אנחנו חיים בעידן של קקופוניה מילולית. פודקאסטים, רשתות חברתיות ותכנים שנוצרים בבינה מלאכותית מציפים אותנו מכל עבר ומייצרים את התחושה שכולם מדברים כל הזמן. אלא שמחקר חדש ומכה גלים מבהיר שהמציאות הפוכה: בני האדם מדברים פחות ופחות. וליתר דיוק, בתוך 14 שנה נפח הדיבור הממוצע נחתך ב־28%: אם ב־2005 האמריקאי הממוצע דיבר 16.6 אלף מילים ביום, הרי שב־2009 הוא הסתפק ב־12 אלף מילים בלבד. וההערכות הן שמאז, בחסות הקורונה, עליית הבינה המלאכותית ושינויים חברתיים, המצב רק הידרדר עוד יותר.
"אובדן המילים הזה משקף שיחות מדוברות אמיתיות, גדולות וקטנות כאחד, שפשוט הפסקנו לנהל עם אנשים אחרים", כותבים החוקרים, פרופ' מתיאס מהל (Mehl) מאוניברסיטת אריזונה וד"ר ולריה פייפר מאוניברסיטת מיזורי, במאמרם "?Sliding into Silence", שפורסם במרץ בכתב העת של האגודה למדעי הפסיכולוגיה (APA). "מה שרואים כאן הוא סימן עדין למגפת הבדידות ואובדן החיבור החברתי, שמפניהם הזהיר ראש שירותי בריאות הציבור בארצות הברית בדו"ח מיוחד מ־2023", אומר כעת מהל בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "מאות המילים היומיות שאיבדנו בכל שנה אינן שיחה אחת ארוכה שהפסקנו לנהל. הן פזורות על פני רגעים קטנים במשך היום — חילופי הדברים הקצרים בקופה בסופר, השכן שפעם היית נתקלת בו במקרה, הזר שבעבר היית מבקשת ממנו הכוונה. הרגעים הקטנים האלה מצטברים, וגם היעדרותם מצטברת".
"מה שבאמת מדאיג הוא שאנחנו כבר יכולים לראות את התחתית", מוסיפה פייפר. "כבר איבדנו 28% מהשיחות שלנו, ואם לא נבלום את המגמה, אנחנו עלולים להפוך לחברה שמדברת מעט מאוד. ככל שאנחנו מתקשרים פחות ופוגשים פחות אנשים, כך אנחנו מאבדים יותר את תחושת השייכות שלנו לחברה. נוסף על כך, ייתכנו גם השלכות קוגניטיביות, כגון טווח קשב קצר יותר או ירידה בזיכרון, משום שאנחנו כבר לא עוסקים באותה מידה במשימות המורכבות יחסית שדורשת שיחה פנים אל פנים. אנחנו כבר מתקרבים לנקודה שבה יהיה קשה יותר להתאושש, והקורונה ללא ספק האיצה את המגמה הזו".
על מה את מבססת את זה?
"כבר אפשר לראות את זה בדור הצעיר: בני הנוער בימינו מתקשים יותר בשיחות חולין וסמול טוק. הם מסתובבים עם אוזניות, לעתים כדי לסמן לסביבה שהם לא רוצים שידברו איתם. אבל אני גם חושבת שהם באמת מתקשים יותר באינטראקציות האלה, בלהרגיש בנוח בסביבה שבה צריך לדבר עם אנשים, בלהחזיק קשב למשך זמן ובוויסות עצמי".
ויסות עצמי?
"כן. כשאת מדברת עם מישהו, את צריכה להיות מעורבת, את לא יכולה פשוט לברוח מהשיחה. למשל, אם תגידי לי עכשיו משהו שאני ממש לא אוהבת לשמוע, אני עדיין צריכה לשמור על קור רוח ולהמשיך לדבר איתך. אני לא יכולה פשוט לצרוח, לברוח או לכבות אותך — אני צריכה לווסת את עצמי. היכולת הזאת מתפתחת באמצעות שיחות, ואם לא נתרגל אותה, אנחנו נאבד אותה, או במקרה של צעירים — כלל לא מפתחים אותה. וזה עלול לשנות את האופן שבו החברה פועלת ואת האופן שבו אנחנו נפגשים במרחב הציבורי".
