צצעיר ניו־זילנדי אחד, עדיין נער למעשה, יכול לעשות היסטוריה. והוא כנראה אפילו לא יודע אילו תקוות תולים בו. "הוא הראשון שקיבל את הזריקה שלנו, לפני כשלושה שבועות", מסביר פרופ' ינאי עופרן. "אליו מצטרפים בהדרגה עוד אנשים, באוסטרליה ובניו זילנד".
הזריקה המדוברת אמורה להעלים או לפחות להחליש אלרגיה לבוטנים. זה טיפול שניתן פעמיים־שלוש, על פני כמה שבועות, ומחדיר לגוף מולקולה שאמורה ללמד אותו לא לזהות את החלבונים שבבוטנים כגורם מאיים. למעשה, זה עוד לא ממש טיפול, אלא ניסוי בטיפול, אחרי שמונה שנות פיתוח במעבדות Ukko, אחת משלוש החברות של עופרן. "שמונה שנים עבדנו על זה, בדקנו את המולקולה שלנו במערכות ממוחשבות שמדמות תאים אנושיים, במבחנות, על רקמות אנושיות, בדקנו אותה על חיות, לראות שאין נזק או תגובה אלרגית, ורק אז קיבלנו אישור לניסוי בבני אדם. זה הריל טיים, המאני טיים".
והניסוי הזה מתבצע באוסטרליה ובניו זילנד.
"כן, כי הרגולציה שם קלה יחסית. בשני צדי האוקיינוס רוצים שתוכיח שהסיכוי לנזק קטן והסיכון לתועלת גדול, אבל כל צד נבדל בשאלת האיזון ביניהם. האוסטרלים שמים יותר דגש על התועלת, האמריקאים על הנזק. אז התהליך במזרח יותר מבוזר, מהיר וזול, אלה מדינות שרוצות להביא טיפולים חדשניים לאזרחים שלהן. זו גם אסטרטגיה עסקית שלהן, דרך למשוך חברות מהעולם שיעשו את הניסויים אצלן. אנחנו למשל מוציאים שם 100 מיליון דולר, ומקבלים בחזרה 40 מיליון. אז להן יש אינטרס ולנו יש תמריץ. זה עדיף על ארצות הברית, וודאי על ישראל, שאין לה מערך רגולטורי וכלכלי כזה. לא פלא שאוסטרליה וסין הן המובילות היום בניסויים קליניים".
אתם רק בניסוי קליני שלב 1. מתי תדעו אם התרופה עובדת?
"כרגע הנסיינים, שהגיעו דרך בתי חולים, מקבלים את המנות הראשונות, עוד מעט הם יתחילו, לאט לאט, לאכול בוטנים, תחת פיקוח רפואי כמובן. אנחנו נאסוף נתונים, ואני מאמין שאחרי שנה תהיה לנו איזושהי סטטיסטיקה על האפקטיביות ותופעות הלוואי".
אתה במתח? לא ישן בלילה?
"זה מסע ארוך. מי שלא יכול ליהנות ממנו, שלא יבוא. מי שיש לו הפרעות שינה — שיעבור לתחום אחר".
חושב כבר מה יקרה אם זה יצליח?
"אם זה יצליח, ותהיה לנו תרופה שיכולה להיכנס לשוק, היא תוכל להכניס הרבה מיליארדי דולרים כל שנה, כי 1%-3% מהאוכלוסייה סובלים מאלרגיה לבוטנים. כשכתבתי בלינקדאין שהניסוי התחיל הגיעו אליי רק מישראל עשרות פניות של אנשים שביקשו להשתתף. לצערי כרגע אין ניסוי בארץ, אבל אנשים רוצים פתרון".
תהיה כאן מהפכה?
"אם נצליח למנוע סכנת חיים בשתיים־שלוש זריקות, זו תהיה מהפכה. כיום טיפולים קיימים לאלרגיות ניתנים במנות יומיומיות, מתוך הנחה שהדרך היחידה להסיר את הסכנה היא שנים של טיפול יומיומי, אולי כל החיים, ורוב האנשים לא מצליחים לעמוד בזה. אם המולקולה שלנו תעבוד, גם אם לא תמנע לגמרי את האלרגיה אבל כן תסיר את החשש למוות — כל תפיסת הטיפול באלרגיה תשתנה.
