שבמוצדקות, היא שהמדינה צריכה לתת הכל למי שמוכנים להקריב עבורה את חייהם, את גופם ואת נפשם. אבל זה לא רק סיפור של מנגנוני סיוע רשמיים. כשרואים את המספרים הנשימה נעתקת, ומחלחלת ההבנה: המלחמה הזו משנה, ועוד תשנה, את החברה הישראלית הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להפנים.
שום צבא, שום מדינה, לא נועדו להיות במלחמה בלתי פוסקת. מלחמה בלי גבולות גזרה ברורים, בלי תכלית ברורה. שמישהו יפסיק כבר את הסרנדה הזו
2אגף השיקום במשרד הביטחון לא נבנה כדי להתמודד עם כל כך הרבה נפגעים. לפני 7 באוקטובר פנו אליו 6,000 משרתים מדי שנה שביקשו הכרה בפגיעה שלהם, מאז המספר זינק פי שלושה. לצד בקשות להכרה בנכות יש גם בקשות שוטפות לטיפולים, מימוש זכאויות וכדומה. עד המלחמה הוא טיפל ב־700 אלף כאלה מדי שנה, ב־2025 המספר עלה ל־1.2 מיליון, כיום מדובר ביותר מ־1.4 מיליון. תקציב האגף הוכפל בזמן המלחמה ומספר עובדיו גדל, אבל הם עדיין מעטים מדי, ועובדים עם מערכות מחשוב מיושנות. הנושאות העיקריות בעומס הבלתי נתפס הן העובדות הסוציאליות — כל אחת מהן אחראית ל־850 פצועות ופצועים. בתנאים כאלה אי אפשר באמת ללוות אותם, לבנות תוכנית שיקום אישית, לסייע כמו שצריך. זה לא אני אומר, זו הוועדה של מור־יוסף.
לכן היא המליצה לשנות הכל מן היסוד. קודם כל, להוציא את אגף השיקום ממשרד הביטחון ולהפוך אותו לרשות לאומית עצמאית (משרד האוצר מתנגד לכך). אבל השינוי צריך להיות עמוק הרבה יותר. צריך לשנות את סדרי העבודה באגף השיקום. להסתמך יותר על AI. להוסיף תקציבי עתק כדי לבנות מערכות מחשוב חדשות (גם כאן, האוצר מתנגד להערכת העלות של משרד הביטחון). וצריך להצמיד מלווים אישיים לפצועים — זה תפקיד שמתפתח בכל עולם הבריאות בשנים האחרונות, מנהלי טיפול, קייס מנג'רים, שמסייעים לכל מטופל למצות זכויות וחוסכים הרבה מאוד מכאב הראש הביורוקרטי המעיק. ובאופן כללי צריך להגדיל משמעותית את מספר התקנים, בעיקר של העובדות הסוציאליות (האוצר מתנגד לגובה התוספת).
בסך הכל, אומרת הוועדה, צריך להגדיל את תקציב אגף השיקום ב־20%, שהם תוספת של כ־2 מיליארד שקל בשנה, וצריך עוד מימון חד־פעמי של כחצי מיליארד למערכות המחשוב. לשם השוואה, כל אחד מימי הסבבים עם איראן עלה יותר ממיליארד שקל, כך שהתוספת המדוברת היא פחות מיומיים מלחמה.
3חלק נכבד מדו"ח הוועדה מוקדש לתחום בריאות הנפש, ובצדק. התחום הזה סבל מהזנחה רבת־שנים, בגלל סטיגמות ונורמות חברתיות מיושנות, והזינוק במספר הנפגעים, ובמספר מי שמבקשים סיוע נפשי, דרמטי.
ההמלצות של הוועדה בתחום הזה מרחיקות לכת, ובהן: להקים מערך טיפול נפשי בצה"ל (ובשאר כוחות הביטחון), שיפתח כלים לזיהוי סימני מצוקה בקרב המשרתים. להרחיב את המונח פוסט־טראומה, כי הספרות הרפואית כרגע לא מסוגלת לכלול את כל הניואנסים של פציעות נפשיות שכרוכות במלחמה ממושכת וקשה (אחרי טראומה לאומית מטלטלת, ובמגע יומיומי עם אוכלוסייה אזרחית). לייסד מחלקה פסיכיאטרית סגורה לפצועי צה"ל ולבנות בתים מאזנים (חלופות לאשפוז פסיכיאטרי) עבורם, וגם עבור בני משפחותיהם. ההצעה האחרונה טלטלה אותי במיוחד — ההכרה בכך שגם בני משפחות של פצועי צה"ל, ולא מעט מהם, מגיעים למצב שהם נדרשים לאשפוז או חלופות אשפוז, וחייבים לספק גם להם מענה. 100 אלף משרתים שיזדקקו לאגף השיקום עוד שנתיים הם רק קצה הקרחון; סביבם יש עוד מעגלים שלמים, רחבים הרבה יותר, של נפגעים.
כשקראתי את החלק הזה בדו"ח התחלתי לדמוע. ניכר שהוועדה מכירה היטב את הנושא, שבחנה אותו לעומק, מקרוב, וידעה להבחין בין הניואנסים הרבים של המצוקות הנפשיות. היא עמדה על שלל הקשיים של פצועי הנפש, למשל בכל הנוגע להשתלבות מחודשת בשוק התעסוקה, לחזרה לתפקוד יומיומי רגיל, כזה שלא רק שורד אלא גם תורם, לך, למשפחה, לסביבתך, לחברה. היא הציעה שפצועי נפש "ותיקים" ילוו פצועים חדשים. היא ניסתה לחשוב על הכל; ניכר שחברי צוות המשנה שעסק בתחום בריאות הנפש היטיבו לשים את עצמם בנעליהם של מתמודדי הנפש ובני משפחותיהם. מניסיוני עם ועדות ציבוריות, זה לא קורה הרבה.