לקשקש עם קופאית למען כולנו
המחקר של מהל ופייפר נולד במקרה. לפניהם אף אחד לא חקר את הנסיגה המילולית בציבור, וגם הם עצמם לא התכוונו לעשות זאת, אלא רק רצו לשחזר את תוצאות המחקר שאיתו מהל פרץ לתודעה ב־2007 — מחקר שניפץ את המיתוס שלפיו נשים מדברות יותר מגברים, והוכיח שגברים ונשים מדברים בממוצע את אותו מספר מילים ביום. אבל בניסוי המחודש התגלו תוצאות שהיממו את מהל עד כדי כך, שהוא היה בטוח שמדובר בטעות: השוויון המגדרי נשמר, אבל המספרים הכלליים צנחו בדרמטיות.
"כשהצגתי את הניתוחים הסטטיסטיים בפני מתיאס הוא אמר לי: 'רגע, זו הערכה נמוכה יותר מזו שהיתה לנו קודם. בטח עשית טעות", מספרת פייפר. "אז בדקנו הכל מחדש, הרצנו שוב את כל הניתוחים, והתברר שהחישוב שלי היה נכון. מתיאס שאל: 'זה אומר שאנחנו מדברים פחות?', אז בנינו מודל שבחן בדיוק את זה, ואכן, זה מה שמצאנו".
המחקר התבסס על הקלטות שנאספו מ־2,200 משתתפים, רובם אמריקאים. "כל המשתתפים השתמשו במכשיר שנקרא EAR - Electronic Activated Recorder", מסבירה פייפר. "היום זו בדרך כלל אפליקציה בטלפון חכם, ובעבר זה היה מכשיר הקלטה פיזי קטן שאנשים נשאו עליהם. המכשיר מקליט באופן אקראי דגימות אודיו של 30 שניות חמש פעמים בשעה, ומלווה את הנחקר כל היום במשך 2–9 ימים. על סמך המידע הזה אפשר להעריך כמה מילים הנחקר אומר בממוצע ביום".
ההנחה האוטומטית היא שאובדן המילים הדבורות קשור לשינויים הטכנולוגיים: אנחנו מסמסים, שולחים מיילים ומגיבים ברשתות, ולכן אנחנו פחות מדברים. מהל ופייפר מסכימים שיש קשר, אך סבורים שהבעיה רחבה הרבה יותר. "נעזרנו בגיל המשתתפים כמעין מדד עקיף", אומרת פייפר. "הנחנו שצעירים מסתמכים על סמארטפונים יותר מאשר מבוגרים, ואכן מצאנו שהם מאבדים מילים בקצב מהיר יותר, כ־450 מילים ביום בממוצע לכל שנת מחקר, לעומת המבוגרים, שאיבדו כ־300 מילים ביום. לכן אנחנו מעריכים שחלק מהמילים שבעבר היו נאמרות בקול רם נכתבות כיום בהודעות. אבל זה לא מסתיים שם".
כלומר?
"נכון שחלק מהשיחות שלנו פשוט עברו לטקסטים בסמארטפון, אבל יש גם שיחות שפשוט נעלמו: אנחנו משתמשים באפליקציות במקום בשיחות כדי לנווט בנסיעה, להזמין משלוח או לקבוע תור, ונעזרים בקופה לשירות עצמי במקום קופאי".
וזה דבר רע? זו הרי קידמה.
"הנטייה היא לדבר על השינויים האלה במונחי יעילות: זה מהיר יותר, וזה חוסך עלויות של עובדים שאפשר לגלגל להוזלת מצרכים. אבל בפועל, זה גובה מחיר. זה מונע מאיתנו אינטראקציות חברתיות שעשויות להועיל לנו, ואנחנו לא תמיד שמים לב לזה".
למה שאעדיף שיחת חולין סתמית עם קופאי או מתדלק במקום שיחה כתובה עניינית?
"שיחה מדוברת עשירה יותר משיחה כתובה — יש בה הבעות פנים, טון דיבור, מחוות גוף. את חייבת להישאר מעורבת בה כל הזמן, ולאזן בין מה שהאדם השני אומר לבין מה שאת אומרת. זה תהליך מתמשך של תיאום והדדיות, שלא קיים בשיחה כתובה".