"ובכל מקרה, כבר עכשיו יש כאן עוד דברים שמעולם לא עשו. ראשית, התרופה הזאת, Ukko18, היא מולקולה ראשונה בעולם שהיא חיסון RNA בתחום האלרגיות למזון שכבר נמצאת בניסוי בבני אדם. והיא נועדה לתכנת מחדש את מערכת החיסון כדי שלא תגיב לבוטנים בתגובה אלרגית, אבל לא באמצעות חשיפה יומיומית לבוטנים אלא כאמור בשניים־שלושה טיפולים בלבד. שנית, התרופה תוכננה בעזרת AI, עם מודל מיוחד שלנו. אז כל התקדמות בדרך היא כשלעצמה מהפכה. ועוד כמה חודשים נדע אם התרופה עובדת".
ואם זה לא יצליח?
"אז אין לנו כלום. כשמשקיעים ב־AI או בסייבר יש חברות שמצליחות מאוד, יש חברות שמצליחות קצת, יש כאלה שלא מחזירות את ההשקעה. בעולמות שלנו זה בינארי: מיליארדים — או אפס. אבל בשתי המולקולות שכבר בניסוי עוד לא נכשלנו. כשאתה נכשל אתה יודע מהר, וכאן אנחנו כבר בשלב שהסיכוי להגיע עד אליו הוא 1 ל־1,000. ועכשיו מחכים לתוצאות".
"אם נצליח למנוע סכנת חיים בשתיים־שלוש זריקות, זו תהיה מהפכה. כיום ההנחה היא שהדרך להסיר את הסכנה היא שנים של טיפול יומיומי. הטיפול שלנו יכול לשנות את כל תפיסת הטיפול באלרגיה"
הבעיות מוגדרות מחדש, הפתרונות מוגדרים מחדש
השורה התחתונה של עופרן אולי בינארית, אבל החשיבה שלו היא ההפך הגמור מכך. היא צמחה בבית שבו גדל, ואחר כך פותחה במסלול קריירה לא שגרתי. עופרן (53) הוא בנם של אברהם, מנהל בבנק, ומירה, דוקטור לפיזיקה. מצד אביו הוא נכדו של הרב יוצא מרוקו מרדכי זעפרני, ומצד אמו הוא נכדם של ד"ר גרטה ליבוביץ, מתמטיקאית, ופרופ' ישעיהו ליבוביץ, מדען ומהוגי הדעות החריפים והמשפיעים שקמו בתרבות העברית. הדודים שלו עסקו ברפואה, במדעים, במשפטים. גם האחים שלו פנו לרפואה, פסיכולוגיה, דת, חינוך ואקטיביזם. ובקיצור, עופרן גדל בבית ששילב מגוון תחומי דעת, שההגות היתה נגישה בו כמו ארוחת בוקר. הוא עצמו עשה תואר ראשון בפיזיקה וביולוגיה עם חטיבה בפילוסופיה, ומשם המשיך ישר לדוקטורט, ונע מבלשנות למדעי המוח עד שהגיע לביופיזיקה ולהתמחות בביולוגיה מערכתית חישובית, והתחיל לשלב בין עבודה אקדמית ליזמות עסקית. ומעל הכל, כל הזמן, הוא חושב קצת כמו פילוסוף.
למשל, כשאנחנו מדברים על הפיתוחים המובילים האחרים של החברות שלו. Imneskibart כבר נמצאת בניסוי קליני שלב 2, ומציעה טיפול אימונותרפי לסרטן, שגם הוא פותח בעזרת בינה מלאכותית. למעשה, זו התרופה הראשונה מסוגה בעולם שמבוססת על מולקולה שתוכננה בעזרת AI ויצאה לניסוי בבני אדם; התרופה לאלרגיה לבוטנים היא המולקולה מבוססת ה־AI הראשונה בעולם בתחום האלרגיה למזון. ויש עוד שלוש תרופות שאופן הפיתוח שלהן דומה ואמורות להתחיל בניסויים בבני אדם בשנה הקרובה — אחת שמחזקת ומדייקת טיפולים כימותרפיים; אחת שמיועדת לטיפול באסתמה ואסתמה של העור (אטופיק דרמטיטיס), ואחת שמכוונת למחלות אוטואימוניות כגון טרשת נפוצה וקוליטיס.