לצערי, מניסיוני עם ועדות ציבוריות אני גם יודע שיהיה קשה לממש את ההמלצות האלה. בטח בלי גיבוי מהאוצר — וכרגע כאמור הוא הציג לא מעט התנגדויות — אבל גם אם המשרד היה תומך ברפורמה במלואה. כרגע אין הכסף הנדרש, אבל גם אם היה כסף, הסטת משאבים כל כך גדולה לשיקום פצועי מערכת הביטחון תשפיע מהותית על מערכת הטיפול האזרחית, ובמילים פחות יפות — היא עלולה לפגוע אנושות במערכת בריאות הנפש.
הביקוש של ישראלים לטיפול נפשי זינק דרמטית עוד לפני המלחמה, וביתר שאת מתחילתה. כן, מתברר ששלוש שנים של סטרס בלתי פוסק, מוות, אובדן, חדשות נוראות, אזעקות, טילים בשכונה, כטב"מים בדרך, מלחמות בתוך מלחמות, חוסר ודאות, חוסר אונים, קשיי פרנסה, עבודה מהבית, ילדים בבית, כל המשפחה בבית, בלי חופשות, בלי זמן לתחביבים, בלי רגע לנשום — כל אלה עושים משהו לנפש. מי היה מאמין.
המדינה מנסה לחזק את המערכת, היו תוספות בהסכמי שכר עם הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, ועדיין יש מעט מדי מטפלים. הכשרה של פסיכיאטרית נמשכת 14 שנה, של פסיכולוגית קלינית — תשע עד 11. אם משרד הביטחון יקבל משאבים אדירים (ומוצדקים לגמרי, זה לא העניין) לטיפול בפגועי הנפש, אנשי מקצוע רבים יתעדפו טיפול ב"ביטחוניים" על פני טיפול באזרחים. אחרי הכל, משרד הביטחון משלם יותר, ולא צריך לרדוף אחריו כדי שישלם. אם המטפלים יהיו עוד פחות נגישים לציבור ממה שהם עכשיו, התורים יהיו ארוכים עוד יותר, יותר אנשים יגיעו למיון או לאשפוז, כנראה נראה גם עלייה באובדנות. כשהשמיכה כל כך קצרה כל משיכה שלה לכיוון אחד פוגעת בכל השאר.
4נטע ברזילי הוציאה באפריל אלבום חדש, קצר ומהמם. מהמם במובן המילולי — הוא השאיר אותי המום. שמעתי אותו שוב ושוב, ואני לא מצליח להתאושש ממנו. לא הייתי מעריץ גדול של ברזילי לפני האלבום הזה, והגעתי אליו לגמרי במקרה. אבל משהו בכנות, בפתיחות ובעומק שלו חישמל אותי. אחרי ששמעתי את השיחה שלה עם אסף ליברמן (בפודקאסט "1+1"), הבנתי גם למה.
שיר הנושא של האלבום, שפותח אותו, נקרא "סרנדה". מהריאיון למדתי שהוא לא (רק) מתאר שירה מתחת לחלונם של אהוב או אהובה, אלא גם מתכתב עם תרופה פסיכיאטרית שנקראת סרנדה, לטיפול בדיכאון וחרדה. ברזילי סיפרה שכתבה את השיר אחרי שליוותה את בן זוגה דאז להסתכלות פסיכיאטרית. היא דיברה בפתיחות על ההתמודדות שלו עם פוסט־טראומה מהמלחמה, על מה ההתמודדות הזו עשתה לו, ולה, ולאהבה שלהם. היא סיפרה בדמעות על הפרידה שלהם, פרידה בטרם עת, שהזכירה לי יותר מכל מוות בטרם עת של אהוב או אהובה. הם כמו נועדו להישאר יחד, אבל הפציעה העמוקה הפרידה ביניהם, וחייהם אינם אותו הדבר מאז.
"סרנדה" הוא שיר שעולה ומסתחרר, כמו טורנדו. שולח ידיים אל תוך נבכי הנפש העמוקים, ואז מעיף הכל באוויר בלי לעצור: "שמישהו יפסיק את ה־ / סרנדה / כל השדים הרוחות / עכשיו כולם שרים / נשארנו בלילה ערים / שמענו בראש את הסרנדה / את כל המילים הטובות שהפכו לשירים / היינו כבר מאושרים".
כשברזילי סיפרה את הסיפור של בן זוגה ושלה, בכיתי איתה. וזה רק סיפור אחד. יש עוד אינספור כאלה, מאחורי הטבלה היבשה של הוועדה. וכל אחד מהם הוא שבריר מהמחירים הקשים שאנחנו משלמים על מלחמת הנצח. שום צבא, שום מדינה, לא נועדו להיות במלחמה בלתי פוסקת. מלחמה בלי גבולות גזרה ברורים, בלי תכלית ברורה. מלחמה שבה גם אחרי שצה"ל ומערכת הביטחון כבר הביאו הישגים צבאיים אדירים — מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, מכת הפתיחה של איראן 1 ואיראן 2 — הממשלה לא ידעה או לא היתה מסוגלת או לא רצתה להפוך אותם להישגים מדיניים ולסיים את האירוע. די. שמישהו יפסיק כבר את הסרנדה הזו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
(מקור: דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת המענה הלאומי לטיפול ושיקום נכי צה"ל)
