1 על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מדינת ישראל? אני שואל את השאלה המשונה הזו רק כי לאחרונה אני לא בטוח שאני עדיין יודע מה התשובה. מה זו מדינת ישראל, מי מנהל אותה, מה מערכת חוקיה, מי נגד מי, ולמה?
אלה שאלות שמטרידות אותי כבר תקופה ממושכת, אבל יש להן פיקים. השבוע היה פיק כזה. כשביממה אחת בלבד כל מה שהיה יכול לרדת מהפסים, ירד. במשך יום שני, אחרי שבלבנון נפלו 14 חיילים מתחילת "הפסקת האש" עם חזבאללה באמצע אפריל, ראש הממשלה ושר הביטחון הודיעו כי ישראל תעלה מדרגה והורו על תקיפה בשכונת הדאחיה בביירות. זה היה בבוקר. עם ערב, כשהבוקר עלה בארצות הברית, הנשיא דונלד טראמפ הודיע שלא יקום ולא יהיה. הוא זימן את נתניהו לשיחה טלפונית, ועל פי הדיווח של הכתב ברק רביד, הנשיא האמריקאי לא הפסיק לקלל לאורכה את ראש הממשלה, קרא לו משוגע וכפוי טובה, טען שהציל לו את התחת מישיבה בכלא, ושאר ציטוטים עסיסיים. זמן קצר אחרי השיחה הזו טראמפ צייץ כי חיילי צה"ל לא יגיעו לביירות אחרי שהורה לישראל לסגת, וכי שוחח גם עם חזבאללה ומעתה תשרור הפסקת אש. הפסקת אש שבתוך הפסקת אש. בבושקות של הפסקות אש. איך אמר לי במרירות ראש מועצת כפר ורדים אייל שמואלי השבוע: ״אנחנו צוחקים שהפסקת האש מתרחבת".
אבל זה לא נגמר כאן.
ביום שני אחר הצהריים, בזמן שהמשפחות והאבלים נערכו להלוויות החללים, מאות חרדים פרצו לכבישים באזור המרכז ובירושלים, וכן למסילות הרכבת באזור המרכז, והשביתו את התנועה לשעות רבות מאוד. בין השאר, הם שיבשו גם את ההגעה לבתי העלמין עצמם. הפגנות חרדים ושיבושי תנועה הם לא דבר חדש, ובשנים האחרונות הפכו כמעט למנהג קבוע. כל מי שנוסע בכביש 4 בימי חמישי באזור בני ברק יודע שהנסיעה שלו מועדת לפורענות. אבל השבוע זה היה חריג מאוד. גם בגלל ההיקף והמשך, גם מכיוון שחרדים החלו לפרוץ למתקנים משטרתיים ולצור על בתי מגורים של קציני משטרה בכירים וגם משום שזה כבר לא היה קומץ ולא רק הפלג הירושלמי. זה כבר היה המיינסטרים החרדי, בעידוד מפורש של ההנהגה החרדית הפוליטית - הארצית והמוניציפלית. משה גפני ואריה דרעי קראו מפורשות למרד מול משטרת ישראל, למרד מסים ולפריקת כל עול.
על רקע כל אלה, יו"ר ועדת חוקה ושר המשפטים דהרו השבוע קדימה עם חלקים נוספים של ההפיכה המשפטית - למשל, עם חוק פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ועם חוק הכפפת המחלקה לחקירות שוטרים לשר המשפטים. מנגד, בכנס באילת היועצת המשפטית לממשלה הזהירה מפני יצירת נורמה של אי־כיבוד פסקי בית המשפט ואי־כיבוד החוק, כלומר גלישה לאנרכיה. ובכן, המילה גלישה כאן מיותרת.
ובערב, אחרי כל זה, כשאנשים שניסו לצאת מהעבודה בחמש וחצי הגיעו סוף סוף הביתה לקראת עשר בלילה, יצאה הודעה על חלל צה״ל נוסף בלבנון. סרן אורי יוסף סילבסטר, בן 30, רופא גדודי מגבעתי, שגם הוא מת מפגיעת רחפן נפץ. חלל מספר 15 רק מתחילת הפסקת האש.
ולכן, נשאלת השאלה - מהי מדינת ישראל? מי מנהל אותה? על פי איזו מערכת חוקים? האם אנחנו מדינה ריבונית, עם שלטון חוק ברור שיש דרך לאכוף אותו, או שמא אנחנו רק מדינת חסות של ארצות הברית, אבל בלי דרכון אמריקאי ועם המון בלגן מבפנים?