בין תרופה שתמנע אלרגיה לבוטנים לטיפול אימונותרפי לסרטן, מה יותר מבטיח?
"את מי את אוהבת יותר, את אבא או אמא? את הילד הגדול או את הקטן? אלה שני פרויקטים שאני מאוד אוהב. את התרופה לסרטן כבר ראינו עובדת על אנשים שלא היתה להם תקווה, אבל אני תמיד מזכיר לצוות שהדרך ארוכה ואפשר להיכשל באינספור אופנים".
וגם היא תוצר של AI. תיאורטית, אנחנו מתקדמים אולי לעידן שבו הבינה המלאכותית תאפשר לנו לטפל בכל המחלות?
"זה כמעט נכון. אבל יש תהליך מעניין עם מחלות: לפני 150 שנה יכולת ליפול על שיח ורדים, לחטוף זיהום ולמות, אבל אז הגיעה האנטיביוטיקה. הפסיקו למות מזיהומים, אבל היתה עלייה במחלות לב, אנשים מתו מהן בגיל צעיר. כשהטיפול במחלות לב השתפר וגם המודעות לתזונה וכושר עלתה, אנשים הגיעו לגילים מתקדמים יותר, ואז התחילו למות יותר מסרטן. עכשיו התרופות לסרטן משתפרות, ואחריהן יעלו מחלות עוד יותר מגעילות — המחלות הניווניות של מערכת העצבים והמוח. בעוד 15-10 שנה יהיו יותר תרופות למחלות האלה, ואז יגיעו אחרות. המכונה של גוף האדם יכולה להתקלקל בכל כך הרבה דרכים, מה שמבטיח שתמיד יהיה לנו על מה לעבוד. מי שרוצה ביטחון תעסוקתי, שיפתח תרופות".
ומה צריך כדי לפתח תרופות?
"אנחנו נמצאים בתקופה שבה הבעיות מוגדרות מחדש, והפתרונות מוגדרים מחדש. כדי לפתח תרופה צריך שלושה דברים, שלוש חזיתות שצריכות להתכנס ולהשתלב. הראשון הוא מודיעין טוב — לדעת איזה חלבון, תאים או גן צריך לתקוף. צריך בנק מטרות איכותי, כי בלי זה, זה כמו להפגיז באיראן בלי תוכנית. וזה המחקר הביולוגי. בשלב השני בינה מלאכותית יוצרת חימוש מדויק וממוקד. בשלב השלישי צריך להוכיח שהתרופה עובדת, סטטיסטית. לשם כך צריך לעשות ניסויים בחיות ובבני אדם, ובמספיק בני אדם כדי להגיע לתוצאה מובהקת. רוב התרופות נכשלות בשלב הזה, ובכל מקרה כל התהליך נמשך בדרך כלל יותר מעשור ועולה מיליארדי דולרים".
הבינה המלאכותית לא אמורה לקצר תהליכים?
"בסוף זה עניין של סטטיסטיקה. AI אומר שאפשר ללמוד מהדאטה הקיים עקרונות שיתאימו להמשך. אבל יש בעולם 8 מיליארד אנשים, וזה הדאטה שלך, ויכול להיות שהוא לא יעזור לך לטפל באדם ה־8 מיליארד ואחד. גם אם נצליח להגיע לעקרונות שיעזרו לרוב האנשים תמיד יהיה משהו שלא לקחנו בחשבון".
אבל זו טכנולוגיה שדוהרת קדימה. שמפתיעה גם את המפתחים שלה. אנחנו לא קרובים לרגע שבו היא תאפשר לנו לדעת מה הנוסחה הכימית של כאב, או של אהבה?