"ישנם מחקרים שמראים שהקשרים שאנחנו בונים באמצעות שיחות מדוברות חזקים יותר מהקשרים שנוצרים בשיחות כתובות. ואם אנחנו מפסיקים להשתמש בגרסה ה'קטנה' של ההתנהגות הזאת, אנחנו עלולים לאבד גם את הגרסה ה'גדולה' והחשובה יותר שלה. אנחנו כבר עכשיו חיים במגפת בדידות. אנשים מרגישים בודדים יותר, יש שיעורים גבוהים מאוד של דיכאון וחרדה, ואני חושבת שהעובדה שאנחנו כבר לא מתקשרים כפי שנהגנו בעבר עשויה להיות קשורה לתופעות האלה".
צילום: Courtesy of The University of Arizona
פרופ' מתיאס מהל:
"הירידה בהיקף הדיבור היא סימן עדין למגפת הבדידות ואובדן החיבור החברתי, שמפניהם הזהיר ראש שירותי בריאות הציבור בארצות הברית בדו"ח מיוחד מ־2023"
צילום: Derrick Benitz
ד"ר ולריה פייפר:
"אנחנו מדברים על שינויים טכנולוגיים במונחי יעילות: זה מהיר יותר, זה חוסך עלויות. אבל הם גם גובים מחיר כי הם מונעים מאיתנו אינטראקציות חברתיות שעשויות להועיל לנו"
אלה לא מסקנות שגרתיות, בוודאי לא עבור מהל, שב־2010 פרסם מחקר מדובר, שהראה כי אנשים שבילו זמן רב יותר בשיחות משמעותיות ופחות זמן בסמול טוק היו מאושרים יותר מכל היתר. יתרה מזאת: האדם המאושר ביותר במחקר היה זה שנתח הסמול טוק בדיבור שלו היה הנמוך ביותר (10%), ואילו האדם האומלל ביותר העביר כמעט 30% מהדיבור שלו בסמול טוק.
מתיאס, במאמר שלך מ־2010 קשרת באופן ישיר בין איכות חיים לבין פחות סמול טוק ויותר שיחות משמעותיות. במאמר הנוכחי אתה טוען שההפחתה בדיבור, מכל סוג, היא מגמה שלילית. תסביר לי את הסתירה. אי אפשר לומר שהיעדר הסמול טוק דווקא מפנה זמן לשיחות משמעותיות יותר?
"זו טענה הוגנת. עם זאת, אפקט ה'סמול טוק' לא השתחזר במחקר השחזור שעשינו, בעוד ההשפעה של משך הזמן שאנשים מבלים בשיחה ושל שיחות מהותיות יותר כן שוחזרה. בהתבסס על ממצאי השחזור הללו, אני נוטה לחשוב על סמול טוק כמו על חומר בלתי פעיל בתרופה. אין לו השפעה בפני עצמו, אך הוא נחוץ כדי לשאת את החומר הפעיל, שהוא שיחות שחורגות במעט מהאינטראקציות המינימליות ביותר באופן כללי".
הממצאים הללו מתחברים למחקר עדכני נוסף, שפורסם באפריל בכתב העת לאישיות ולפסיכולוגיה חברתית של APA, וחותר תחת הרעיון שבכלל קיים נושא שיחה משעמם. החוקרים מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת קורנל ו־INSEAD בפריז ביקשו מ־1,800 משתתפי המחקר לדרג את רמות העניין שלהם בעשרה תחומים (ספורט, קולנוע, רשתות חברתיות, בינה מלאכותית, מוזיקה, טיולים, היסטוריה, הגנת הסביבה, ספרות וכושר), ואז חילקו אותם לזוגות כך שנושא מסוים יהיה מעניין מאוד לאדם אחד ומשעמם מאוד לאחר. שוב ושוב המשתתפים נהנו יותר מכפי שציפו בשיחות שהם הניחו שישעממו אותם. הדפוס הזה חזר על עצמו גם בשיחות מקוונות וגם בשיחות פנים אל פנים, גם בשיחות עם זרים וגם בשיחות עם חברים, גם בשיחות שהתבססו על נושאים שהביאו המשתתפים וגם בשיחות על נושאים שהקצו להם החוקרים. מסקנת המחקר היא שהחיבור האנושי, ולא נושא השיחה, הוא שמייצר את ההנאה.