אין לי בעיה שאנשים יטענו שהפגנות החרדים הן כמו ההפגנות בקפלן. אני פשוט חושב שהפער בין מי שטוען שזה אותו הדבר לבין תפיסת עולמי הוא כה גדול, עד כדי כך שאני לא בטוח מה בכלל מחבר בינינו ואיך אנחנו חלק מאותה מדינה
2 כדי להמחיש שאני לא מפריז, תרשו לי לשתף אתכם בכמה כותרות מהעיתון "יתד נאמן", היומון החרדי שמייצג את מפלגת דגל התורה, החרדים הליטאים (שנציגיה בכנסת הם גפני, יצחק פינדרוס, אורי מקלב ויעקב אשר), מהגיליון שראה אור ביום שלישי, כלומר יום אחרי ההפגנות: "מלחמה! לא בלבנון, לא בעזה ולא באיראן. המדינה הישראלית באמצעות זרועותיה המשפטיות והמשטרה הכריזה מלחמה: על השם ועל משיחו", קראה הכותרת הראשית של העיתון. כותרת המשנה בישרה על ועדה מקצועית מיוחדת, שתבדוק את הצעדים שתנקוט היהדות החרדית בתגובה למלחמה הקיומית שהכריזו עליה רשויות המדינה. מהי המלחמה הזו? ובכן, מדובר לא רק בכמה מעצרים של משתמטי גיוס, אלא בעיקר בהוראה של בג"ץ לממשלה להתחיל לשלול זכויות יתר מאותם משתמטים. אחרי שנים של גרירת רגליים והשתמטות מהחובה האזרחית שלה להטיל שוויון בנטל, הממשלה נדרשה בידי בית המשפט להתחיל אשכרה לעשות משהו. למשל, לשלול זכאות למחיר למשתכן למי שחייבים בגיוס אבל משתמטים. לשלול את הסבסוד הציבורי למעונות היום לילדיהם. לשלול הנחות בארנונה. לשלול זכאות לקצבת אברך.
למען הסר כל ספק: הממשלה לא יזמה אף אחת מהפעולות הללו, ולמעשה ממש מתנגדת להנחיית בג"ץ. לא במקרה הקואליציה ממהרת להעביר בחוק את המשך סבסוד מעונות היום לילדי משתמטים, כדי להחזיר להם את הכסף הציבורי האבוד. ולא במקרה מנכ"ל משרד הפנים ישראל אוזן שיגר מכתב ליועמ"שית שבו אמר כי שלילת ההנחות בארנונה מאברכים מהווה "התערבות משמעותית ביחסי השלטון המרכזי־המקומי" וכי "המהלך אינו רלוונטי ככלי אכיפה".
במילים אחרות, הממשלה ממש לא רוצה להילחם בחרדים המשתמטים, היא פשוט נאלצת לעשות זאת כי, ובכן - הם מפירים את החוק! החוק קובע כי הם מוכרחים להתגייס, ומשום שהממשלה לא הצליחה לחוקק את אישור ההשתמטות, היא נאלצת לפעול נגדה. וכך מצאו את עצמם צה"ל והמשטרה במצב שבו הם לא רוצים להיות - מנסים לעצור עריקים. בתגובה, הציבור החרדי מאיים, במילים ובמעשים, על רשויות אכיפת החוק, לבל יעזו לאכוף את החוק. אם זו לא התפוררות של החברה לאנרכיה, איך עוד אפשר לקרוא לזה? דמיינו שמשפחות פשע ועבריינים היו משביתים את המדינה כי המשטרה מנסה לסכל את הפעילות העבריינית שלהם. זה היה נראה הגיוני למישהו?
1 צפייה בגלריה
ליאו מסי מניף את גביע העולם בכדורגל, 2022. היופי בטורניר הוא שבני אדם מצאו דרך לא קטלנית לריב עם עצמם, במסגרת כללים נתונה, וליהנות מזה
(צילום: Martin Meissner/AP)
3 זה השלב בטיעון שבו אומרים לי - אבל קפלן. הנה ציוצים אמיתיים שקיבלתי כשצייצתי משהו בנושא: "כאן, לדעתך, המחאה לא מוצדקת. בקפלן לדעת חצי מדינה לא היתה מוצדקת, וכן הלאה. אם מצדיקים מחאה וזה היועמ"שית עשתה, אלו הפירות" (כך במקור). או, למשל: "אאהההה ככה זה עובד בדמוקרטיה אנחנו נשב ונדרג איזה מחאה היא מוצדקת ואיזה לא לפי סולם הערכים האישי שלנו ונאפשר רק לנכונים והיפים והצודקים להפגין". או "דמוקרטיה בעירבון מוגבל. יחי הצביעות והמוסר הכפול".
אני לא חושב שיש סיכוי כלשהו שאני אשנה את דעתם של האנשים שחושבים ככה. אבל לטובת מי שתוהים בינם לבין עצמם אם באמת יש הבדל בין שיבוש הסדר הציבורי בהפגנות נגד החקיקה המשפטית לבין הפגנות החרדים, אז הנה דעתי: אני בעד הפגנות. מכל צד, מכל כיוון. זה באמת היופי בדמוקרטיה, שהיא אינה נגמרת בפתק בקלפי. ודאי במדינה כל כך קטנה כמו ישראל, כשהלחץ הציבורי באמת יכול להיות אפקטיבי. אין מחאה אפקטיבית בלי שיבוש הסדר הציבורי - מסכים במאה אחוז.