"אולי נוכל לתאר אהבה במונחים כימיים, אבל לא נבין את הקשר בינה לבין הרגש שאנחנו מרגישים, לחוויה הנפשית. סבא שלי תמיד הדגים את זה בסיפור על כך שכשהוא הולך לרופא השיניים ואומר שכואבת לו השן, הרופא יכול לראות זיהום בשורש אבל לא להבין כמה כואב לו. את כל הרגשות הסובייקטיביים הפיזיקה לא יכולה לתאר, גם עם בינה מלאכותית עוצמתית".
"כשמשקיעים ב־AI או בסייבר יש חברות שמצליחות מאוד, יש חברות שמצליחות קצת, יש כאלה שלא מחזירות את ההשקעה. בעולמות שלנו זה בינארי: מיליארדים - או אפס. אבל עד עכשיו הצלחנו"
2 צפייה בגלריה
עופרן במעבדה של ביולוג'יק דיזיין. "יש מלא תרופות מעולות שמושלכות לפח"
(צילום: יונתן בלום)
איך נראה בית שמכניס את הסקרנות אל מתחת לעור
גדלת בבית שהיה אולי הכי רחוק שאפשר מבינה מלאכותית, במשפחה שכמו ניסתה לכבוש את כל תחומי הדעת במקביל, עם מינון גבוה של מדע.
"לא הייתי אומר שגדלתי בבית מוטה מדע, אלא בבית שמאוד מעריך סקרנות. וזה עובר דרך העור שלך".
מה זה אומר? איך מחנכים לסקרנות?
"שמים דגש על השאלות יותר מאשר על התשובות. כשיושבים בארוחה ומישהו שואל שאלה, לא מנפנפים אותה. פותחים ספר, בודקים, מתווכחים, ואז פותחים מילון או אנציקלופדיה. אלה היו החיים שלנו, לפני גוגל. הכל היה קליל, היו דאחקות, אבל כשהיתה שאלה ניסינו לענות עליה. שאלות טובות הדליקו את כולם. ואם לא היתה שאלה... טוב, זה היה מוזר כשלא היתה שאלה".
תן דוגמה.
"בגיל 14-13, למשל, שמתי לב למילים שמתייחסות לזמן דרך פנים ואחור — כלומר לפני ואחרי, ושאלתי על הקשר הזה בין פנים ואחור ולפני ואחרי. התחלנו לבדוק את זה, וגילינו שבעברית העתיקה מה שקשור לפנים זה עבר ולאחור זה עתיד, בעוד בעברית המודרנית זה הפוך. הרי ימי קדם זה פעם, אבל להתקדם זה ללכת קדימה, לראות פני עתיד. כאילו בעוד האדם המודרני תופס את עצמו כמי שהעבר מאחוריו ופניו אל העתיד, בעולם העתיק אנשים תפסו עצמם כמי שמסתכלים על העבר".
שאלות כאלה הן שהובילו אותך לבלשנות, כמסלול הראשון לדוקטורט?
"כן. התחלתי מחקר בפרגמטיקה (ענף שחוקר הבנת מילים בתוך קונטקסט — דב"נ). בדקתי את משמעות המילים לא רק מבחינת התחביר והסמנטיקה אלא גם מתוך המציאות הפרגמטית. משפט כגון 'ינאי, העניבה שלך!' מקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים, אם אני יוצא לפגישה, או אם אני יושב מול צלחת מרק".
למה עזבת את זה?
"כי הרגשתי שהשאלות בבלשנות מדהימות אבל התשובות מבאסות. רציתי מחקר שמקדם תשובות".
אבל לא התרחקת מדי מהשפה.
"לא, עברתי לדוקטורט במדעי המוח שהתמקד בכתב יד. השאלה המעניינת בתחום המוח היא איפה נמצאת התודעה, וחשבתי שמחקר של כתב יד הוא דרך מעניינת לעסוק בנושא".
וגם את זה עזבת.
"כן. פגשתי את פרופ' קלוד גז (Ghez), מהחוקרים הגדולים במדעי המוח, איש חכם ומצחיק. הוא סיפר לי שבניסיון להבין איך מערכת העצבים לומדת, מתכננת ומבצעת תנועות מורכבות, הוא חוקר תנועה מסוימת של חתול, והודה: 'אני חוקר את זה 40 שנה, היו לי 70 סטודנטים, ואני עדיין לא יודע איך חתולים עושים את זה'. הבנתי שאני צריך לחפש מחקר בתחום אחר, שייתן לי תשובות קונקרטיות טובות יותר, והגעתי לביופיזיקה".