צילום: Stuart Robinson - University of Sussex
ד"ר ג'יליאן סנדסטרום:
"כשאנחנו לא מייחסים חשיבות לאינטראקציה עם נותן שירות, אנו עושים לו דה־הומניזציה, שעומדת בבסיס הרבה מהבעיות בעולם. אנחנו מאבדים מגע עם האנושיות המשותפת לכולנו"
התרופה: עוד 3 דקות שיחה ביום
איך מצילים את האנושות מהידרדרות אל שתיקה? התרופה שמציעים מהל ופייפר פשוטה: "דיבור של 300 מילה נוספות ביום עשוי להעניק לכל אדם דרך פשוטה אך משמעותית להפחית את תחושת הבידוד האישית שלו, ובכך להשפיע גם על מגפת הבדידות המתמשכת שממנה סובלת החברה שלנו", הם כותבים בסיום המאמר.
300 מילה מצריכות מאמץ קטן מאוד: לאדם עם קצב דיבור ממוצע נדרשות 2–3 דקות לומר אותן. ולא, לא חייבים להשקיע אותן בדברים שברומו של עולם. "300 מילה ביום יכולות להיות שיחה קצרה במסדרון עם שכן, עמית לעבודה או אפילו זר מוחלט. בדיחה שמספרים לאנשים אהובים. תשובה מעט מפורטת יותר לשאלה: 'איך עבר עליך היום?'", כותבים מהל ופייפר.
לפי הפסיכולוגית ד"ר ג'יליאן סנדסטרום (Sandstrom) מאוניברסיטת סאסקס שבבריטניה, אפילו חשוב שהשיחות שנוסיף ליומיום שלנו יהיו שיחות "סתמיות". בספרה "Once Upon a Stranger: The Science of How 'Small' Talk Can Add Up to a Big Life", שיצא במרץ (הוצאת הרפר־קולינס), היא מאגדת יותר מעשור של מחקרים שערכה על חשיבותן של אינטראקציות חברתיות מינימליות — ממילות נימוס או חיוך ועד שיחות עם זרים, והמסקנה שעולה מכולם היא שאין דבר כזה שיחה לא חשובה. לכל אינטראקציה בין־אישית יש חשיבות לא רק עבורנו ועבור מי ששוחחנו עמו, אלא גם לחברה האנושית כולה.
כך למשל, באחד המחקרים היא חילקה מבקרים בבית קפה לשתי קבוצות: קבוצה אחת התבקשה לנהל שיחה קצרה וידידותית עם הבריסטה (ליצור קשר עין, לחייך, להחליף כמה מילים), והשנייה הונחתה להיות יעילה ככל האפשר (להזמין, לשלם ולקחת את הקפה בלי שיחה מיותרת). "כשהמשתתפים יצאו עם הקפה שלהם ביקשנו מהם למלא שאלון קצר", היא מספרת, "והממצאים הראו שהאנשים שקיימו את האינטראקציה החברתית היו במצב רוח טוב יותר, הרגישו מחוברים יותר לאחרים והיו מרוצים יותר מחוויית רכישת הקפה".
למה כל כך חשוב לייצר אינטראקציות עם זרים?
"כשאנחנו לא מייחסים חשיבות לאינטראקציה עם אדם מסוים, אנחנו בעצם עושים לו דה־הומניזציה, שעומדת בבסיס הרבה מהבעיות שאנחנו רואים בעולם כיום. אנחנו פשוט מאבדים מגע עם אנשים אחרים, ועם האנושיות המשותפת שלנו. קל יותר לעשות דה־הומניזציה כשאין את אותן אינטראקציות קטנות — הבריסטה בבית הקפה כבר לא נתפס כאדם, אלא רק אמצעי שדרכו את מקבלת את הקפה שלך. אנחנו אפילו לא מצליבים איתו מבט כי אנחנו שקועים בטלפון, אז האינטראקציה מצטמצמת למינימום ההכרחי.
"אני לא יכולה לספור כמה פעמים הסתכלתי למישהו בעיניים ושאלתי: 'איך עובר עליך היום?', והתגובה שלו היתה: 'וואו, אף אחד לא שואל אותי את זה אף פעם'. והם בעצם אמרו: 'אף אחד לא שם לב אליי', 'אף אחד לא באמת רואה אותי'".
מה חשבת על תוצאות המחקר של מהל ופייפר?
"הן גרמו לי בעיקר לחוש עצובה ומודאגת. זו נורת אזהרה שמשקפת מה שאנחנו ממילא מרגישים, שכל כך הרבה מהחיים עוברים לאונליין. וזה קשה, כי הטכנולוגיה הופכת דברים ליעילים יותר, וזה נהדר — אבל בשביל מה אנחנו מפנים את הזמן הזה? מה אנחנו עושים איתו?".
מפנים אותו לאנשים היקרים ללבנו?