אבל, יש הבדל בין הפגנות שמתקיימות ברשות ומקבלות אישור מן המשטרה לבין פריצה בלתי חוקית לצירי תנועה ולמסילות רכבת(!). האם הפריצות של המפגינים נגד החקיקה המשפטית לנתיבי איילון היו בלתי חוקיות? הן היו בלתי חוקיות. בדיוק כמו חסימות הכבישים של החרדים. האם היתה אלימות משטרתית בשני המקרים? חד־משמעית כן.
ההבדל האמיתי הוא לא בטכניקה, אלא במניע. על מה מוחים. בקפלן אלה היו מחאות על שינוי כמעט בלתי הפיך באופייה הדמוקרטי של המדינה. כעת אלה הפגנות על כך שחרדים נאלצים לעמוד בהוראות החוק ולהתגייס. אין לי בעיה שאנשים יטענו שזה אותו הדבר. אני פשוט חושב שהפער בין מי שטוען שזה אותו דבר לבין תפיסת עולמי הוא כל כך גדול, עד כדי כך שאני לא בטוח מה בכלל מחבר בינינו, ואיך אנחנו חלק מאותה מדינה.
ומה שאני באמת לא מבין הוא איך אנשים ששייכים, כמוני, למחנה המשרת, ששולחים את בניהם לחרף את נפשם במלחמה בלבנון, כשלא ברור בכלל מי מנהל אותה, מקבלים בכזה שוויון נפש את הפגנות החרדים נגד הגיוס, רק כי הם הצביעו לאחת ממפלגות הקואליציה. כלומר, האם אתם לא רוצים שהחרדים יישאו בנטל? האם אתם לא מעוניינים שכולם יהיו שותפים לגורל המדינה הזו? האם עד כדי כך גדולה האיבה בין המחנות? כי אם כן, אם היא עד כדי כך גדולה, אם אנחנו לא מעוניינים לחיות כאן יחד - אז בשביל מה אנחנו בכלל נלחמים לחיות כאן יחד?
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
- "יש פֹה עם קקה ולכן אם אתה צריך להעלות מחיר, אח שלי, תעלה": כך הפה הגדול של אייל רביד, בעלי ויקטורי, סיבך אותו עם הרשויות
- ד"ר אורי שרון יצא למאבק אזרחי אישי לפתוח את מקווה ישראל לציבור, ופגש אלימות, איומים, תביעת השתקה בחצי מיליון שקל וגופי ציבור ששכחו מהו אינטרס ציבורי
- "אני מנשנשת חטיפים במיטה בעיניים עצומות, לא מודעת לזה, רק בבוקר רואה את העטיפות הריקות ונזכרת"
4 בעוד שבוע תישמע שריקת הפתיחה של המונדיאל. אני לא אוהד כדורגל גדול, אבל אני אוהד כדורגל של טורנירים גדולים. המונדיאל, בכל פעם, מצמיד אותי למסך, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא אסקפיזם - פשוט לברוח מכל זה. והשנייה - כי לרגע המין האנושי מתאחד סביב דבר שאין לו תכלית זולת מה שהוא - ספורט. ובאופן ספציפי, להניע כדור ממקום למקום במשך 90 דקות ולנסות להכניס אותו לשער הנבחרת היריבה.
ברור לי כשמש שכדורגל הוא לא רק כדורגל. שהוא גם מבטא רגשות לאומיים ועוד עולם ומלואו, זה ברור. אבל זה היופי כאן: שבני אדם מצאו דרך לא קטלנית לריב עם עצמם, במסגרת כללים נתונה, ליהנות מזה, וגם לעשות כסף על הדרך. מהכדורים האלה אף אחד לא מת. אז אם נותנים לנו אתנחתא כזו פעם בארבע שנים, אני לוקח אותה בשתי ידיים.
אני זוכר את התרוממות הרוח בסוף המונדיאל הקודם, בקטאר, כשמסי זכה סוף כל סוף להניף את גביע העולם במדי נבחרתו. אני זוכר היטב גם את תחושת הכבדות והבאסה שנחתה עלי כשהטורניר הסתיים ולא היה מנוס מלחזור לחיים עצמם. זה היה בשלהי הקורונה, כשלרגע היה נדמה שהרע מכל מאחורינו. ובכן, הוא לא היה. הוא היה לפנינו.
כולי תקווה שבתום המונדיאל הזה, אחרי 39 ימי אסקפיזם, נצא למציאות אחרת. בלי מלחמות חסרות תוחלת שלא ברור מי מנהל אותן באמת ואיזו תכלית הן מקדמות, בלי חיילים הרוגים בכל יום, ובלי שאנחנו מתפוררים לפירורי פירורים של מה שפעם היתה מדינה. זמן לא רב אחרי המונדיאל הזה תהיינה בחירות. אני מקווה מאוד שאחריהן יתחיל שרטוט מחדש, בקווים ברורים, של מה שפעם היה מדינת ישראל.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