למה דווקא ביופיזיקה, אחרי כל הסיבוב?
"כי שם אפשר להבין את הקשר בין המולקולות לתופעה שנקראת חיים. איך הן יוצרות מחלה, איך הגוף פועל כמערכת מחשוב מבוזרת ומתוחכמת שבה כל מולקולה יודעת מה לעשות בזמן הנכון, כדי להבין איך היא עובדת ולמה היא מתקלקלת. השאלות האלה כבר הובילו אותי לנסות להבין איך אפשר לתכנן מולקולה שתמיס גידולים סרטניים, למשל. ואלה כבר שאלות שגם אם אתה לא מצליח למצוא להן תשובה, המחקר עצמו הוא צעד משמעותי בדרך".
ה־AI מקטין את ערמת השחת ומגדיל את מספר המחטים
אחרי דוקטורט באוניברסיטת קולומביה והוראה שם ובאוניברסיטת תל אביב, עופרן הגיע למעבדה באוניברסיטת בר־אילן, שבראשה הוא עומד עד היום. במקביל פרסם מאמרים בבימות שונות וגם היה מיוצרי ומגישי הסדרה הדוקומנטרית "אז הרצל אמר". וב־20 השנה האחרונות הוא גם מקים חברות. עוד לפני אוקו והמאבק שלה באלרגיה לבוטנים הוקמו Biolojic Design והחברה־הבת שלה Aulos Bioscience, שמתמקדות בטיפולים בסרטן ואחראיות לתרופה שכבר נמצאת בניסוי בבני אדם. שתי החברות האחרונות עובדות עם הסכמי שיתוף פעולה עם ענקיות התרופות מרק, טבע ונקטר (על התרופות לסרטן, לאסתמה ולטרשת נפוצה, בהתאמה).
האקדמיה לא הספיקה לך?
"לא. יכולתי לעשות קריירה רק מלפרסם מאמרים על תכנון נוגדנים, ועל תכנון נוגדנים בבינה מלאכותית, אבל רציתי שהנוגדנים גם יעבדו. והם עובדים, הם כבר ממיסים סרטנים בבני אדם. באקדמיה קיבלתי מענקים ממשלתיים, אבל כשביקשתי תקציבים כדי לתכנן מולקולות באמצעות AI התשובה היתה בדרך כלל: 'תשמע, זה רעיון מגניב אבל יקר. לא תגיע לסכום שאתה צריך במענקים ממשלתיים'. הבנתי שאני צריך לגייס כסף ממשקיעים פרטיים, ועד היום בכל החברות שלי גייסתי למחקרים יותר מ־200 מיליון דולר. לא היה אפשר לגייס סכום כזה באקדמיה. אי אפשר לעשות מתוך האקדמיה משהו בקנה מידה גדול, כזה שיגיע לבני אדם, כי כשיש לך רעיון אתה צריך כסף כדי לבדוק אותו. כפרופסור אני מרגיש רוכל של רעיונות: 'הנה רעיון יפה, הנה עוד רעיון'. זאת עבודה מאוד כיפית. אבל בסופו של דבר צריך לראות אם הרעיונות עובדים בחוץ, בעולם, ועכשיו אני עדיין רוכל של רעיונות, אבל קצת יותר מתקדמים ומוכחים".
מתי התחלת לחשוב על השימוש ב־AI?
"לפני 15 שנה, אפילו יותר. זה מה שעניין אותי, והיה פה גם מזל. כשאתה בוחן טכנולוגיות, רעיונות וגישות חדשים, אם יש לך עין טובה זה עוזר לך להיות במקום ובזמן הנכון. זה כמו הימור שפריז סאן ז'רמן תזכה בליגת האלופות. הרי יש מאות קבוצות, אבל אם את מסתכלת על השחקנים, ההנהלה והאוהדים את מבינה כבר בתחילת העונה שפס"ז זה הימור לא רע. גם במדע, כשאת רואה גישות חדשניות ואת האיכות שלהן — את מבינה שזה לא יהיה לנצח בפנדלים".