"יש לנו מין תפיסה כללית כזאת שהאינטראקציות עם האנשים הקרובים אלינו הן הדבר החשוב באמת, והן כמובן חשובות מאוד, אבל אנחנו ממעיטים מאוד בערכן של כל האינטראקציות האחרות והקטנות. כך למשל, יש מחקרים שמראים שאנשים שנוהגים לקיים אינטראקציות קטנות עם בעלי חנויות, נהגי אוטובוס וכדומה, נוטים לדווח על שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים".
זה נשמע לי מוזר. רוב האנשים שאני מכירה יעשו הרבה כדי להימנע משיחות לא נחוצות.
"כן, אבל הימנעות מדיבור עם זרים עלולה לפגוע בכישורים החברתיים שלנו. בהתחלה הם קצת מחלידים, אחר כך עוד קצת, ועוד קצת, עד הנקודה שבה אנשים מרגישים שאין להם בכלל כישורים חברתיים. אנחנו יודעים תיאורטית שככה זה עובד גם עם בדידות — יש מעגל קסמים מאוד דומה, שבו אנשים מתחילים לחשוב שאחרים לא אוהבים אותם, ואז הם מתנהגים באופן שגורם לאחרים להגיב אחרת, וכן הלאה".
אבל אנחנו בכל זאת נרתעים מלדבר עם זרים כי אנחנו לא יודעים איך יגיבו או כי אנחנו חוששים מדחייה. מה עושים?
"כל החששות האלה שגויים. עשיתי הרבה מאוד מחקרים שבהם שאלתי אנשים: 'בעוד כמה דקות תנהלו שיחה עם זר. איך לדעתכם זה ילך?', ואז גרמתי להם באמת לנהל את השיחה. כששאלתי אותם אחר כך 'איך זה באמת היה?', באופן עקבי זה הלך הרבה יותר טוב מכפי שהם שיערו, ולא רק בקצת. אנשים פשוט טועים לגמרי בתפיסות שלהם לגבי שיחות עם זרים".
תני לי עוד דוגמה.
"ישנו מושג שנקרא 'פער החיבה': אחרי ששני אנשים משוחחים זה עם זה בפעם הראשונה, כל אחד מהם אומר שהוא חיבב את האדם השני, אבל הוא לא מאמין שהאדם השני חיבב אותו באותה מידה. זה קשור לקול הביקורתי הזה שיש לנו בראש — אנחנו חושבים שלא עשינו עבודה מספיק טובה, שלא סיפרנו את הסיפור הכי טוב, שהיינו צריכים להגיד משהו אחר, או שלא היינו צריכים להגיד משהו מסוים. אנחנו מתמקדים בכל הדברים השליליים, בעוד האדם השני כנראה פשוט חושב לעצמו: 'כרגע דיברתי עם זר, וזה דווקא היה בסדר'. הוא פשוט שמח".
מה הפתרון לחששות האלה?
"פשוט לעשות את זה. דברו עם זרים! זה נשמע כמו עצה משוגעת, ואני יודעת שאנשים חרדים מזה, אבל לבני אדם יש צורך בסיסי להשתייך, להרגיש מקובלים, מוערכים ומחוברים לאחרים, ולכן בסופו של דבר כולנו נהנים מאינטראקציות חברתיות. לא כולנו רוצים את אותן כמויות — מופנמים רוצים פחות, מוחצנים יותר — אבל כמעט כולם מרגישים טוב יותר אחרי אינטראקציה חברתית".
איך זרים מגיבים כשפתאום מתחילים לדבר איתם? אני מבינה שבריטים מנומסים, אבל הם גם משתפים פעולה? לוקחים את זה טוב?
"כן. הייתי מעורבת בפרויקט גדול בשיתוף BBC Radio 4 ששמו The Kindness Test. שאלנו יותר מ־60 אלף איש 'מה היה המעשה האצילי האחרון שמישהו עשה למענך?', ובכ־10% מהמקרים הוא הגיע מזר מוחלט. לפעמים זה היה מישהו שעזר לשאת משא כבד, או נהג בכביש שנתן להשתלב בפנייה, אבל היו גם מחמאות, חיוכים, שיחה רנדומלית, חיבוק פה ושם. אנשים מעריכים את הדברים האלה. אנחנו חוששים שהם יהיו מביכים, אבל בפועל הם מוערכים הרבה מעבר למה שאנחנו מדמיינים".