ומה בעצם הרציונל של תרופות מבוססות AI?
"תרופות פורצות דרך אתה לא מגלה, אתה צריך לעצב ולתכנן. זה כמו המעבר מגוגל ל־ChatGPT — במקום לקחת דלי שזורקים לתוכו מיליארד מולקולות שצריך לבדוק ומקווים ליפול על משהו שעובד, בואו נתכנן את הדלי טוב יותר, כדי שהסיכוי למצוא תרופה יהיה הרבה יותר גדול. בקיצור, מקטינים את ערמת השחת ומגדילים את מספר המחטים כדי למצוא תרופות יותר מהר".
זה אולי מפשט את התהליך, אבל פיתוח תרופות הוא עדיין תחום קשה ומסובך.
"כן. בהייטק שני ילדים שהשתחררו אתמול ממר"ם ויש להם רעיון של הגנה על דאטה באמצעות סייבר יכולים לנסות למכור אותו לגוגל ומיקרוסופט, ואם הן לא ירצו המפתחים יעלו את הרעיון לאפסטור. אם הקהל אוהב את זה, זה יכול להיות Wiz וגוגל תקנה את זה ב־32 מיליארד דולר. בביולוגיה זה לא ככה, שמישהו יגיד 'יש לי רעיון איך מרפאים סרטן', פייזר ומרק יגידו לו לא — והוא ילך וישים את זה בבית מרקחת".
מה המשמעות של זה?
"שמלא תרופות מעולות הושלכו לפח. כי ההשקעה היתה יקרה ונעצרה, כי לא הצליחו להרחיב את הניסויים למספיק חולים, כי התרופות ניתנו לחולים במצב ירוד אחרי כל קווי הטיפול הקיימים. זה פרדוקס מרכזי בעולם התרופות — שלעתים האישור לניסוי ניתן רק לחולים שכבר כמעט אפסה תקוותם, ואז גם לא ברור כמה הטיפול יכול לעזור, גם עלול להיות מסוכן לתת את התרופה הניסיונית, וגם לא תמיד אפשר להשלים את הניסוי. אם החולה מת כמובן עוצרים את הניסוי, ואי אפשר לדעת אם זה בגלל המחלה או בגלל התרופה".
מה עושים עם זה?
"מתכננים ניסוי שייתן לתרופה את הסיכוי הכי טוב להוכיח את עצמה, כדי שיהיה כדאי להמשיך להשקיע. צריך תכנון נכון, צריך לזהות נכון את החולים שעוד לא אפסה תקוותם, וצריך מזל".
יש לכם תרופה ביד שאתם רואים שעובדת, ולא יכולים לתת אותה לכל מי שצריך.
"בעולם התרופות אי אפשר להגיד לחברות 'תמכרו, שהחולה יחליט אם הוא קונה ולוקח סיכון'. תרופות צריך לאשר, וצריכה להיות מומחיות גדולה מאוד כדי לאשר אותן, והרגולטורים צריכים להחליט לגבי הסיכונים. יש מצבים שהם מקבלים החלטה שהיא לא בטוח הנכונה, ותרופות הולכות לאיבוד, יש חברות שרק אחרי כמה כישלונות הצליחו להוכיח שהתרופה כן עובדת. אז עכשיו יש לנו תרופה שמראה יעילות של העלמות גידולים במלנומה מתקדמת, סרטן כליות, סרטן ריאות, כל סרטן שבדקנו הראה תגובות טובות, אבל עוד אין מספיק מידע כדי לאשר אותה ואין לי יכולת לתת את התרופה הזאת מחוץ לניסוי, רק דרך בתי החולים שעובדים איתנו".
זה ודאי לא קל.
"נכון, אבל זה גם בלתי נמנע. אם לא נקפיד על התהליך, הרגולציה, המעקב אחרי היעילות והרעילות במשך זמן, הסטטיסטיקה, לא יהיו לנו תרופות בכלל. אז כן, זה מאוד מתסכל, אבל עוד לא המציאו דרך אחרת".
2 צפייה בגלריה
גרטה וישעיהו ליבוביץ. "היה להם מבט חד על המציאות, אמת שלא היתה קשורה לשאלה באיזו קבוצה הם משחקים"
(צילום: קובי קלמנוביץ)
זה לא סיפור על מדען שאשתו נפטרה מסרטן
הדילמות והכאבים הכרוכים במחלה אינם זרים לעופרן. אשתו ד"ר רָנָה סמואלס היתה חוקרת אקלים, ומתה ב־2014. "זה נראה כמו סיפור של מדען שאשתו נפטרה מסרטן והוא מנסה לרפא את המחלה, אבל זה לא", הוא הודף כל ניסיון לקשור בין הביוגרפיה האישית למקצועית. "הקמתי את החברה לפני שאשתי נפטרה. אבל, כן, יש לי אולי מושג מה עוברות המשפחות שנמצאות במצב הזה".
הוא חי בתל אביב עם ארבעת ילדיהם, בני 22, 21, 18 ו־15. "לילדים האלה יש אמא, היא פשוט לא בחיים. אני תמיד אומר לצוות HR בחברות שלי שלא ישתמשו בביטוי 'משפחת ביולוג'יק דיזיין' ו'משפחת אוקו' — משפחה זה לא עבודה ועבודה זה לא משפחה. זה לא באותה ליגה בכלל. המקום היחידי שבו אדם חסר תחליף הוא במשפחה שלו. רק בשביל הילדים שלי אני חסר תחליף, בחברה אתה אף פעם לא חסר תחליף".
מבחינת המשפחה שממנה הוא בא, כשהוא נשאל על המורשת של הסבים גרטה וישעיהו ליבוביץ הוא אומר ש"היה להם מבט חד על המציאות, מבט שלא שבוי בכלום. זה מתחדד עכשיו כשהמבט של כולנו לגמרי תלוי בשאלה באיזו קבוצה אנחנו משחקים. אצלם יש זיקה לשבט, אבל האמת היא האמת בלי קשר לזיקה הזאת — והעוצמה של זה היא אדירה. כשאתה שואל בן אדם שאלה ויודע שהתשובה לא תהיה מוטה ולא תלויה בברכת השבט, זה דבר מדהים. זאת תמצית ההבדל בין מי שמחפש את האמת למי שמחפש להגן על מחנה, עמדה ואידאולוגיה. אם מה שנכון בעיניך זו שאלה של פוזיציה — אתה לא מחויב לאמת. ואי אפשר לעשות מדע טוב, מחקר או אפילו פילוסופיה אם אתה עולה למגרש עם גופייה של קבוצה מסוימת, כי במקרה כזה האמת כבר לא מעניינת אותך. אם מחר האינטרס שלך יהיה הפוך, אז האמת תהיה משהו אחר?".
אפשר להבין את הכוח של השתייכות.
"כן, קשה להתגבר על ההטיות שלנו, עם הנטייה להזדהות עם צד אחד ולא לראות את הטעויות שלו, או להתנגד לצד אחר ולא לראות את המקומות שבהם הוא צודק, או לראות את מה שאתה רוצה, מדמיין, מקווה, ולא את המציאות שמתחבאת מאחורי זה. אבל סבא שלי היה יכול להגיד את הדבר הכי בלתי צפוי בלי לחשוב אם זה גול עצמי לקבוצה שלו".
בהקשר הזה אי אפשר שלא לחשוב על ביטוי קונטרוברסלי שמזוהה עם ליבוביץ, שהשתמש בו כשביקש להזהיר מסכנות הכיבוש בשטחים לישראל כחברה. עופרן מן הסתם רגיל לכך שבשיחות על סבא שלו נשלף הביטוי "יהודו־נאצים". "זה היה דיון רטורי", הוא אומר. "כולם הבינו למה סבא שלי בעצם התכוון. השאלה אם יפה או לא יפה לדבר ככה לא היתה מבחינתו חלק מהדיון על האמת. אפשר להגיד את האמת באופן עדין או באופן בוטה, ואפשר גם לומר שקרים באופן בוטה. בסוף זה דיון על סגנון, ולסבא היה סגנון... ברוך השם".
